רציתי לחזור לשגרתי. לפרשנות ל'פרשת השבוע' ולאקטואליה שבה. אבל עוד קצת מיום הזיכרון. אחי, שמואל שלח אלי את הפואמה-מקאמה, שכתב וקרא בעצרת הזיכרון המרכזית של חיל האוויר בהר הטייסים. באותה עת ממש, בהסכמתו, קראתי אותה למשפחה ליד הקבר של שי.
יום הזיכרון הפרטי שלי – אבל קרב
ביום הזיכרון שרוי אני באבל קרב
נזכר במדריכים שלי נבו ובן-ברק;
בחניכי דן;
במוביל שלי זוריק בהפלה הראשונה;
בפקודיי שאינם;
בשאול, חנן. שי, דני, רוני ועודד, בני קיבוצי משמר העמק;
בעותי, אשר, עמי, וחברים אין ספור שנספו בקרבות, תאונות, ואסונות.
שנים רבות לחמנו, צחקנו ואהבנו, אבל
הם נהרגו, אחד ועוד אחד ועוד אחד,
מי באש ומי בחרב.
שורות הלוחמים מתמלאות; שורות רעיי הולכות ומתמעטות.
אנו דור שהמוות הטיל את צילו הנורא על פניו;
בטייסת בה גדלתי תלויות תמונות הטייסים כולם.
שלושה מכל עשרה לא חיו עוד כשחזרתי לפקד עליה.
הם חייכו אלי מעל הקיר בעזות פנים כמו לא ידעו כי יומם קרב.
נעלתי את החדר, כמו היום;
הרשיתי למליחות לחרוש את פני ללא קול.
רעיי שלא אפגוש עוד, כחלום יעופו.
נפגענו בקרב, עברנו תאונות, ויד הגורל אוושה אל מול פנינו;
יחדיו רקדנו את מחולות המוות,
מעוגלים יותר מוולס, קשוחים יותר מרוק אנ רול,
מדוע אתם שם ואני עדיין כאן כחרס הנשבר.
כמו בהלם קרב, איני יוצא ואיני בא ביום הזה.
לטקסים ואזכרות רבי רושם אינני הולך.
מסתגר עם פני רעיי החולפים לנגד עיניי היבשות.
רק מבנה מטוסים קטוע, עובר מעל ביתי בתום הצפירה.
אמהות ואבות שכולים, ילדים יתומים ואלמנות,
אבלכם כבד ואפל כבזלת. לו יכולתם לשכוח מעט
ולא להתמוטט מדי לילה כשנותרים לבד;
לקראת סיום, חבריי החיים, אתם מבינים אותי, כותב אליכם עכשיו:
אני באמת רוצה לכתוב משהו יפה ומרגש ליום הזיכרון אבל אני מתרגש יותר מדי ולא יוצא לי כלום. אבל בלי ציון היום המיוחד הזה עבורנו אי אפשר, אז אני מצרף קטע קצר מתוך חוק יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל – 1963. "ביום הזיכרון תהא בכל רחבי המדינה דומייה של שתי דקות, בהן תשבות כל עבודה ותיפסק כל תנועה בדרכים, הדגלים על הבניינים הציבוריים יורדו לחצי התורן, יקוימו אזכרות ועצרות עם ויערכו טקסי התייחדות במחנות צה"ל ובמוסדות חינוך." … יזכור עם ישראל!
חבל שלא שמעתם את הרצאתו המאלפת של אביהו רונן (היום היסטוריון) על ספרו, המתבסס על יומני אמו בתקופת השואה. אמו, שחבריה בתנועת "השומר הצעיר" הועידו אותה לחיות, כדי לספר מה אירע להם במלחמה, על אמו שניצלה והגיעה לארץ ב – 1944. כשהוא דיבר (כנושא שולי וקטן) על הנהגת התנועה בפולין שעזבה את ורשה עם כיבוש וורשה וחזרה כעבור זמן (רק הצעירים שבה), נזכרתי בסיפור הברחת דגל התנועה מוורשה לישראל. הזכרתי את הסיפור הזה, שכתבתי אותו ליהב בהיכנסו לתנועה (בתרס"ג) וכמו לפני כל סיפור שיש בו קומץ היסטוריה למדתי את הנושא. עכשיו חלק מהסיפור לפניכם:
המפקד יעבור לדום! / מפקד דום!
היכונו להנפת הדגלים! / לדגל שור!
התיפוף המהיר ותרועת החצוצרה הרטיטו את לבבות הנוכחים במפקד. יותר מ – 7000 נער ונערה עמדו מתוחים ונשאו עיניהם אל הדגל המרוט, השרוף בשוליו, העולה אט-אט אל ראש התורן. המילים "קן וורשה" הבהיקו באורם של עמודי האש הבוערים כשהסיסמא "חזק ואמץ" כתובה אף היא בכתובת אש. היה זה בקיץ 1945, אלפי חניכי השומר הצעיר התכנסו ל"שומריה" הראשונה על הכרמל. היו אלה 5 ימים של שיחות ומסיבות, תחרויות ספורט ומחנאות של תנועת נוער גדולה, ערכית, מפגינה ולוחמת על השקפותיה בקרב הישוב היהודי הקטן בארץ בסוף מלחמת העולם השנייה. מפה לאוזן עברה השמועה, שדגל קן ורשה, שהגיע בדרך לא דרך יונף במפקד הסיום של השומריה ובמפקד יסופר כיצד חולץ וכיצד הגיע לארץ ישראל מגטו ורשה שנחרב במרד של 1943. כל הנוכחים הרבים היו מאוד נרגשים. עמדתי בתוך קבוצת ילדים בני 10-12 עיניים בורקות ואזניים כרויות שלא להפסיד אף מילה שנאמרה. עמדנו וצפינו בדגל המתרומם אל על. הרגשתי השתייכות לתנועה גדולה, שותף להמון ילדים כמוני שהדגל המיוחד הזה, הוא סמלם. לאחר שהלמות התופים חדלה ותרועת החצוצרות נדמה, שמענו את הסיפור: עם כיבוש וורשה ע"י הנאצים בסתיו 1939, עזבה כל הנהגת התנועה את העיר ועברה לוילנה. שמואל ברצלב לקח עימו למשמורת את דגל קן ורשה, שהיה גם דגל תנועת "השומר הצעיר" העולמית, כדי שלא ייפול בידי הנאצים. כעבור מספר שבועות חזרו חמישה חברי ההנהגה בדרך לא דרך לוורשה, לארגן את שרידי התנועה מחדש. אלה היו: מרדכי אניילביץ' שהיה לימים מפקד הגטו, שמואל ברצלב, סגנו וחברו הקרוב שהיה גם ה"אידאולוג" של המרד, טוסיה אלטמן ועוד שני חברים. חברי ההנהגה שנשארו בוילנה (המבוגרים שבחבורה) החליטו לעשות הכל להגיע לארץ ישראל. אחת מהם, צימרה – תמרה זכין, נטלה את הדגל תחת אחריותה. היא כרכה אותו על גופה תחת בגדיה ונסעה כך, עם קבוצת חברים קטנה ברכבות לאורך כל ברית המועצות. מדי כמה תחנות היו ז'נדרמים רוסים עולים לרכבת, מחפשים בכלי הנוסעים, שופכים תכולתם על הרצפה המזוהמת, שמא מי מהם מבריח משהו, בודקים את התעודות (המזויפות) יורדים מהרכבת ומאפשרים לה להמשיך בדרכה. אחרי חודשים ארוכים הגיעו לגבול פרס. עברו בגנבה את הגבול ומפרס הגיעו לארץ. רק אז צימרה – תמרה הסירה את הדגל מגופה ומסרה אותו לראשי התנועה בארץ. היום ב'שומריה' יניפו אותו אל-על לראשונה. כך סופר. היתה דממה מוחלטת והתרגשות עצומה: הנה, אנחנו, הילדים רואים במו עינינו את הדגל! סיפור הברחת הדגל נמשך בהדגשת המחויבות והאחריות שנופלת עלינו השומרים הצעירים לשמרו מכל משמר. הפלגתי במחשבותי על האנשים האמיצים האלה, שסיכנו את חייהם, נסעו ברכבות ימים ולילות, הלכו ברגל קילומטרים רבים וחיפשו מסתור, מזון ומים. דאגתם היחידה הייתה להביא את הדגל לארץ על אף הסכנות שבדרך. ראיתי את האנשים האלה בדמותו של מיכאל סטרוגוף, ספר אותו קראתי בעת ההיא, אנשים אמיצים, נחושים חדורי תחושת משימה ללא גבול. התעשתי ממחשבותי רק כשהתחילו לשיר את ההימנונים: "התקוה" – ההמנון של עמנו, "האינטרנציונל", המנון תנועת הפועלים ו"תחזקנה" ההמנון של התנועה שגם סיים את המפקד. כשחזרנו הביתה סיפרתי להורי, שהתחנכו וחינכו בקן וורשה את סיפור הדגל ואבא רק אמר" "דגל הוא סמל! ראה וזכור תמיד איזו משמעות יש לסמלים בחיים.
ליהב הייתה השבוע חגיגת יומולדת ה-23 במספר. במה נברכו? לפני עשר שנים (תרס"ג) נכנסת לתנועה. לכבוד האירוע (שאותנו ריגש מאוד) כתבתי לך סיפור ששמו: "הדגל הגיע ליעד". סיפור על תלאות דגל קן "השומר הצעיר" בוורשה עד הגיעו לארץ והצגתו בשומריה הראשונה (1945) על הכרמל. עיקרו של הסיפור, כפי שסח לי אבי מאוחר יותר, הוא שדגל הוא סמל! ולסמלים יש משמעות עמוקה בחיים! באמת שאינני יודע בדיוק מהם הסמלים שלך מה משמעותם עבורך, כי היום, מניפת האפשרויות שאתה ניצב מולן היא כמעט אין-סופית והסמלים עלולים ללכת לאיבוד מול הפיתויים בדרך, אז אין כיומולדת כדי לאחל לך: תבחר במה שתבחר (אנחנו אתך!) אבל כדי לדעת לאן אתה הולך, עליך לזכור מאין באת! זה מצפן דרכים נהדר. אנחנו – סומכים על בחירתך ודרכך. עוד מילה להוריך – אשריכם!!!.
החטא הראשון של האדם, (כולל חווה), אירע בגלל אכילת התפוח בגן העדן. מאז היחסים בין בני האדם והמזון רק הולכים ומסתבכים. מצד אחד תעשיית המזון פורחת, מציאות חיינו מאפשרת הקדשת זמן ותשומת לב למזון, קרי: אוכל ושתייה. (מזון רוחני זה תחום אחר.) בואו נביט על עצמנו, אנחנו, כחברה, אוכלים הרבה-הרבה מעל מה שאנחנו בעצם צריכים, ויותר ממה שאנחנו אוכלים אנחנו מרבים לדבר על אוכל, מחליפים מרשמים, שעות של דיונים סלולרים במרכיבי המטעמים, מטעימות ועד סעודות שלמות. תכניות בישול וריאליטי תופסות את השעות הכי נצפות בטלוויזיה וזוכות לאחוזי צפייה הגבוהים ביותר. המזון הפך לנו למרכיב כל כך חשוב, שאין אירוע חברתי תרבותי שאין בו כיבוד קל או כבד.(ונאנחים על מר גורלם של ילדי הגולה). מה אנחנו מביאים לחברינו בבקרנו אותם: עוגה, פשטידה או סתם גלידה. איפה אנחנו חוגגים אירועים בחיינו? במסעדות! (וכואבים את מר גורלם של "ילדי ביאפרה"). אנחנו חיים בעולם, שהמזון יצר תרבות חיים שלמה סביבו ואז… אנחנו משמינים ומשמינים, ומתחילות בעיות בריאות, ואז… קמה תנועת "נגד", מכונה משומנת היטב שסיסמתה היא: דיאטה, (תזונה נכונה) ועיסוק בספורט (פעילות גופנית) והכל כדי לאזן אותנו עם "עולם המזון" העודף בו אנו חיים. אם נקשור את כל זה לפסח (בכל זאת פרשת "שמיני", העוסקת במה מותר ואסור לאכול) ומה זה אומר: שבוע בלי לחם (מצרך יסוד), איסורי חמץ למיניו, במילים אחרות, אפשר ליהנות במשך שבוע גם מאוכל עליו חלים חוקים ומגבלות של מותר ואסור, "שבוע בריאות"? אבל אם זה כל כך בריא (שבוע הפסח) למה תמיד אחריו כולם מתחילים בדיאטה?
עוד כמה מילים על פסח. חבר שלח לי ברכה לחג ואני מעביר אותה, תוך הזדהות מלאה, אליכם: "חז"ל ביקשו לברר מה הייתה ההצדקה ליציאת מצריים, שכן לא כל העם שמר על עבודת ה'. מכאן השאלה – במה זכו שנגאלו? על שאלה זו יש באחד המדרשים ארבע תשובות. המשותף לכולן – שמירת הזהות והייחוד התרבותי של בני ישראל במצריים: הם לא שינו את שמותיהם (לשמות מצריים), לא שינו את לשונם (לשפה המצרית), לא גילו את זהותם ולא עברו על האיסור של גילוי עריות.
אם עם ישראל שהיה שקוע במצריים במ"ט (49) "שערי טומאה" הצליח, למרות זאת, לשמור על זהותו, על אחת כמה וכמה שאנו בדורנו יכולים וחייבים לשמר את הזהות היהודית, כל אחד בדרכו." שיהיה לכם חג חירות שמח!
כיון שמצויים אנו בעיצומו של שבוע-חג, אחרוג ממנהגי, שלא להתייחס למציאות חיינו הקיבוציים וקבלו זאת ברוח הכי טובה שאפשר. אספר לכם, שהתחלתי לכתוב מאמר לעלון הקיבוץ שכותרתו הייתה: "האם אנחנו באמת חיים מפרי עמל כפינו?" וגנזתי אותו. גנזתי אותו משום שלא ראיתי לעצמי זכות מוסרית לבקר מציאות שאינה לרוחי. כי אני כבר לא עובד ולא כפוף למרות מוסדות העבודה ואינני יכול לעשות דבר פרט מ"לתת עצות." אבל מה תועלת בכך? אני מודה ששירה של לאה גולדברג, שנכתב בהיותה בת 49, "דיוקן המשורר כאיש זקן" (1960) מלווה אותי. והוא אומר כך:
אל תנסה ללכת עם הדור, / הדור אינו רוצה שתלך עם הדור,
הדור הולך למקום אחר / ולך אין הזמנה.
אל תנסה ללכת עם הדור, / הדור אינו רוצה שתלך עם הדור,
הדור רוצה היום אותך לקבור / ולהנחילך לדורות אחרים.
בכל זאת, מה היה כתוב במאמר שנגנז בראשי פרקים? כתבתי שם שהקיבוץ מובל היום לא על פי "מדיניות" (מילה גדולה) אלא לפי "רוח השולחנות" על שליפותיה. שמרבה בנפנוף במונח "שיתופי" להרגעה עצמית וד"ל. אבדו לנו עקרונות בסיסיים שהגדול/הכבד בהם הוא עקרון ערך העבודה וההתייחסות אליה. (ממנו גזרתי את שם המאמר), בבחינת, "אם תמה מזרימה לנו כל כך הרבה, למה צריך לעבוד אם אפשר גם שלא," או "לא קורה כלום אם לא עובדים איזו תקופה," ואתם יודעים טוב ממני למה ולמי הכוונה. אם בתמה עובדים 1200 עובדים ומהם 300 חברי קיבוצים, והיא המפרנסת אותנו, אז האם אפשר להמשיך לדבוק בסיסמה: "פרי עמל כפינו?" או, נתקלנו בהפרטה מטופשת במעדניה, הבעיה היא לא, אם כן או לא, אלא דווקא בהנמקה, באיך ובעיתוי. או, איוולת-חלוקת-מנה-אחת-בלבד ל"סדר" ל"חוצנים". או, בנושאי קליטה, שכולנו יודעים, שאיננו מסוגלים לקלוט 100 חברים ב 5-7 שנים ו"לעשותם", רעיונית, לחברי קיבוץ, כשאין לנו עבורם לא מקומות פרנסה, ולא טיפול קליטה הולם למסה הזו. כך אנו הופכים/הפכנו מבחינה חברתית/חברית מקיבוץ ל"מקום." וזה לא תואם את תפישתי הקיבוצית. (כן, כן, אני זוכר שאני מוגן ועטוף ומובטח עד סוף ימי). אבל מפריע לי לא פחות, שאחרי שהשלמנו עם כך, שהנוחיות והנוחות זה העיקר, אנחנו עדיין מרבים כל כך לקטר ולהתמרמר. למה? אתם יודעים שאצלי קיים קיבוץ(!) ומה שלא קיבוץ, זה משהו שונה ולא מחייב התייחסות. אתם יודעים שניסיתי לקום ולדבר בשיחות הקיבוץ (ואמרתם לי "עד מתי תילחם?") וכשראיתי שדברי לא "נספרים", "יצאתי מהמשחק". חודשיים היה לי קשה עם זה, אבל היום אני נהנה, מאוד נהנה בעיסוקי, בהרהורי, בכתיבתי ובכם, בעיקר בכם, בני משפחתי ובחברי הטובים. כתבתי את כל זאת, כי חשוב לי שתדעו מה אני חושב. (אף אם לא תסכימו אתי
מספר שבועות לפני ליל הסדר תרצ"ה, הגענו לוורשה הורי ואני, פעוט בן שנה וחצי, לשליחות ב"השומר הצעיר". אינני זוכר דבר מהאירוע עליו יסופר כאן וכל מה שיתואר כאן סופר לי פעמים רבות. וסיפורים אני זוכר.
אביב 1935 היה אביב חורפי מאוד. קר, מושלג, רוחות חזקות נשבו בעיר שרחובותיה ריקים מאדם, אך למתבונן, כבר נראו בשדרות סימני אביב ראשונים. ניצני עלים וניצני פרחים בקעו בעצים העירומים והחשופים.
לברונקה, סבתי, הייתה משפחה גדולה. היו לה 12 אחיות ואח אחד. הצעיר. ("מישהו צריך להמשיך את שם שושלת מרנהולץ" הייתה אומרת). כולם חיו בוורשה, כולם היו נשואים ולכולם היו ילדים. לכבוד בוא משפחתנו לוורשה, החליטה סבתי לערוך את ליל הסדר בביתה ולהזמין אליה את כל המשפחה כמו בעבר הרחוק, שכולם היו מסובים בערב זה בבית ההורים. בהזדמנות זו רצתה, כמובן, להתגאות בבתה, שכונתה במשפחה "הכבשה השחורה" כי היא הייתה בת המשפחה היחידה שעלתה לחיות בארץ ישראל וזנחה את החיים הטובים כאן, וכן להתגאות בבעלה, בן לאחת המשפחות המוכרות והמיוחסות ביהדות וורשה, וכמובן, בנכד הקטן שנולד שם, בפלשתינה.
הסלון הגדול פונה מרהיטיו והוצב בו שולחן גדול וארוך, חדר האורחים הסמוך לסלון הוכן כחדר משחקים לילדים המשתעממים בסדר הארוך ונפרשו בו מזרונים לילדים הקטנים הנרדמים במהלכו. להכנת המאכלים נשכרו שתי טבחיות למשך חודש ימים ולהכנת בגדי החג נשכרה תופרת.
סבי, אברהם, היה אב הסדר. הוא היה מקפיד שלא להחסיר ולו משפט אחד מהכתוב בהגדה ומילא בקפדנות את מצוות ה"עשה" הכתובות בהגדה. סבי, אברהם, לא היה אדם דתי – הוא נמנה על אלה שנקראו מסורתיים, אך קיים כהלכה את כל "סימני הסדר": מ"קדש" על היין דרך ו"רחץ" ו"רחצה" נטילת הידיים לפני הסדר ולפני הסעודה ועד "הלל" ו"נירצה" הסדר והתפילה כרצון הבורא.
הסדר הארוך התנהל כהלכתו תוך נתינת כבוד גדול לאב הסדר, שקרא בעצמו את כל ההגדה, חלקה בעברית וחלקה בפולנית. יתר המסובים רק היו מקיימים את הוראותיו, מאזינים לקריאתו ומטפלים בילדיהם תוך כדי ההקראה. אלו היו רגעים גדולים וחשובים למשפחה המחולקת ל –13 בתי אב קטנים. תחושת האחדות ו"השוב ביחד כמו פעם", זיכרון ההורים שאינם, גרמו לכולם לגל רגשות מוצף באהבה משפחתית ובזיכרונות.
האווירה החגיגית השלווה הופרה לאחר שסבא אברהם קרא את המשפטים: "פדויים לציון ברינה, לשנה הבאה בירושלים" והוסיף: "כעת נאזין לאורחינו, לבתי ומשפחתה שבאו מארץ ישרואל, ונשמע מה חדש בארץ". אבי, שליח מרכזי בתנועת הנוער, תיאר בגאווה את התחושה הטובה והתרוממות הרוח של החברים בקיבוץ על אף החיים הדלים והקשים, סיפר על הסדר בקיבוץ שכל החברים מסובים יחדיו וקוראים בהגדה קיבוצית שהוא היה שותף לעריכתה ושרים את השירים המסורתיים בתוספת שירים חדשים. לפתע… כמו דרש דרשה, פתח בהתקפה מילולית על המסובים: "למה אתם לא עולים לארץ ישראל, המקום היחידי בו יהודים יוכלו לחיות בביטחון, לבנות לעצמם חיים חדשים במולדת חדשה. ליצור חיי תרבות יהודיים. למה אתם מחכים?". בעודו עושה אתנחתא קלה בדבריו, פרצה המהומה. מכל עבר צעקו לו: "מה הדיבורים האלה? וכי כאן אין לנו חיי תרבות יהודיים? וכי כאן אין בטחון לכל יהודי ויהודי? איך אתה מעלה על הדעת שנחיה בתנאי עוני כפי שאתה מתאר בעוד כאן כל רכושנו ועושרנו". הגדיל לצעוק האח הצעיר, שפנה לאבי: "אתם כבר לא יהודים טובים, אתם כבר פלשתינאים מהמולדת החדשה המגוחכת שלכם, ואתם מנסים לגרור אותנו לחיים האלה. אתה ואחותי באתם הנה לדבר עם הנוער ולהטעותו בבחירת הדרך. אבל מחר, יקירי, אתם תחזרו אלינו לפולין כמו חלוצים רבים אחרים ותבקשו שנעזור לכם בעסקינו הפורחים". אבא עוד הספיק לומר: "לא באנו להתווכח ולא להטיף לכם דברי מוסר, פיקחו עיניכם והביטו סביב מה קורה בגרמניה ובכל אירופה".
ואז אמר האח הצעיר: "הסר דאגה מליבך, הקומוניזם ינצח ובעיות לאום ומדינה ייעלמו, חבל לריב עכשיו על כך. הרי, באתי הנה ל"סדר" לא בשביל להתווכח אתכם, גם לא מעניין אותי מה אתם חושבים. באתי הנה רק כדי לתת כבוד לאבותי. באתי לזכור יחד אתכם איך הורינו ערכו את הסדר, בכבוד והדר ותמיד תמיד לא היה זה רק סדר פסח בבחינת "והגדת לבנך". תמיד ניתן בו כבוד להורים ולסבים שהאמינו שסדר פסח שמר על עמנו כמו השבת. אני באתי לסדר הזה רק לכבוד זכר סבינו, אתכם אוכל לפגוש בכל פגישה משפחתית שנקיים. בשבילי "הסדר" הוא מעין ערב זיכרון לזקני המשפחה, לסבים ולסבתות לדורותיהם וכמובן להורים, לכן אנחנו מקיימים אותו בדרכם."
סבא אברהם, שכל כך טרח לקיים את הסדר בביתו לכל המשפחה הגדולה קם חיוור מכיסאו, לא אמר מילה והחל לשיר את "כי לו נאה, כי לו יאה" לאט לאט הצטרפו כולם לשירה והמשיכו ב"אדיר הוא, בחור הוא". "באחד מי יודע" כבר כל המשפחה התמוגגה ביחד וסיימו ב"חד גדיא".
בחצות נפרדו זה מזה בחיבוקים ונשיקות ופנו לדרכם בהרגשה שקרה בכל זאת משהו מיוחד בליל הסדר של שנת תרצ"ה – באביב 1935.
שמעתי את הסיפור הזה בילדותי מהורי אין ספור פעמים, אחרי שהמשפחה הגדולה, הענפה והיפה שלנו, נספתה כולה בשואה. את סיפור ליל הסדר הזה, הורי לא שכחו. הוא לווה תמיד בשאלה שייסרה אותם עד יומם האחרון, איך אף אחד, אף אחד מכל המשפחה לא שעה לקריאתם.
פסח, כידוע, הוא אחד משלושת הרגלים. אך בעוד ראש השנה וסוכות מתייחסים לעם חי וקיים על אדמתו ובארצו, חג הפסח הוא המבשר לנו את רגעי היווצרות העם בבחינת: "היום הייתם לעם" הוא מציין את המועד וה"איך" זה אירע. איזה מין חג זה פסח? איך להביט עליו? חג דתי? חג תרבותי?, חג לאומי? התשובה כמובן היא שזה חג של הלאום! איך יתכן? "עבודת הסיום" שלי במוסד (1951) הייתה על סטאלין. אני זוכר שסטאלין כתב ספר (או כתבו בשבילו) בו טען שלאום מחייב 3 מרכיבים: עבר משותף, לשון משותפת וטריטוריה אחת. הגדרה עליה חותם היום כל בר דעת. אז איך זה שחג הפסח נחוג אלפיים שנה ללא טריטוריה בגולה, זולת ברגעי חלומות יפים ("אעלה את ירושלים על ראש שמחתי", או "בשנה הבאה בירושלים") היום כשיש לנו מדינה האם נוכל לומר על פסח כמו שנאמר על השבת ש"שמרה על עם ישראל לא פחות מכך שהעם שמר על השבת?" אפשר לומר על פסח שהוא חג דתי אך מה דין אלה שאינם דתיים? אפשר לומר על פסח שהוא חג תרבותי של החברה היהודית אך מה דין אלה המתנכרים לעברה? לומר על פסח שזה חג הלאום זה המתאים ביותר, המקיף והמאחד ביותר! יורם קניוק כותב: "למה אני, חילוני, פחות או יותר, בן תרבות, בכלל חוגג את פסח? מפני שזה חזק ממני. מפני שאני לא עומד בפני הרעיון שבכל העולם, משיינקין עד קטמנדו יושבים יהודים קטנים וגדולים, עשירים ועניים, ילדים וזקנים, כושים שהתגיירו בהארלם, חסידי חב"ד בסין, יהלומנים מבלגיה, מסטולים מאמסטרדם, הומואים מקליפורניה, קיבוצניקים מהשמאל של נפאל וכולם עושים באותה עת אותו דבר. קוראים אותם דברים, שותים אותן 4 כוסות, אוכלים מצות וסובלים את אותה עצירות." ואני מוסיף: ושרים אותם שירים. "פסח מבטל את השאלה האם אתה יהודי מאמין או לא, הוא משאיר רק את ההגדרה הבסיסית שלך כיהודי." עכשיו זה נעשה ברור יותר למה אמרתי חג לאומי! למה אני חושב שפסח הוא, אולי, הדי-אן- איי שלנו!
איך נערך חג הפסח בעבר? פסח נחוג באופן שונה עד חורבן הבית השני, בהתקיים בית- מקדש על טקסיו וכוהניו, ואחרי חורבנו. השבוע שמענו, רעיה ואנוכי הרצאה מאלפת מפי הרב בני לאו, על חג הפסח, בהרצאה שמענו דברים חדשים ואודותיה אספר לכם: בבסיסה, ציון העובדה שאנחנו מערבבים בין שני חגים, חג הפסח וחג המצות וקצת היסטוריה. חג הפסח חל בי"ד ניסן ונמשך 7 ימים. אצלינו הוא מתחיל בליל הסדר ונגמר בחגיגת המימונה. במשך שבוע החג אנו אוכלים רק מצות. לא תמיד כך היו הדברים. עד החורבן היו שני חגים: חג זבח הפסח שנחוג במשך כל יום הי"ד בניסן, מהבוקר עד הערב. בו היו שוחטים שה צעיר, כבן שנה, (20 ק"ג) צולים את הבשר על האש, מניחים את הבשר הצלוי על מצה שהייתה כמו לאפה. על הבשר היו שמים את המרור (התבלין החריף) ואת הלאפה/האגרול/הפיתה הממולאת היו אוכלים עד הערב במסגרת החמולה (חג משפחתי) או עם השכנים (אגב, מכאן בא הביטוי: "טוב שכן טוב מאח רחוק") עד הערב נחוג חג זבח הפסח ובערבו של יום, נפתח "חג המצות". זוכרים מצות על שום מה? שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ בצאתם ממצריים ולזכר אותה יציאה חפוזה אנו אוכלים בשבעת ימי החג מצות בלבד. במילים אחרות, מאז חרב בית המקדש, בוטל זבח הפסח, ושני החגים אוחדו לחג אחד: חג הפסח. אני מעריך שאתם, כמובן, הייתם מעדיפים את חג זבח הפסח על חג המצות.
הרגשתי צורך, קצת, לשתף אתכם באהבה הגדולה שלנו לחג הזה ושימו לב ש"חסכתי" מכם את המשך הסיפור על התנהלות החג באלפיים שנות גולה וסיפור ה'עת החדשה' עם ראשית הציונות (ובדגש על ההתיישבות) איך התגלגל, צמח והתפתח החג. ולא סיפרתי על חלקו של אבא/סבא/רב סבא, בן עמי, בכתיבת ההגדה הקיבוצית ולא חזרתי ואמרתי ש"מרד הבן" עד היום במשפחתנו, מתרכז בעיקרו, ביחס לפסח הקיבוצי שאנחנו הוריכם/סביכם כל כך אוהבים. נסתפק במה שנכתב הפעם.
היום יומולדת של נואי, נכדתנו הראשונה. אני זוכר את התרגשותנו הגדולה, אנחנו לא רק הורים, אנחנו סבים! נואי הרחיבה לנו את הקידומת וכמה שהיינו שמחים וגאים על כך ומאושרים שבאו לנו עוד 12 נכדים. רק ברכות וחיבוקים לך, ואיחולנו: שכל שתרצי – יתגשם ברקע צחוקך המתגלגל ושעות האיכות שלנו. אנחנו כל כך אוהבים אותך ורוצים באושרך!!!
מלטה לא יוק!
לפני הרבה שנים היה מקובל בקיבוץ, שמי שנוסע לחו"ל, כשהוא חוזר, עליו למסור דו"ח על נסיעתו, מה עשה ובייחוד מה ראה. כיון שאני יודע שאף אחד מכם לא ישאל אותנו על מלטה ועל בילויי סו"ש המורחב שלנו, כמה דברים שכדאי לדעת על מלטה.
המושג "מלטה יוק"! נלמד בשיעורי היסטוריה במוסד. ואם זכרוני אינו מטעני, היה זה מוני ז"ל, שלימד אותנו על מסעות נפולאון. וכשנסוג ממוסקבה, שלח את אחד מבכיריו לכבוש את מלטה בדרכו לאפריקה והבכיר לא מצא את האי הקטן חזר לנפוליאון ובדבריו והטביע את המושג "מלטה יוק", משמעו: "מלטה לא קיימת."
מלטה אי קטן, (למעשה 3 איים קטנים) שגודלו הוא 316 קמ"ר, אוכלוסייתו 400.000 תושבים. אי השולט על ציר ים התיכון, לכן מדינות רבות ביקשו לשלוט באי.
הפיניקים המציאו את השם מלטה, היוונים שינו למליציה (דבורה) אחריהם שלטו באי אבירי מסעות הצלב, הערבים, הספרדים, התורכים והאנגלים. רק ב – 1974 הוכר האי למדינה עצמאית.
ישראלים רבים נוסעים לקזינו במלטה כתחליף לתורכיה.
זו ארץ מודרנית, ולטה עיר הבירה, יש בה מבנים עתיקים (שמורים היטב), חלקם מזכיר את עכו ויפו וחלקם בניינים המזכירים את בירות אירופה (בעושרם לא בגובהם) ארץ, שעריה יפהפיות, נופה מרהיב ובכל שתפנה מפרץ ים כחול עמוק הנותן רוגע ושלווה. באווירה זו בילינו עם חברנו חגי ואילנה סו"ש של טיולים ברכב, בשיט וברגל ובעיקר בשלווה, באהבה, בנועם ובנחת.
ואי אפשר לי, בלי כמה מילים על פרשת השבוע "ויקהל" – "פיקודי"
הפרשה מתארת בהתלהבות תנופה אדירה של בנייה, בניית המשכן!, "בית הכנסת" הנייד הזה ילווה את העם לאורך כל שנותיו במדבר עד הגיעו לארץ המובטחת. העם כולו מתגייס ותורם מרכושו, מזמנו ומכוחו. מזכיר לכם משהו? רק בפרשה לפני שבוע, תרם העם באותה התלהבות "מרכושו, זמנו, וכוחו" למען יצירת "עגל הזהב". היסטריה של עם? היגררות המונים? חוסר מנהיגות מציבה מטרות? על כך אמרו חז"ל": "אין אתה יכול לעמוד על אופייה של אומה זו, נתבעים לעגל – נותנים נתבעים למשכן – נותנים", במילים שלנו לעם ישראל אופי חמקמק ולא יציב, וזה מה שאומרת וקובעת, להבנתי, פרשת שבוע זו.
ולנושא אחר לגמרי. בגיליון הקודם שלי , מתחתי ביקורת נסתרת על התנהלות הסטודנטים ב"בר אילן". חזרתי ממלטה והנה, מצאתי שינוי – חידוש!. מעל הכיור בשירותי הספרייה מתנוססת ה"ברכה" הבאה: ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם
אשר יצר את האדם בחכמה,
וברא בו נקבים נקבים, חלולים חלולים
גלוי וידוע לפני כיסא כבודך,
שאם ייפתח אחד מהם או ייסתם אחד מהם,
אי אפשר להתקיים ולעמוד לפניך אפילו שעה אחת,
ברוך אתה יי', רופא כל בשר ומפליא לעשות.
אז אל תגידו שאי אפשר למצוא גם חידושים באוניברסיטה.
בשבוע שאתם עוסקים (עם ילדיכם בעיקר) בחג הפורים הבעל"ט, אני רוצה לספר לכם בראשי פרקים, כמובן, על השיעור שהיה לי בבר אילן על פורים. לכיתה נכנס מורה צעיר (40+) נטול כיפה לראשו ותיכף תבינו למה אני מציין זאת ואמר בפתח השיעור: " הפעם אדבר היום על כל מיני רעיונות שיש לי, כאדם חילוני, על המשמעות של פורים. כיון שבמגילת אסתר המילה/השם אלוהים לא מופיעה אף פעם, אני נותן לעצמי חירות בפרשנות בתקווה לזכות בהבנתכם ואפילו בהסכמתכם. נתחיל בפוליטיקה. כשאני מנתח את מגילת אסתר אני רואה לנגד עיני ממלכה בה בתוקף החוקה שולט מלך, אך קיימות בה שתי מפלגות. האחת, בראשותו של המן והשנייה של מרדכי. מפלגת המן היא מפלגה ימנית, הגורסת שכל חלקי הממלכה הרחבה, כל 127 המדינות שייכות לה וכל מי שאינו מאמין בגישה זו, צריך להשמידו או לפחות לבודדו. ולא תטעו בי אם תגידו שזו מפלגה מקבילה למפלגת ימין קיצונית בימינו ויחסה לערביי הגדה, למשל. מולה ניצבת מפלגת מרדכי המאמינה בזכויות האזרח הבסיסיות באשר הוא, בכל 127 מדינות הממלכה, זו מפלגה ליברלית ועממית יותר. והמלך… כפי שהוגדר באיזה כתב הסמכה, אין לו מה לומר או לעשות, אך נהנה מחיי המותרות שלו (בילויים, שתייה ושיכרות) "מנהל" את הממלכה לפי הוראות המפלגה השולטת". הרגשתי בקהל השומעים את תחושות אי הנחת מההשוואה. ואז עבר המרצה לפרק השני בו השמיע את טיעוניו, בהתבססו על מדרשים, על דמותה של אסתר (הדסה) המלכה וכה אמר: "אסתר לאורך כל המגילה אינה אלא אובייקט מיני שנשלט, ללא התנגדות כלשהי, אפילו ברמז, על ידי הגבר/האדון. היא פסיבית לגמרי. היא פעלה לפי הכלל היי יפה ותשתקי! (זוכרים, ששנה שלמה הכינו אותה בהרמון לקראת פגישתה עם המלך – 6 חדשים מריחת שמנים ו – 6 חדשים סגולות ושימושי התמרוקים?) ורק אז, החברה הגברית העדיפה אותה על פני ושתי. ויותר מכך: המדרש מספר שאסתר הייתה אשתו של מרדכי (הוא לא היה דודה כפי שמקובל לחשוב) ואף על פי כן קיימה יחסים גם עם גבר אחר, עם מי תשאלו? עם המלך הערל. ואני מצטט: "הייתה עומדת מחיקו של אחשוורוש וטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי. האם לאשה זו היו שני בעלים"? הוא עוד לא הספיק לסיים את המשפט ובכיתה פרצה מהומה אדירה גברים ונשים פרצו בצעקות על חילול ושיבוש! צעקו שיתלוננו בפני נשיא האוניברסיטה!, שיעיפו אותו!, שאין מקום לרעיונות צהובים כאלה!, שייתבייש לו! כמובן שהשיעור הסתיים ואני רק התבוננתי במרצה שעל פניו היה מרוח חיוך נבוך ועל פניהם של תוקפיו ההיסטרים ולא האמנתי למה שרואות עיני, במקום שהוא מעין מקדש לחירות הרוח והמחשבה העצמאית.
אחרי התיקון המהיר של קיקה (בעת הקראת ה"שבוע טוב" המשפחתי כל כך (63)), והתיקון המפורט של ספיר. אומרים שאין אדם מתקנא בבנו ובתלמידו ואני מוסיף -ובנכדיו, שאפילו משה רבנו לא היה יכול לומר, כמו ספיר, בשטף כזה את הדיברות (כי היה, כידוע, מגמגם), אני חוזר על כל הקטע המתוקן כי זה חשוב לי: הדיברה החמישית אומרת: "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על פני האדמה". המילה "כבד" אין פירושה ל"ציית", אין פירושה ל"שמוע בקול", אין פירושה "להסכים", אין פירושה "קיבוע ושימור המצב" ואפילו לא חובה "לאהוב". פירושה הוא דווקא ש"השינוי" ש"הגיוון בחיים" יהיה תוך הערכה, לימוד, דוגמה אישית (לחיוב או לשלילה), הבנה וידיעה שאין תרבות ללא שורשים והשורשים עוברים דרך ההורים, הסבים, דרך רצף הדורות. ה"כבד" בא מהשורש כ,ב,ד ז.א. לתת משקל, משקל לדעת ההורים, לדורות הקודמים ולא לבטל את דעתם. לכן כתוב גם "למען יאריכון ימיך…" למען תימצא לך האפשרות, בחלוף רוב-שנים, שתזכה/י להן, להיות לאב/אם, סבא/סבתא, שתוכל/י להעביר/למסור לבניך ובני בניך את תורתך, ו"הגדת לבנך" נאמר בהגדת פסח. ושוב תודה לקיקה ולספיר.
השבוע אני מוציא "גיליון" מיוחד לרגל יומולדתו ה – 40 של הדר מה שקוראים היום שינוי הקידומת. אבל לפני כל מה שייכתב כאן עליו, אני לא יכול שלא לציין את יומולדתה ה – 9 של ילדת הגומות היפהפיה, עם עיני הכוכבים הזוהרים, ילדת הקפיצות והריקודים, ילדת השמחה והצחוק המתגלגל, ילדת תלתלי השיער המשתולל, ילדת הרצינות התהומית כשהאצבע בפיך. המון ברכות לך, המון אהבה מכווול המשפחה, לך אורי (שם רשמי), לנו: קיקה.
ולהדר, ילדנו הרביעי. לפניכם כמה תמונות, כמה הבזקים מאירועים שונים בחייו. והראשון – הלידה. הדר נולד במשקל הגדול ביותר מבין ילדינו 3.850 ק"ג ובכל זאת החליק לאוויר העולם כאילו כבר מצפים לו יותר מדי זמן. החליק, אמרתי, יצא כולו למעט שכמו מאחר וחבל הטבור נכרך סביב ידו. כשראו שאינו רוצה להיפרד מאמא, ניגשו ושחררו את ידו ואמרו לאימו: "היד נראית בסדר, אבל תצטרכי לעקוב אחריה". הדר היה הילד הראשון שלנו שהתגורר במשך 6 השבועות הראשונים בחייו בחברת הוריו. (אחיו הגדולים באו ישר לבית תינוקות.) חידוש של אי שקט בלילות!
הדר נולד ב 16.2.73. במלחמת יום כיפור היה בן 8-9 חודשים. אני גויסתי ב6.10.73 והגעתי לחופשה ראשונה רק בסוף אוקטובר. הגעתי בשעה 11.30 לקיבוץ ונזכרתי שאולי רעיה עוד נמצאת אתו במה שהיה קרוי אז "שעת האהבה". באתי עם התרמיל והנשק ישר לבית תינוקות, כשרעיה והדר על ידיה, עולה במדרגות להחזירו. כשהתקרבתי אליו לנשיקה (הראשונה ניתנה לרעיה) הוא התבונן בי וחשב: מה האיש הזה רוצה מאתנו. או מי זה האיש שנטפל אלינו. הייתי לא מגולח, מטונף (כמעט חודש שלא התרחצתי) במדים, ממש מסריחים הביט ופרץ בבכי מר, סיבב את ראשו וכל נסיונותי להזכיר לו שאני האבא שלו עלו בתוהו. גם בערב, בבית, אחרי שהתקלחתי והתגלחתי שמר ממני מרחק בתוך השמחה עם קרין, לירן ותימור. למחרת אחרי הצהריים חזרתי לרמה, אבל קבלת הפנים שלו והבכי הקורע, זכורה לי עד היום.
הדר היה הילד היחידי שלנו שלא מצץ. לא מוצץ, לא אצבע ולא פינת סמרטוט. יכול להיות שזו אחת הסיבות, שעד גיל 3 היה עורך לנו סצינות בכי איומות בשעת הפרדה בערב בבית הילדים. אבל מגיל זה תמיד הלך בשמחה אדירה לבית הילדים.
כבר מגיל צעיר היה ממציא שמות לאנשים וחפצים בהם נתקל על פי הגיונו שלו וכמו כל ילד הם היו מלאי חן למשל לאהוד גבינג (השכן מלמטה) קרא בעקשנות "אהודה" בעקבות יהודה המכבי, ללביאה (הנקבה של האריה) קרא "אריאה" ולקרם התעקש לקרוא "פרם" ולחפצים או אוכל השתמש בבטוי רכה.
בכיתה ג' או ד' למד בכיתה שצריך לעזור לזקנים וחלשים. הילדים נשלחו לחפש אותם ברחבי הקיבוץ ואכן… היה זה יום חמסין מאלה שאפילו השמש כבר לא יכולה לסבול יותר. שרה לין אישה בת 80 + הולכת לאיטה אחרי ארוחת צהריים מחדר האוכל לחדרה ונשענת בכבדות על מקלה ואז צץ לו לפתע גיבורנו, באדיבות רבה לוקח מידה את המקל "כדי להקל עליך" אמר לה. היא בקושי רב נגררת לביתה והוא משחק בשמחה עם המקל. בערב סיפרה לנו: "שהוא היה כזה נחמד ודיבר אליה בחביבות כזו, שלא יכלה להסביר לו שבלי המקל היא לא יכולה בכלל ללכת.
הדר (הבוגר) ושיר (הצעיר) למעשה התנהלו כמו תאומים ולא אחים, שביניהם מפרידות ארבע וחצי שנים. הכל עשו ביחד, שיחקו שרו ובייחוד התחבקו. בשבת הבאה תוכלו להיווכח בכך בעצמכם באלבומים. לא יישכח הביקור באיילת השחר. הלכנו לבריכה וכעבור זמן מה הופיע שם איש נכה, נטול רגליים בכלל, על כסא גלגלים. כשהם ראו אותו, שניהם החווירו אני לא זוכר מי משניהם התעלף ממש, (לפי היחס של הדר היום לביקור בבתי חולים סביר להניח שזה היה הוא) לקחנו אותם לבית הדודה, השכבנו אותם במיטות להרגעה. חודשים, אחר כך, לא פסקו (כגיבורים) לתאר את החוויה.
פורים היה החג של הדר עד ש… שנה אחת התחפש עם רותם לזוג פליקנים. תפרו להם בגד שחור וסידרו להם ראשייה שבמרכזה היה מקור ענק. לא נשכח את הבכי שנוצר מהמקור שפעם הסתיר את עין שמאל בהטותו את ראשו שמאלה או את עין ימין כשהביט ימינה. קשה בכלל לשכנע ילד בוכה לעשות משהו אבל רק כששוכנע לנסות להוריד לרגע את ה"כובע", פתאום פסק הבכי והפורים שוב היה נפלא. הדר למד בדרך קשה זו להבין שלפעמים ההורים צודקים, העיקר בתחפושת זו הנוחיות. (עם תימור כשמן בצמד "השמן והרזה" היה יותר קשה.)
הדר עולה למוסד. כבר אמרתי לכם פעם שלא היה לנו אף ילד, שבגינו באנו לשיחות המחנכים כל כך הרבה פעמים. כיון שהדר עשה רק "חצי י"ב" אז שמענו את אותו תקליט רק חמש וחצי שנים שהדר לא ממצה את יכולתו, עשרות פעמים על הפוטנציאל הגלום בו, זה עוד היה סביר אבל לא יכולנו לסבול ש"אינו ממלא את חובותיו". בשביל שני מחנכים כמונו זה היה בלתי נסבל אז הוספנו משלנו וגם לדברינו התייחס בערך כמו לדברי מוריו ומחנכיו.
בצבא זכינו לשמוע ממנו משפט שלעולם לא אשכח אותו. בהיותו בטירונות ליד גוש עציון באנו לביקור הורים. ישבנו על הדשא מחוץ לשער (עם ינון והוריו) אחרי שלוש שעות שאכל בתיאבון רב את האוכל שהבאנו מהבית, אמרנו שאנחנו צריכים לזוז… ואז נשמע המשפט הבלתי נשכח: "מה, אתם כבר הולכים"? זו הייתה אחת המחמאות הגדולות ביותר שקיבלנו מאחד מילדינו.
סיום מסע כומתה (המצולם מכל הכיוונים) התקיים על פסגת מצדה. מאות ההורים הגיעו בטרם עלה השחר חיכינו לבנים המסיימים למעלה והנה כעבור כשעה מופיעים מולינו שני צללים (הדר וינון) שבקושי עומדים על רגליהם, לא מסוגלים לומר מילה, לא לחייך, רק מבטי סבל. אגב, לא השוויתי עם תמונות פניו וגופו בסיום המרתון אבל בראש שלי, הדמיון ביניהן מפתיע. פעמיים נתגלה בדמות ישו הסובל במסע הצלב שלו, ארשת פניו הייתה זהה לגמרי. אני חושב שהשוק של ההורים, ממראה הבנים, בכל מסעות הכומתה, הביא לשינוי הגישה לכך: שיבואו רק כעבור כמה שעות.
ביקור בצפת. באחד הטיולים שלנו בצפון, מעין "לקחת אוטו ולנסוע" הגענו לצפת והגענו לשער הבסיס בו שירת הדר. גם מיה אבל זה נודע לנו מאוחר יותר. הדר יצא לקראתנו ואנחנו שכבר ראינו אין ספור חיילים במדים, דבר כזה לא ראינו. בבסיס של סדירים מסתובב חייל חולצה מכופתרת לא נכון , מכנסיים קשורים בחבל, כן, חבל, משתלשלות על הנעליים הלא קשורות. זה היה ביטוי חיצוני ליחסי האהבה וההערכה בין הדר לצה"ל וזה לא היה "מרד בן".
כשהדר הביא את מיה אלינו. רק ראינו את התלתלים והגומה מיד ידענו שזהו זה. מאז שמיה שינתה/הפכה לנושאת השם גורדון – המשך הסיפורים יסופרו על ידה. ואליה עצמה נתייחס בחגה שלה שגם יגיע.
ועוד כמה מילים לא על הדר אלא אל הדר (בעצם לכולכם). הדיברה החמישית אומרת: "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על פני האדמה". המילה "כבד" אין פירושה ל"ציית", אין פירושה ל"שמוע בקול" אין פירושה ל"הסכים" ואין פירושו "קיבוע ושימור המצב" ואפילו לא חובה "לאהוב". פירושה הוא דווקא ש"השינוי" ש"הגיוון בחיים" יהיה תוך הערכה, לימוד, דוגמה אישית (לחיוב או שלילה), הבנה וידיעה שאין תרבות ללא שורשים, והשורשים עוברים דרך ההורים, הסבים אל רצף הדורות. ה"כבד" בא משורש כ,ב,ד, ז.א. לתת משקל, משקל לדעת ההורים, לדורות הקודמים ולא לבטל את דעתם. לכן כתוב גם "למען יאריכון ימיך…" למען תמצא לך האפשרות להיות לאב/אם, סבא/סבתא, שתוכל להעביר/למסור לבניך ובני בניך את תורתך. ו"הגדת לבנך" בהגדת פסח
ולסיום: הדר ניחן ברוח טובה, בהומור, בקריצה, בחברות טובה ונאמנות. תמיד מוכן לעשות למעננו ולגלות אחריות כלפינו. אני לא יודע איך קרה וקורה, שהדר תמיד נפל רך ומלווה בחיוך ממזרי, הוא איש של משימות שהוא מגדיר לעצמו והוא איש (אנשים מכנים את בני ה – 40) שגם כשהוא צוחק עליך, מזלזל בך, אפילו מבטל את דעותיך, "הוא עושה את זה כל כך בחן, שזה נראה לך יותר מכן." מה נאחל לך – הכל! כל מה שתחפוץ בו, סיפוק בעבודה ואהבה ענקית במשפחתך הגרעינית והמורחבת. ואל תשכח שהגעת לגיל שמותר כבר לחשוב על פשרות בחיים ושצריך כבר קצת לחשוב על בריאותך שלך!
העיקר, שענן הרצון הטוב והאהבה ימשיך ללוותך בחייך!
אח… אם היינו יכול לחזור לסצינת יום כיפור ההיא לקחת אותך על הידיים לחבק ולנשק את "האוצר" שלנו, מה לא היינו משלמים בשביל שוב להעניק אהבה תינוקית כזו ולהסניף אותך.
"על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרינו את ציון. על ערבים בתוכה תלינו כינורותינו, כי שם שאלונו שובינו דברי שיר ותוללינו שמחה: שירו לנו משירי ציון. איך נשיר על אדמת נכר: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי…" תהילים קלז. מוכר לכם ! מאיפה? ממתי?. (זה בדיוק מה שאמרתם לאהובתכם תחת לחופה, המשפט האחרון, טרם היו לנשותיכם)! השבוע החלטתי שבשנה הבאה אלמד ברצינות את ספר "תהילים". אני רוצה, להשכלתכם, לתת דוגמית לעניין הרב שספר זה מעורר אצלי. תראו, את ספר תהילים כתב דוד המלך, כך קובעים כל המומחים, אבל הפסוקים המצוטטים מתייחסים לגלות בבל שהייתה תוצאה של חורבן בית ראשון (586 לספירה). את בית המקדש הראשון בנה, כידוע, המלך שלמה, בנו של דוד (ובתקופה ההיא מלך נכנס לתפקיד קודמו רק עם מותו) אז נשאלת השאלה, כי אין ויכוח מי כתב את תהילים, איך דוד ידע, ולא רק ידע, גם כתב, על חורבן הבית ועל היציאה לגלות לבבל. חז"ל – כותבי מרבית המדרשים, פתרו את הסוגיה בצורה פשוטה, הם צרפו לדוד, לצד התואר מלך גם את התואר נביא ולנביא, כידוע, אין בעיות לצפות מה יקרה בעתיד ולכן יכול היה לכתוב את פרק תהילים היפה הזה. אומרים שאנחנו בימינו "תופרים" תיקים לצרכינו, תראו איך החכמים ידעו "לתפור לצרכי ה"שם", לא מרתק?
כיון שעומדים אנו בימים של טרם פורים, וכיון שפורים הפך ברבות הימים לחג שתיית אלכוהול "עד לא ידע", אני בא לכתוב לכם על המשקה האלכוהולי היחיד שאהבתי, על הויסקי. אולי קרין ולירן עוד זוכרים את הבקבוקים ששכנו בכוננית ושמשו לרוב את אלברטו חודורקובסקי ואותי. ראשית קצת היסטוריה של הויסקי. יש ויכוח גדול בין סקוטלנד לאירלנד מי מולדת הויסקי. התיעוד הראשון לייצור המאלט ויסקי נמצא בידיעה שהופיעה בעיתון סקוטי משנת 1494. הידיעה מספרת על הזמנה שהופנתה לנזיר ג'ון קור לייצר את "מי החיים" (כפי שקראו בימים ההם לויסקי) מ – 8 "מידות" של שעורה מונבטת, כמות המספיקה היום לייצור כ -1400 בקבוקים. הווה אומר שלנזיר הזה היה ידע רב במזקקות. האירים כמובן חולקים עליהם בטענה שאירלנד היא המולדת ועל כך משיבים הסקוטים: שימציאו הוכחה אחת. ייצור הויסקי הראשון, יועד לצרכים רפואיים לא פחות מאשר לשתייה חגיגית ברוב עם. המחלות שטופלו בעזרתו היו בעיות מעיים, כאבי בטן, אבעבועות ואפילו שיתוק. הויסקי נתפס גם כסגולה לאריכות ימים. הויסקי בראשיתו נעשה במזקקות ביתיות ורק באמצע המאה ה – 17 הוקמו מזקקות למטרות מסחריות. השעורה, חומר הגלם לויסקי, גודלה על ידי האיכרים בכמויות גדולות למען לא יחסר להם אף פעם המשקה המיוחל. ככה התחילה תעשיית הויסקי וראו לאן היגיעה. אסיים בחידון אמריקאי קצר: 1. על פי הדעה הרווחת בעולם מי זיקק לראשונה ויסקי? היפנים? האירים? הסקוטים? אין תשובה ברורה. (התשובה האירים) 2. מה מציינות השנים על בקבוק הויסקי? גיל הויסקי המבוגר בתערובת? שנות הוותק של המאסטרו? גיל הויסקי הצעיר בתערובת? הגיל הממוצע של כלל הויסקי בתערובת? (התשובה הגיל הצעיר) 3. מה תפקידה של החבית? לתת לויסקי צבע? לתת לויסקי טעם? לתת לויסקי ריח וארומה? כל התשובות נכונות. ( התשובה ריח וארומה) 4. כמה שנים מינימום, צריך הויסקי להתיישן בחבית? 2?, 5?, 3?, 4?. (התשובה 3) 5. מי מנשיאי ארה"ב היה בעלים של מזקקת ויסקי? ג'ורג' וושינגטון? ביל קלינטון? ריצ'רד ניקסון? אברהם לינקולן? (התשובה – וושינגטון). בבקשה מכם, שתו כאוות נפשכם, אבל במידה! שיהיה לכם פורים שמח!
שבועטוב 