שבועטוב

רשמית הקיץ התחיל אתמול ב – 21.6. איך יודעים? כי זה היום בו מציינים את היום הארוך ביותר ואת יומולדתו של מור. אמרתי כבר שיומולדת 12 נעשה יותר חשוב אפילו מ – 18 כי ביום זה מור מסיים את ביה"ס "פלגים", עובר ל"מגידו" ועולה ל"שומריה". אנחנו מאחלים לך, באהבתנו, רק טוב ושמחה, לך עם חבריך, לך עם אחיותיך, ולך עם הוריך, סביך ומשפחתך הגדולה. אנחנו רוצים גם לציין שהשבוע תמה שנת הלימודים במגידו. ליאן, שהם וספיר (מצטיין- על בכל היבט שהוא) יצאו לחופשה, לנואי נותרו כמה בחינות ועבודות ואז נקדיש לאקדמאיות (לא מעודכן מה עם קרן) שלנו ברכה מיוחדת.

בתאריך זה גם מסתיימת שנת הלימודים ויוצאים לחופש הגדול וזו הזדמנות לספר לכם ולו קורטוב מימי החופשות להם אנחנו זכינו. אני אתחיל בכיתה ז' כי הכל היה לנו חדש (ולכן בלתי נשכח). אחרי ההצגה וה"שמיח" בסוף השנה, בשעה שתיים בערך, כל המוסד (150 חניכים) כן, כל חניכי המוסד התפשטנו מבגדינו ונכנסנו לברכת השחייה עירומים. לפנות בוקר , רועדים מקור חזרנו לבית הגדול וכשקמנו הלכנו למחסן תבואות ושם כל ילד קיבל שק מבד לבן ומילא אותו מתוך ערמת קליפות התירס שנשמרה בשבילנו  (לפני שהועברה לרפת) ולפעמים היו בהם גם קלחים, שהיה השק מתמלא, הוא הפך להיות לנו למזרון, שסחבנו אותו לכתה ששם גרנו. המוסד היה של התנועה כולה ולכן היה צריך לפנותו בימי החופש הגדול. ישנו בכיתות של חברת הילדים, אלו שלא היו צמודות למגורי הילדים 8-10 ילדים בחדר הכיתה. אני לא זוכר בכלל מבוגרים בשטח, לא עובדים, לא מדריכים, לא הורים (שסמכו על החינוך המשותף שדואג לילדיהם) בשעה 5 בבוקר היינו קמים והולכים למטעים לבצור ענבים (אחת העבודות המגעילות שביצעתי בחיי ולכן, אני חושב, בכיתה ח' ביקשתי לעבור לרפת וקמתי כבר ב2.30 לחליבת בוקר), ופעמים גם עבדנו בקטיף שזיפים או תפוחים שנחשבו לעבודה נקייה יותר ומכובדת יותר. בכיתה ז' עבדנו 4 שעות כל יום, כל החופש, למעט כמה ימי נסיעה עם ההורים. ובשבוע האחרון של החופש הייתה לנו "הבראה" ז.א. שקיבלנו אוכל יותר טוב (ביצה קשה שלמה לילד, כוס לבן וקוביית שוקולד.) מה עשינו כל היום אחרי העבודה? מתרחצים בברכה, משחקים משחקי תופסת, 3 אבנים וכיו"ב ו… שח, המון שח, כי היה חם בחוץ וקראנו ספרים, המון ספרים. וכך חלף יום ועוד יום וכשחשבנו שסיימנו לעבוד, החלה עונת הגיוסים שלאחרי העבודה איפה? בכרם בסוכה, בעישובים במטע ובגן הירק והכי אהבנו את הגיוסים של כל הקיבוץ ביום חמישי לפנות ערב לנקות את החצר, יחד עם כל החברים.  החופש תמיד נגמר מהר מדי. אהבנו מאוד את המוסד ושמחנו לחזור אליו. ביום החזרה בבוקר הלכנו עם המזרונים או מה שנשאר מהם שפכנו את הקליפות לערמה ליד מחסן תבואות , הבאנו את השק הלבן למכבסה חזרנו לכיתה לקחנו את שתי החולצות ושני זוגות המכנסיים שהיו לנו עם שקית כלי הרחצה ועלינו שמחים ומאושרים לשנה חדשה במוסד. שיהיה לכם , מוסדניקים חופש נעים ומהנה וכמו שאומרים היום: "תמלאו את המצברים"!

שבוע טוב!

בשקט בשקט  הוזכרה  השנה מלחמת ששת הימים, מלאו 46 שנים לתחילתה וסיומה המהיר של המלחמה המהירה הזו, שאת זוהרה וסינוורה אנחנו חיים ו"אוכלים" עד היום  ונראה לי שעל חוויה "של כל מדינה" שאמנם משתתפיה הם אנשים מבוגרים אפילו זקנים היום, אי שלא לדבר בה. כולנו (כמעט) נסחפנו לאופוריה מ"עולם אחר" ולקח לנו שנים להבין, להקשיב לקולות ולהפנים את תוצאותיה. גם אני נסחפתי למצב המלהיב ההוא ואני זוכר שאחרי חודש שהיינו בסיני חזרנו סופסוף הביתה, כבר למחרת לקח אותנו שכנינו דאז יגאל תלמי ברכב הצבאי שלו לטיול/סיור בגדה המערבית ובכל המקומות המשוחררים, מוכרח להודות, שאכן הייתה תחושה ש"חזרנו אל בורות המים". סיפורי המלחמה הקצרה הזו נשתו בצמא ורק מותם של חברים העיב על כך. כל החגיגה הזו תועדה, כמובן, באלבומי הניצחון שצצו כפטריות אחרי הגשם ואתם בטח זוכרים איך קשטו גם את הכוננית שלנו: "מלחמת ששת הימים" "מלחמת ארבעת הימים" של פיקוד דרום (אליו השתייכתי במלחמה הזו) "סדרת ספרים על ירושלים", "אלבום פיקוד צפון" על ה"גנרלים" ואין ספור שירי ניצחון ופזמונים נשמעו ברדיו "ירושלים של זהב", "נאצר מחכה לרבין", "בתי את בוכה או צוחקת", "שארם- א- שייח" ועוד ועוד. האווירה הכללית במדינה הייתה מדהימה בעיוורונה המענג והמשכר. אני לא נוהג לספר על חוויותי מהמלחמות אבל אחרי 46 שנים אציין רק שגוייסנו למחרת  יום העצמאות  תשל"ז (1967) הגדוד שלנו (ממשמר העמק היו בו גם יזדי (באותה פלוגה) וצבינג'י שהיה החייל הכי מסודר  שראיתי בחיי) שסופח לאוגדה של אריק שרון שלחמה במרכז סיני. את תקופת ההמתנה הארוכה עברנו בשבטה  שם העברנו את ההכנות לכניסה לסיני.

כאן אני מוכרח לציין שלא היה קל לחברות/ים שנשארו בבית. אבל בואו נעשה סיור קצר בנוף הקיבוצי שלנו. מה נותר מאז: בתי הילדים רובם עדיין על תילם אך בשימושים שונים לגמרי. דוגמה קיצונית לכך היא מה שכונה: "בתי חברת הילדים" ששוכנים בהם הפזיוטרפיה  והיועצות, האלטרנטיבים למיניהם והוידאו.  המקלטים גם הם נשארו במקומם שלא לשימוש בטחוני דווקא. ומבני הציבור. מהענפים החקלאיים נותרה הרפת, נותר הלול, המטע  והפלחה בשמות  אחרים. רבים מהחברים כבר שוכנים במרומים ואלה הממלאים את מדרכות הקיבוץ… בשבילם מלחמת ששת הימים מוכרת במקרה הטוב כנושא לימודי, כך שלפעמים כדאי להזכיר, שאת המלחמה עליה אני מדבר, ניווטו רבין, דיין ואשכול כראש הממשלה ולא נפוליאון בונאפרטה.   כשחזרתי  מהמלחמה, רעיה תיארה בפני כמה קשה היה לה שילדינו (קרין (7)ולירן (4)) ישנים כל אחד במקלט אחר עם המטפלת שלו  והיא הייתה צריכה לישון במקלט עם ילדי "אילן" אותם חינכה.   כשאני חושב עליכם היום, (וגם עלינו) אני אפילו לא מעלה על דעתי אפשרות כזו. אבל זה היה הקיבוץ, זה היה חוזקו. אז גם לא היה צריך להדגיש פעמיים בשנה את הבטוי השגור "פרי עמל כפיים" זה היה מובן מאליו.

"היו זמנים, היו זמנים, עתה על הגבעה יושבת עיר…"

שבוע טוב!

ומשהו קטן לסיום 

 

מאוד שמחנו כשראינו את לירן והדר שמחים ומאושרים בחברת משפחותיהם וחבריהם ואם נראינו כ"חייזרים" בחבורה שנתקבצה לשמוח עמכם, לא הרגשנו ככה. אני רוצה בכל זאת לצטט קטע מברכתנו שאולי לא שמתם לב: …"ילדים נשארים ילדים להוריהם גם כשאינם ילדים ושיש להם ילדים משלהם… הדאגה מלווה את ההורים תמיד ואם לא הבנתם את זה עד היום, תבינו בעוד כמה שנים." אנחנו מחבקים אתכם ואת נשותיכם סיון ומיה באהבה גדולה כדי להגיד מילים כאלה המציאו את חגיגת יום ההולדת.

ובעניין אחר. כבר כמעט שנה וחצי שאני כותב את ה"שבוע טוב" שלי וקורא אותו בפניכם ואתם מקשיבים, באמת בנימוס, לקריאתי, אבל כמעט שנתיים שאני לא יודע מה אתם חושבים על כך. הרעיון לכתוב  נבע מכך שחשבנו, שמשפחה (ועוד גדולה כשלנו) צריכה לחפש כל הזמן ערוצי תקשורת בתוכה, כדי להגביר את המשותף ועל ידי כך לפתח הקשבה אחד לשני, הבנה טובה יותר בין אחד לשני והרגשת שייכות אחד לשני. היה גם גורם אישי שלי – חשבתי שזו גם הזדמנות לספר ולהעביר מסרים ממני, מאתנו, אליכם. וכמובן, גם לפתח את המושג "דעת", לכתוב על דברים שאינם בעולמכם, אבל כדאי שכל בן תרבות יכיר אותם, לפחות שיהיו מונחים "במקום נגיש", בנושאים שנעוצים אצלנו חזק מאוד כמו: יהדות, כמו סיפורי התנ"ך, פרשת השבוע, ספרות ואמנות, על אנשים שמדובר בהם ועל מה שקורה בסביבתנו ואולי גם קצת יותר רחוק. פה ושם גם הגנבתי את דעותי בענייני קיבוצנו.

כיון שאיני זוכה לתגובותיכם (פרט למקרים בודדים, ועד כמה שאני מכיר אתכם, לא ייתכן שאין לכם מה לומר), אני תוהה וחוכך בדעתי אם להמשיך במסורת שניסיתי לפתח או להפסיק ולחזור לימים שארוחת הערב הייתה סעודה ובילוי משפחתי נעים בלבד בלי "הזרמת ערכים". אמא היא זו שלא נתנה לי להפסיק בקיום המסורת הזו, היא זו שחושבת ששלושה דורות יושבים ומקשיבים ביחד (כל אחד בדרכו) זה נפלא וסיכמנו בינינו פשוט להציג את מחשבותי בפניכם, כי אתם יודעים היטב שבני ובנות זוגכם הם גם ילדים שלנו. יכול להיות שהמחשבות האלה נובעות מגילי המכובד(רק מוקדם מידי לומר "סנילי") או מכך שאני סתם גמלאי משוחרר וחופשי, שעתותיו, מעותיו ומכונית עומדים לרשותו. אבל מציק לי שאין מכם תגובות לשום כיוון. אני מחכה ומצפה שתגידו לי בגלוי ובכנות מה אתם חושבים ואם ה"קטע" או חלק מ"הקטע" שכתבתי מיותר בעיניכם. האמת, חשבתי לכנס את כולכם יום אחד ולדבר על כך. בסופו של דבר החלטנו להקדיש לכך "שבוע טוב" אחד. אני מצפה לתגובותיכם בכל דרך שתבחרו, ומתי שתבחרו, בעל פה או בכתב ועד אז …אני אמשיך לכתוב! אם גם לקרוא.. תלוי גם ובעיקר בכם.

                          "שבוע טוב!"

הפעם אני רוצה לשתף אתכם בנושא שמעסיק אותי מאוד. נושא, שנדמה כאילו לא שייך לנו, רחוק מאיתנו, אבל…

במסגרת לימודי קראנו מאמר, העוסק בסוגיה 'ישראלים מול יהודים'. אחד הסטודנטים קם ואמר בביטחון רב: "אני ישראלי ולא יהודי(!) כפי שנכתב במאמר". המאמר מדבר על כך שהציונות הקימה את המדינה ויצרה בה סוג חדש של יהודים, המנותקים כמעט לגמרי מהיהדות המסורתית. מערכת החינוך הציונית שגידלה את הצבר הישראלי על התנ"ך (כטקסט עברי – קדם יהודי"), לא אפשרה לו (לנו)להכיר את יסודות היהדות: לא למדנו את המשנה, לא את התלמוד, לא את הרמב"ם, לא את שולחן ערוך, לא את ספרות המוסר היהודי ואפילו לא את סידור התפילות. הישראלי החילוני אינו יודע מה אומר היהודי בקומו, בשכבו, בלכתו בדרך, בברכת המזון ובקבלו את השבת. בהיעדר חינוך יהודי בסיסי, חי הישראלי החילוני לא רק בלי הלכה, אלא גם בלי האגדה, מנותק מאורח החיים היהודי (המצוות) וחשוב יותר, מאורח המחשבה היהודית (המדרש). האם העמדה בה נוקט המאמר יוצר עיוות של האמת ההיסטורית עד שלילת הציונות? האם הוא מקצין בתיאור העובדות?

הנפגע הראשון היא השפה: ברחוב, בעיתונות, בטלוויזיה, בספרות, בקולנוע ובתיאטרון. ומנגד, ההנהגה הציונית (שידעה והכירה את העולם היהודי) דחפה את המפעל הציוני רחוק ככל האפשר מחיי העיירה בגולה וחינכה, במידה רבה, "לבוז" לגלותיות. כתחליף ל'עולם הגולה', 'עולם התורה', 'עולם הלימוד', יצרה ההנהגה הציונית טיפוס אדם חדש: אנשי אדמה, לוחמים , אנשים פשוטים ו"מחוספסים". יצרה חברה שדיברה ב"אנחנו", ב"נעשה", ב"נבנה", ב"נכבוש", ב"הגנה עצמית". האם הייתה לתנועה הציונית ברירה אחרת? האם השאיפה להקמת בית יהודי לאומי בארץ ישראל (אחרי 2000 שנות גולה) לא חייבה יצירת אדם חדש, אחר, שונה, בעל חשיבה חדשה, התנהלות חדשה כשמטרותיו ומשימותיו שונות כל כך מהווי החיים בגולה. כך התפתחה גם תרבות תואמת: ברחוב, בספרות, בשירה, בתיאטרון, בציור, בשפה ובאמנות, שהיא שונה ואחרת מהתרבות היהודית של כתבי הקודש (שמתוכה  נולדה התנועה הציונית) ותואמת את המציאות החדשה, הנבנית, שיצרה (רק היא) את התנאים להקמת המדינה? האם לא נכון לומר בגלוי, גם אחרי השואה, שהדתיים הקיצוניים, (שחיים מהישגי התנועה הציונית), חיים כפי שחיו היהודים בגולה  ונקראים היום ב"גדול" חרדים. ושהפער בין חילונים (ישראלים) לחרדים (יהודים) קיים ויש לנו למעשה "שני עמים", "עם הדת" מול "עם המדינה". ומכאן השאלה: האם נכון לחשוב שרק הסכסוך עם הערבים מאחד אותנו? האם היהדות אינה המכנה המשותף של כולנו? עד כאן להפעם אבל עוד אחזור לנושא כי הוא חשוב לכולנו. לימודי היהדות והתנ"ך בהם בחרתי, הם כדי לברר לעצמי שאי אפשר להיות ישראלי מבני עמנו מבלי להיות יהודי. לא צריך להסכים עם ההנחות הר"ל אבל צריך לחשוב עליהן. האם באמת הישראלי הוא קודם כל יהודי?

 "שבוע טוב

השבוע חווינו שתי חוויות מוזיקאליות. אתם, קרוב לוודאי שלא הייתם נוכחים כי אתם ודאי מעדיפים להקות "רעש וזעם", אבל לנו זו הייתה חוויה. הראשונה בהן, הערב עם "הדודאים" (ואני זוכר את ביקורם אצלנו ב 1957 בתקופה שבני וישראל עוד חיפשו במה פנויה להופעה בכל מקום). זה לא רק היה בבחינת "נעים להיזכר" נהנינו להקשיב לשירים ערבים לאוזן, חודרים ללב, מוכרים מימי בחרותנו ומאפשרים לנו גם להצטרף בזמזום חרישי, בהנאה מלאה. חבל, שלא שלחתם את ילדיכם לערב הפשוט, העדין והערב לאוזן שישמעו ויספגו. האירוע השני היה "ערב" על סיפורה של מקהלת הצבא האדום, המקהלה הענקית (200 זמרים) שגדלנו על שיריה וגם שרנו אותם בהתלהבות רבה במשך שנים (בתרגום עברי). אותה מקהלה, שאומרים שהיה לה חלק מכריע בניצחון הצבא האדום על הנאצים במלחמת העולם השנייה, אותה מקהלה, שזכיתי לשמוע אותה שרה בהרכבה המלא, כשנקלעתי למוסקבה ב – 1987 בחגיגות 800 שנה להיווסד העיר. עמדנו בכיכר האדומה שלוש שעות בגשם שוטף, רועדים מקור והקשבנו בצמא לשירה הנפלאה ובלי להתכוון גם שרנו את שיריה המוכרים לנו בעברית ולא פחדנו מהק.ג.ב.. זו הייתה חוויה מדהימה. קצת מושג על מקהלת הייצוג של ברה"מ. כמו במרכיבים אחרים של המהפכה הבולשביקית, ליהודים היה חלק נכבד באירועים, כך קרה שגם את מקהלת הצבא האדום (שנוסדה על בסיס של להקת בידור צבאית) המציא מוחו הקודח של יהודי בשם שוחין ב – 1928. הוא לקח כמנהל מוזיקאלי למקהלה עוד יהודי בשם אלכסנדר אלכסנדרוב (שעל שמו נקראת המקהלה האזרחית עד היום.) כשהגרמנים פלשו לרוסיה במלחמה, סטאלין, כן סטאלין עצמו, חש בצורך לחבר המנון לצבא האדום, המנון 'מלכד-עם' ואז חובר (כמובן על ידי יהודי) המנון הצבא האדום אותו שרה המקהלה הנפלאה הזו, בהמנון לא תמצאו ולו מילה אחת על סוציאליזם או קומוניזם, הוא הבין שמדינה, הבנויה ממדינות רבות צריכה להתייחס בהמנונה למכנה המשותף שהוא: ה"מולדת של כולנו", ו"אחדות העם". בכל זאת חשבו שם וידעו מה ואיך עושים כדי ללכד את העם הסובייטי לשעותיו הקשות … ורק אנקדוטה קטנה. כולנו מכירים את השיר:     "ו – ק-ט-יו-ש-ק-ה אז יצאה לשוח" כאחד השירים המפורסמים שלהם אך האמת מאחורי השיר, שזה שיר אהבה פשוט, שנכתב ע"י בנדר (יהודי כמובן) לאהובתו ששמה היה קטיה, שהפכו אותו להמנון "התותחנים" כשחיפשו דרך לתת לכל חיל המנון "גאווה" משלו.

קצת נוסטלגיה בשל שירים שאנחנו עדיין אוהבים, שהם נחלת ימים אחרים.                                                " שבוע טוב"

מקובל, שלכל חג, מוצמדת מגילה אחת מחמש המגילות הנקראת באותו יום חג. בפורים קוראים את מגילת אסתר, בפסח  את שיר השירים, בשבועות את מגילת רות, בט' באב את מגילת איכה ובסוכות את קהלת. אמרנו שבחג שבועות מדברים על מגילת רות? בשנים האחרונות למדתי ועסקתי בנושאים אלה נראה לי שניתן לכתוב "מחזה" על המגילה. ראשית הדמויות: יפתח ויסיים את המחזה הקריין שיאמר: סיפורנו מתחיל ב 5 עונשים אותם ידעה מש' אלימלך: רעב, גלות, מיתה, שכול ואלמנות. ויסיימו ב – 3 שמחות: אהבה, חתונה וציפייה לגואל. לצידו תעמודנה 3 דמויות "חיוביות": נעמי, רות ובועז,      ו – 3 דמויות "שליליות": אלימלך, ערפה והגואל. אני רוצה לצרף גם 2 מקהלות.  מקהלת בנות: המלוות את שובן של נעמי ורות לארץ ומקהלת גברים לתיאור המתרחש בשדה בעונת הקציר. אני חושב על 4 תמונות במחזה: 1. השיבה לארץ. 2. רות קוצרת. 3. רות ובועז בגורן. 4. החתונה. עם כל הכוונות הטובות שלי, מי אני מול ביאליק שכתב סיפור שאני בטוח שאינו מוכר לכם הנקרא: "מגילת ערפה" (תוספת למגילת רות) ואני מביאו לפניכם כמעט כלשונו ובסגנונו, ובטוחני שייטיב עמכם יותר מה"מחזה" שבדמיוני:    "ערפה ורות המואביות אחיות בנות אב אחד היו, בנות עגלון מלך מואב, ושתיהן נערות יפהפיות ונחמדות למראה. ותהי ערפה הוללה וסוררת ועזת נפש כבכרה קלה, ורות הייתה תמה וצנועה וחרדה כאיילת השדה. ויהי בימים ההם, ויהי רעב ביהודה, ובמואב היה לחם. ויבוא מבית לחם יהודה איש אפרתי ושמו אלימלך לגור בשדה מואב, הוא ואשתו הנדיבה נעמי ושני בניו הרכים מחלון וכליון. ויחמול עגלון על האפרתים ולא הרע להם ויגורו בשדה מואב. וימת אלימלך איש נעמי ותישאר האישה ושני בניה בכובד אבלם ויגונם. וירא עגלון את בני האפרתי הרכים והענוגים כי טובים הם ויתן להם את שתי בנותיו לנשים. אך אלוהים מנע משתי האחיות פרי בטן. ותשבנה הנערות נכריות ועגומות נפש בבית חמותן האלמנה, ויכלו ימיהן באפס ששון. מחלון וכליון גם הם לא התנחמו בנשותיהם אחרי אביהם ולא ידעו חמדה, ויהיו כשני פרחים מתעלפים בחרבוני קיץ, מקץ עשר שנים מתו ביגון חרישי, ותקברם אמם בשדה על יד קבר אביהם. ונעמי נשארה מאישה ומשני ילדיה ותאמר: "מי לי עוד פה ומה לי פה?" ותקום ותצא משדה מואב לשוב ארצה יהודה. ולא אבתה רות לשוב מאחרי חמותה כי נגע אלוהים בליבה. ותעזוב את עמה ואת ארצה ואת מולדתה ואת אלוהיה ותלך עם חמותה ארצה יהודה. וערפה שילחה את חמותה עד גבול השדה ותשק לה ותשב אל בית אמה כנעוריה. ויהי היום ויעבור פלישתי על שדה מואב, איש מידות וגבר חלציים והוא לבוש מדים ותפוש נשק וכלי מוות מכף רגל ועד קדקד, כולו ברזל ונחושת, כי גיבור מלחמה הוא. ויסר הענק אל בית ערפה וילן שם לילה. ותרא את כוחו, את גבהו ואת הדר מדיו ונשקו ותיצמד לו, ותלך אחר מאהבה הערל הפלישתי כאשר ילך הכלב אחרי אדוניו.

ורות באה לחסות תחת כנפי אלוהי ישראל ותשב את חמותה בבית לחם יהודה, ובענייה יצאה ללקט בשדה בועז בית הלחמי, להחיות נפשה ונפש חמותה. ובועז איש נחלה והון, גבר חמודות ונדיב–עם ממשפחת אלימלך ומודע לנעמי. וירא את הנערה בלקטה ויכר את תום דרכיה ואת טוהר רוחה ויקחנה לו לאשה. ולתקופת הימים ילדה לו בן ותקרא שמו עובד. ותזקן רות ותשבע ימים והיא עודנה דשנה ורעננה ותרא בני בנים ובני שלשים לבועז אישה, כולם גיבורי- חיל ויראי-אלוהים. ובאחרית ימיה יולד על ברכיה בן זקונים לישי בן בנה וייקרא שמו דוד. ויגדל הנער ויברכו אלוהים, ויהי אדמוני עם יפה עיניים וטוב רואי, אמיץ רוח ונבון- דבר ויהי נעים זמירות ומיטיב נגן. ברעותו בצאן אביו נלחם בגבורה בחיית השדה, ויך את הארי ואת הדב ויצל מפיהם טרף. ויימלאו ההרים תרועת שיריו  המתוקים וארץ רוו זמירותיו. וערפה בלתה מזוקן בארץ פלישתים ותהי הומיה וסוררת ותשב הבלה כל הימים על אם הדרך כאחת הנבלות והיא טווה פשתים ותומכת פלך. ותרא גם היא בני שלשים לבעלה הענק, את גלית וישבי אחיו. ויגדלו הנערים פרא ויהיו פריצי אדם וגובה להם וייראה. וילבשו ברזל ונחושת כאבותם וילמדו הרג ורצח וירוו את הארץ דמעות ודם.                               כעץ כן פריו ופרי פריו וכוח אבות בזרעם אחריהם עד עולם.

ויהי לתקופת הימים ויאספו פלישתים את מחניהם למלחמה על ישראל ויהיו עומדים על ההר מזה וישראל עומדים על ההר מזה והגיא ביניהם. ויצא איש ממחנה פלישתים גבהו שש אמות וזרת וכובע נחושת על ראשו ושריון קשקשים הוא לבוש ומשקל השריון חמשת אלפים שקלים ברזל, כידון נחושת בין כתפיו, ולהבת חניתו שש מאות שקלים ברזל ונושא הצנה לפניו. ויעמוד הפלישתי ויחרף מערכות אלוהים חיים. הוא גלית הפלישתי מגת, בן שלשים לערפה. וממערכות ישראל יצא לקראתו נער אדמוני עם יפה עיניים וטוב רואי, לא נשק לו ולא מדים, אין בידו בלתי אם מקלו וקלעו וחמישה חלוקי אבנים בילקוטו ושם אלוהים חיים על שפתיו.  הוא דוד הרועה מבית לחם בן שלשים לרות.         שני צאצאי האחיות המואביות, ענק פלישתי ונער עברי התייצבו בגיא האחד מול רעהו, והשנאה בערה בעיניהם… (סוף)

עד כאן סיפורו של ביאליק. סיפור המסתיים בהנחה שהקורא מכיר את הסוף המקראי. אתם מוזמנים לכתוב סיום לסיפור על פי דמיונכם ולהעבירו אלינו.

                          "חג שמח" ו"שבוע טוב"!

 ברכות: לניני המתוקה ילדת החלומות והמשחקים, במלאת לך חמש שנים. לחשוב שהכל עוד פרוש בפנייך, גורם לנו לחבק אותך כל כך חזק ששום ברכה מילולית לא יכולה להביע כמה אהבה מונחת שם. זה בדיוק גם מה שאנחנו מרגישים כלפי קרין שגם לה יש יומולדת. בת שלנו, את באמת האחת, כמה אהבה יש בנו אליך, היחידה והמיוחדת שלנו והתקופה האחרונה רק מוכיחה לנו זאת. אנחנו יודעים ומוקירים, שעם כל עיסוקיך וטרדותיך את לא שוכחת אותנו באה ומתקשרת כל יום. איחולנו לך: שתהיי בת ואם מאושרת ותרווי הרבה נחת. וזה כבר אומר הכל!!

אתחיל בברכות: 1. מאי כבר בת 7, גיל נהדר. קבלי מאתנו ברכות, איחולים וכמובן חיבוקים ליום הולדתך וגעגועים עזים. 2. מיה ושבע חברותיה זכו במקום הראשון במירוץ  "הר לעמק" מסלול של 216 ק"מ מתל-חי לתמרת. כרצה בכירה, היא קיבלה את המסלול הארוך של יותר מ – 30 ק"מ שב – 8 מהם הדר רץ לצידה. הייתי יכול לשאול: "מה איבדת בדרך, שככה רצת"? אבל אני, כספורטאי טלוויזיה, ובייחוד כאבא, אומר לך בגאווה רבה "כל הכבוד"!  3. וברגע האחרון… הדר בריצתו בהרצליה הבוקר שבר את כל שיאיו ורץ במהירות (הקלנועית שלי) ב – 3.47 דקות לק"מ. 4. ולמור מגיעות שתי ברכות האחת: על זכייתו (קבוצתו) באליפות ליגת הילדים בכדורגל במחוז הצפון, לאחר שהרשית 27 פעמים לרשת היריב והשנייה, לא פחות חשובה, לדעתי, היא הכניסה לתנועה בל"ג בעומר. אבל אם לא משתפים את ותיקי התנועה, את הסבים, האירוע, לטעמי, צנוע מדי. לך מור: "חזק ואמץ ! חזק, חזק ותתחזק!"

אחרי כל הברכות שהרעפתי כאן, אני רוצה להתייחס לאירועים שמתרחשים בקיבוץ שלנו ולהסביר את עמדתי. הרבה רוחות סערו בעקבות חליפת המכתבים (בתפוצת נאט"ו) בין אוקסי ורכז השירותים. חליפת האגרות התנהלה בסגנון שאינני אוהב, כי אין דבר חשוב יותר מלהקשיב לדעת החבר, לנסות להבין את בעייתו (לפעמים מצוקתו) ו..גם לתת תשובות בהתאם. כמובן שעל אותו/ם חבר/ים חובה להתייחס בכבוד לממלאי התפקידים ולו בזכות שאנחנו בחרנו אותם למלא את תפקידם. אבל מה שעומד מאחורי הדברים שנכתבו ביניהם הוא משבר ערכים ההולך ומחריף. עניינית, אני חושב שיעקב צודק במרבית טיעוניו. אתם יודעים, שאני, במקום להתמודד על אמיתותי בחרתי ללכת הצידה (אחרי שנוכחתי שלא "סופרים" אותי). כל הכבוד לאותם שומרי-חומות "המטרידים" את המוסדות והקיבוץ כשהם לא מוותרים על האמת שלהם, על אף שנתקלים בתנועת יד מבטלת האומרת: "זמנך עבר" או בבטויי זלזול כמו: "לא סותמים לך את הפה, דבר כרצונך" אבל בפועל לא מתייחסים לדברים הנאמרים. אני לא בא ל"קטר", כי אני במקום אחר, אבל גם ממקומי הנוח, אני חייב בהתייחסות לדבר שהוא הכי יקר לי אחרי משפחתי והוא משפחת הקיבוץ. הקיבוץ חווה משברים רבים במאה שנות קיומו, מרביתם נבעו מתוך אי היכולת להתאים את המציאות הקיבוצית לאידיאולוגיה. חוסר היכולת הזו גרמה לחברי הקיבוצים לתחושה "שלא הצלחנו", ואפילו לתחושת כישלון אישי או חוסר אונים למצוא את המפתח לאיזון בין השאיפות למציאות, ורבים קמו ועזבו. המשבר הנוכחי, הנמשך, הוא היפוכו של המשברים שתיארתי, כי במשבר הזה האידיאולוגיה, או תרצו, החזון, הפכו לנטל, למעמסה שממנה צריך להשתחרר  ואז… תבוא גאולה לחבר הקיבוץ. אך כיון שאי אפשר להשתחרר, במשמר העמק, מהכול במכה אחת, אנחנו, לכאורה, ממשיכים להחזיק באותה אידיאולוגיה אך באופן מעשי נוטשים אותה כל פעם בצעד קטן, "לא משמעותי", אומרים לנו, שמביא לצעד נוסף, והסוף לכאורה (שוב לכאורה) כבר כתוב ולא על הקרח. אני נשמע פסימי? השבוע במסגרת כתבה לוידאו על המכינה  על שם רבין ב"אורנים", ערכתי שם מספר ראיונות, והופתעתי לשמוע מי"גימלים דברים שתומכים ברעיון הקיבוצי הרבה יותר משאני שומע אצלנו בחצר. פתאום נהייתי אופטימי, אולי כשהם ייקחו אחריות על העניינים, לא יתווכחו על שטויות צרכניות ("נורא חשובות ומשמעותיות לקיומנו") אלא יישמעו שוב דיבורים על רעיונות חדשים לקיום חיי קיבוץ, על עבודה עצמית האפשרית (גם לבעלי תואר שני ושלישי, למשל,) על מוטיבציה ורצון להצליח, על לקיחת אחריות, על עמידה בדרישות שמחייבות דרך חיים כזאת, על חיי יצירה גדולה. תאמינו לי, התרגשתי מהם והרגשתי דזה 'וו, ממש כפי שהרגשנו אנחנו, הוריכם, כשבאנו לשליחות בצ'ילה. לסיום אצטט (מהזיכרון) את מוקי צור שאמר: "חברי הקיבוץ, אף פעם, לא ניסו לשחזר את כישלון מגדל בבל, אולי, כן, את סולם יעקב, על כרית אבן, על חלומו הפרוע. חברי הקיבוץ אף פעם לא הכירו במלאכים בסולמם, כי אין כאלה, אלא רק באנשים העולים ויורדים." לדעתי, כדי לסגור את המעגל, כאן נעוץ "משבר הערכים" שהיום מכנים "אי הבנות." אתם לא צריכים להסכים אתי אבל תחשבו

כשמספרים על חג החנוכה, על פסח או על פורים, העילה לחגיגה ברורה ובהירה. לא כך הוא סיפור ל"ג בעומר, (שנציין מחר) בו אנו לא יודעים בדיוק על מה חוגגים, על מי חוגגים ולמה חוגגים. אנסה לעשות סדר היסטורי בתולדות החג. ראשון ראשון, אחרון אחרון:

הכל מתחיל בספירת העומר, כי ימי ספירת העומר נחשבים לימים של "דין", האומר שהתנהגות בני האדם בימים אלה, קובעים את גורל התבואה בשנה זו ולכן נדרש עם ישראל להקפיד באופן מיוחד על אחדות ואהבה אחד לשני, לשמחה!  בתקופה מאוחרת לאחר חורבן בית המקדש, החלו נוהגים בימי ספירת העומר במנהגי אבלות: לא מסתפרים, לא מתגלחים, לא נושאים אישה, לא שומעים מוזיקה, ולא לובשים בגד חדש. למה הפכה "ספירת העומר" משמחה לאבל? כי בימי ספירת העומר, על פי המסורת, במהלך מרד בר כוכבא מתו ממגפה 24.000  מתלמידיו של רבי עקיבא. השאלה: מדוע בל"ג בעומר נפסק האבל ומתחילה השמחה? כי ביום זה, על פי המסורת, פסקה אותה המגיפה שהשמידה את 24.000 תלמידיו של ר' עקיבא, שכולם היו "חיילים" ביחידות ה"פרטיזנים" ובצבאו של בר כוכבא. כשהיינו ילדים שרנו: "איש היה בישראל בר כוכבא שמו / איש צעיר גבה קומה עיני זוהר לו / הוא היה גיבור, הוא קרא לדרור / כל העם אהב אותו כי הוא היה גיבור, גיבור, גיבור!" האם הוא היה גיבור? הרומאים שהחריבו את בית המקדש השני התנכלו ליהודים. בגזרות כמו איסור על שמירת השבת ומילת הבנים. עקב הגזרות הקשות פרץ המרד העממי שתחילתו הייתה פגיעה בגדודי הרומאים תוך הסתתרות במערות ובנקיקים אשר בסלע. ובהמשך התעצם המרד ובר כוכבא היה למנהיגו/מפקדו. הוא אסף סביבו 400.000 'גיבורי מלחמה', עמם זכה לשחרר לתקופה קצרה את ירושלים. חגיגות שחרור ירושלים אירעו בל"ג בעומר. אי אפשר שלא לציין שמאחורי בר כוכבא ניצב ר' עקיבא, כי כמו בכל "מלחמה", גם לזו נדרש "אידיאולוג", דמות שהיא המניע הרוחני/רעיוני והסמכות המוסרית שלה. זה היה ר' עקיבא, שאף 'תרם' את כל תלמידיו (24.000) למטרה קדושה זו. הרומאים כמובן שלא השלימו עם הישגי המרד ודכאוהו באכזריות . הם טבחו ביהודים והטילו עוד גזרות קשות. כשמשימתם הייתה לעקור מן היסוד כל זכר ליהדות, (מזכיר לנו, משטרים אפלים אחרים. לא?) כל הדיבורים על השיגי המרד נשמעים מגוחכים מול התוצאות הנוראיות של המפלה הסופית וקשות אף מאלו של חורבן הבית, זו הייתה כמעט השמדת עם. ובר כוכבא? הוא היה גיבור! אבל גיבור שנכשל. וכידוע, גיבור שנכשל אינו אמור להיות מודל להזדהות. אז מי הגיבור של הסיפור? נחזור לר' עקיבא. אחת הגזרות הקשות הייתה איסור לימוד תורה, כדי לעצור את הרצף של העברת התורה מדור לדור. מיודענו,     ר' עקיבא, שאיבד אלפים מתלמידיו החליט להסתכן והעמיד חמישה תלמידים, שהצליחו על אף גזרות הרומאים לשמור על הגחלת. הבכיר בהם היה ר' שמעון בר יוחאי. שהתגורר עם חבריו במקום נסתר בין 'אושא' ל'שפרעם'. כשנודע לרומאים היכן הם מסתתרים, שלחו חיילים ללכדם אך הם נמלטו על נפשם. 13 שנים שהה ר' שמעון בר יוחאי עם בנו במערה בפקיעין כשהם שותים ממימי המעיין וניזונים מפרי עץ החרוב שגדל במקום (תיזכרו בסיפורי הילדות שלכם). כל השנים האלו עסקו הוא ובנו בלימוד התורה וסודותיה. אגב, כאן תחילתה של תורת הקבלה אותה גילה לפני מותו לכמה מתלמידיו והם שכתבו את עיקריה בספר "הזוהר", ספר היסוד לתורת הקבלה. בל"ג בעומר, י"ח באייר בשנת 160 לספירה, נפטר ר' שמעון בר יוחאי שציווה להפוך את יום פטירתו ליום שמחה והודיה ולכן – עד היום – כל שנה בערב ל"ג בעומר, נוהגים להדליק ליד קברו מדורה ומקיפים אותה במעגלי רוקדים ובשירה סוערת. מסורת המדורות, בל"ג בעומר התפשטה לכל הארץ. מסתבר  מכך, שר' שמעון בר יוחאי הוא הוא הגיבור שבגללו אנו מציינים את ל"ג בעומר. כי הוא… מצד אחד התנגד לשלטון הרומי ולתרבותו המשחיתה ושילם על כך  ומצד שני לא היה לו חלק במחדל הגדול של המרד. ר' שמעון בר יוחאי, הבולט בממשיכי היהדות אחרי ר' עקיבא, במותו בל"ג בעומר, עיצב לנו את דפוס החג ואת מנהגיו. הוא הגיבור האמיתי של הסיפור. אני מקווה שעכשיו קצת הבהרתי את השאלות למה חוגגים, על מי חוגגים ועל מה חוגגים.

לא נכנסתי, למשל, לסוגיה, למה תנועות הנוער הציוניות אמצו את ל"ג בעומר לחגן השנתי ואיזה מסר מצאו החלוצים מהעליות הראשונות באירועי ל"ג בעומר – אולי בהזדמנות אחרת.                                             "שבוע טוב"

 ולסיום, שיר שכתב סבא שלי, ש.ל.גורדון (ב – 1904) בשם "ל"ג בעומר":

"היערה, היערה בקשת וחץ/ נקומה נצאה שם פרח הנץ,

יציצו מעל, מצמרת של עץ/ שם ירק וזוהר ורוחב אין קץ,

נרעישה היער, כדרור שם נעוף/ נשיר עם ציפור ונצפצף צוף, צוף, צוף!

נשרוק עם חסיל ונזמזם עם הזבוב/ נרקוד עם צפרדע שוכנת בסוף.

נרוצה אחים הוי נרוץ, נשתובב!/ נריעה נצהלה נגילה בכל לב,

כל עשב, כל פרח יביע שם אומר/ היום ל"ג בעומר, היום ל"ג בעומר".

ואם תבקשו יפה אמא תשיר לכם ..

http://www.zemer.co.il/FlashPlayer/player.asp?version_id=551

רציתי לחזור לשגרתי. לפרשנות ל'פרשת השבוע' ולאקטואליה שבה. אבל עוד קצת מיום הזיכרון. אחי, שמואל שלח אלי את הפואמה-מקאמה, שכתב וקרא בעצרת הזיכרון המרכזית של חיל האוויר בהר הטייסים. באותה עת ממש, בהסכמתו, קראתי אותה למשפחה ליד הקבר של שי.

יום הזיכרון הפרטי שלי – אבל קרב

ביום הזיכרון שרוי אני באבל קרב

נזכר במדריכים שלי נבו ובן-ברק;

בחניכי דן;

במוביל שלי זוריק בהפלה הראשונה;

בפקודיי שאינם;

בשאול, חנן. שי, דני, רוני ועודד, בני קיבוצי משמר העמק;

בעותי, אשר, עמי, וחברים אין ספור שנספו בקרבות, תאונות, ואסונות.

שנים רבות לחמנו, צחקנו ואהבנו, אבל

הם נהרגו, אחד ועוד אחד ועוד אחד,

מי באש ומי בחרב.

שורות הלוחמים מתמלאות; שורות רעיי הולכות ומתמעטות.

אנו דור שהמוות הטיל את צילו הנורא על פניו;

בטייסת בה גדלתי תלויות תמונות הטייסים כולם.

שלושה מכל עשרה לא חיו עוד כשחזרתי לפקד עליה.

הם חייכו אלי מעל הקיר בעזות פנים כמו לא ידעו כי יומם קרב.

נעלתי את החדר, כמו היום;

הרשיתי למליחות לחרוש את פני ללא קול.

רעיי שלא אפגוש עוד, כחלום יעופו.

נפגענו בקרב, עברנו תאונות, ויד הגורל אוושה אל מול פנינו;

יחדיו רקדנו את מחולות המוות,

מעוגלים יותר מוולס, קשוחים יותר מרוק אנ רול,

מדוע אתם שם ואני עדיין כאן כחרס הנשבר.

כמו בהלם קרב, איני יוצא ואיני בא ביום הזה.

לטקסים ואזכרות רבי רושם אינני הולך.

מסתגר עם פני רעיי החולפים לנגד עיניי היבשות.

רק מבנה מטוסים קטוע, עובר מעל ביתי בתום הצפירה.

אמהות ואבות שכולים, ילדים יתומים ואלמנות,

אבלכם כבד ואפל כבזלת. לו יכולתם לשכוח מעט

ולא להתמוטט מדי לילה כשנותרים לבד;

לקראת סיום, חבריי החיים, אתם מבינים אותי, כותב אליכם עכשיו:

טרם תם הקרב, ארוכה הדרך הבייתה והדלק מועט,

נותר עצב שחור ומסמא וקצב לב לא יציב,

רק התקוה לארץ שלווה תהיה לנו נחמה.

ביום הזה שרוי אני באבל קרב.

"שבוע טוב"!

אני באמת רוצה לכתוב משהו יפה ומרגש ליום הזיכרון אבל אני מתרגש יותר מדי ולא יוצא לי כלום. אבל בלי ציון היום המיוחד הזה עבורנו אי אפשר, אז אני מצרף קטע קצר מתוך חוק יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל – 1963. "ביום הזיכרון תהא בכל רחבי המדינה דומייה של שתי דקות, בהן תשבות כל עבודה ותיפסק כל תנועה בדרכים, הדגלים על הבניינים הציבוריים יורדו לחצי התורן, יקוימו אזכרות ועצרות עם ויערכו טקסי התייחדות במחנות צה"ל ובמוסדות חינוך." … יזכור עם ישראל!

חבל שלא שמעתם את הרצאתו המאלפת של אביהו רונן (היום היסטוריון) על ספרו, המתבסס על יומני אמו בתקופת השואה. אמו, שחבריה בתנועת "השומר הצעיר" הועידו אותה לחיות, כדי לספר מה אירע להם במלחמה, על אמו שניצלה והגיעה לארץ ב – 1944. כשהוא דיבר (כנושא שולי וקטן) על הנהגת התנועה בפולין שעזבה את ורשה עם כיבוש וורשה וחזרה כעבור זמן (רק הצעירים שבה), נזכרתי בסיפור הברחת דגל התנועה מוורשה לישראל. הזכרתי את הסיפור הזה, שכתבתי אותו ליהב בהיכנסו לתנועה (בתרס"ג) וכמו לפני כל סיפור שיש בו קומץ היסטוריה למדתי את הנושא. עכשיו חלק מהסיפור לפניכם:

המפקד יעבור לדום! / מפקד  דום!

היכונו להנפת הדגלים! / לדגל שור!

התיפוף המהיר ותרועת החצוצרה הרטיטו את לבבות הנוכחים במפקד. יותר מ – 7000 נער ונערה עמדו מתוחים ונשאו עיניהם אל הדגל המרוט, השרוף בשוליו, העולה אט-אט אל ראש התורן. המילים "קן וורשה" הבהיקו באורם של עמודי האש הבוערים כשהסיסמא "חזק ואמץ" כתובה אף היא בכתובת אש. היה זה בקיץ 1945, אלפי חניכי השומר הצעיר התכנסו ל"שומריה" הראשונה על הכרמל. היו אלה 5 ימים של שיחות ומסיבות, תחרויות ספורט ומחנאות של תנועת נוער גדולה, ערכית, מפגינה ולוחמת על השקפותיה בקרב הישוב היהודי הקטן בארץ בסוף מלחמת העולם השנייה. מפה לאוזן עברה השמועה, שדגל קן ורשה, שהגיע בדרך לא דרך יונף במפקד הסיום של השומריה ובמפקד יסופר כיצד חולץ וכיצד הגיע לארץ ישראל מגטו ורשה שנחרב במרד של 1943.     כל הנוכחים הרבים היו מאוד נרגשים. עמדתי בתוך קבוצת ילדים בני 10-12 עיניים בורקות ואזניים כרויות שלא להפסיד אף מילה שנאמרה. עמדנו וצפינו בדגל המתרומם אל על. הרגשתי השתייכות לתנועה גדולה, שותף להמון ילדים כמוני שהדגל המיוחד הזה, הוא סמלם. לאחר שהלמות התופים חדלה ותרועת החצוצרות נדמה, שמענו את הסיפור: עם כיבוש וורשה ע"י הנאצים בסתיו 1939, עזבה כל הנהגת התנועה את העיר ועברה לוילנה. שמואל ברצלב לקח עימו למשמורת את דגל קן ורשה, שהיה גם דגל תנועת "השומר הצעיר" העולמית, כדי שלא ייפול בידי הנאצים. כעבור מספר שבועות חזרו חמישה חברי ההנהגה בדרך לא דרך לוורשה, לארגן את שרידי התנועה מחדש. אלה היו: מרדכי אניילביץ' שהיה לימים מפקד הגטו, שמואל ברצלב, סגנו וחברו הקרוב שהיה גם ה"אידאולוג" של המרד, טוסיה אלטמן ועוד שני חברים. חברי ההנהגה שנשארו בוילנה (המבוגרים שבחבורה) החליטו לעשות הכל להגיע לארץ ישראל. אחת מהם, צימרה – תמרה זכין, נטלה את הדגל תחת אחריותה. היא כרכה אותו על גופה תחת בגדיה ונסעה כך, עם קבוצת חברים קטנה ברכבות לאורך כל ברית המועצות. מדי כמה תחנות היו ז'נדרמים רוסים עולים לרכבת, מחפשים בכלי הנוסעים, שופכים תכולתם על הרצפה המזוהמת, שמא מי מהם מבריח משהו, בודקים את התעודות (המזויפות) יורדים מהרכבת ומאפשרים לה להמשיך בדרכה. אחרי חודשים ארוכים הגיעו לגבול פרס. עברו בגנבה את הגבול ומפרס הגיעו לארץ. רק אז צימרה – תמרה הסירה את הדגל מגופה ומסרה אותו לראשי התנועה בארץ. היום ב'שומריה' יניפו אותו אל-על לראשונה. כך סופר. היתה דממה מוחלטת והתרגשות עצומה: הנה, אנחנו, הילדים רואים במו עינינו את הדגל! סיפור הברחת הדגל נמשך בהדגשת המחויבות והאחריות שנופלת עלינו השומרים הצעירים לשמרו מכל משמר. הפלגתי במחשבותי על האנשים האמיצים האלה, שסיכנו את חייהם, נסעו ברכבות ימים ולילות, הלכו ברגל קילומטרים רבים וחיפשו מסתור, מזון ומים. דאגתם היחידה הייתה להביא את הדגל לארץ על אף הסכנות שבדרך. ראיתי את האנשים האלה בדמותו של מיכאל סטרוגוף, ספר אותו קראתי בעת ההיא, אנשים אמיצים, נחושים חדורי תחושת משימה ללא גבול. התעשתי ממחשבותי רק כשהתחילו לשיר את ההימנונים: "התקוה" – ההמנון של עמנו, "האינטרנציונל", המנון תנועת הפועלים ו"תחזקנה" ההמנון של התנועה שגם סיים את המפקד. כשחזרנו הביתה סיפרתי להורי, שהתחנכו וחינכו בקן וורשה את סיפור הדגל ואבא רק אמר" "דגל הוא סמל! ראה וזכור תמיד איזו משמעות יש לסמלים בחיים.

.                                                            "שבוע טוב"!