שבועטוב

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

20.3.21  ז' ניסן תשפ"א     (שנה עשירית)

נושא השקיפות בחיינו חוזר ועולה מדי פעם. ואין מתאים להתייחס אליו מבשבוע זה, בו אנו קוראים את פרשת "פיקודי". משה רבנו ראה חובה לעצמו לדווח לעם, לתת לו דין וחשבון על הוצאות הקמת "המשכן", לא על הסך הכל בלבד, אלא בפירוט מלא- כמה ממון נאסף מן העם ומה נעשה בחומרים שנתרמו. משה אמר: "אם אוספים כסף מהציבור למטרה כלשהי, יש למסור על כך דיווח מסודר" והכל כדי למנוע חשדנות מצד אחד וכדי להופיע בפני העם, כאדם נקי וגלוי לב, כדוגמת מופת. הוא כינס את כל שש מאות אלף העברים אשר יצאו עמו  ממצריים והסביר להם על כל פרט. הוא לא חיכה לשאילתות, לא לדיבורים מ"השולחנות", הוא יזם והוא החליט איך הוא צריך לנהוג כמנהיג, כמוביל ולכן כינס את כל העם שישמע מפיו דיווח ישיר. מובן שלכנס את אלף שלוש מאות אנשי משמר העמק ולתת תמונה שלמה מה מתרחש בחצרנו זה בלתי אפשרי. אבל לא צריך להיות  "משה" כדי ליצור שקיפות.      
הפרשה עוסקת גם ב"מסביב" לבניית המשכן  ב"תרבות ואומנות":  תפקידה של ספרות, ציור, פיסול או מוזיקה הם להעלות מושגים רוחניים המוטבעים בנפש האדם פנימה. אמר על כך הרב קוק: "האמנות אמורה לבטא את כל מה שמסתתר בעומק הנפש, שיש בה טוב ורע. יש דברים גבוהים ונמוכים אבל כל אלה הם "האוצרות" שמבשמים את אוויר מציאות החיים. וכל זה נכתב בעקבות פרשת "פיקודי" המתאר פעילות תרבותית אמנותית ענפה בבניית המשכן.

בכל זאת אי אפשר בלי לספר משהו על חג הפסח הקרב. הפעם אזכיר את הניסים שהתחוללו סביב יציאת מצריים. בטרם יצאו בני ישראל ממצריים ראו במו עיניהם את נפלאות מכות מצריים. ועוד "נס": "בשעה שהיו ישראל בעבודת פרך במצריים, גזר עליהם פרעה שלא יהיו ישנים בבתיהם ושלא יהיו משמשין במיטותיהם. ומה היו בנות ישראל עושות? אומר ר' בן חלפתא, יורדות לשאוב מים מן היאור והקב"ה מזמן להן דגים קטנים בתוך כדיהן והן מבשלות אותם ולוקחות מהן יין והולכות לשדה ומאכילות ומשקות את בעליהן וכך היו מרגילים עצמם לידי תאווה ופרים ורבים". ועוד נס: ביציאה ממצריים ליוו אותם עמוד הענן, עמוד האש וענני כבוד. ואז, נבקע הים והם עברו בחרבה. במרה הפכו המים המרים למים מתוקים. מדי יום ראו את נפלאות המן, שהספיק בדיוק ל'אדם לפי אכלו' אבל היה נרקב אם מי מהם ניסה לשמרו ליום המחרת. רק כאשר השאירו ממנו ליום השבת, באורח פלא לא נפגע כלל.                                    
ועינינו נשואות לנסים, שאולי, יתחוללו ביום שלישי – שיבוא עלינו טובה?!                               
"שבוע טוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

13.3.21   כ"ט אדר תשפ"א   (שנה עשירית)

חלקכם כבר שמע את הסיפור, ובקצרה לאלו שטרם. למחרת העלייה של חברי הקיבוץ על הקרקע באבו שושא ב-3.11.1926, הלכה כל הקבוצה לפגישות היכרות עם המוכתארים של הכפרים הערביים. אחרי בקור הנימוסין אצל מוכתר אבו-שושא, הלכו לפגישה עם מוכתר רובייה תחתה (היום שיכון הטוטמים). הפגישה הייתה מכובדת, ולכשהסתיימה, אמר להם : "אשתי הייתה רוצה לראות אתכם, אבל היא חולה ושוכבת במיטתה, בבקשה, תיכנסו לחדרה". החברים נכנסו ואז היא התחילה לדבר ביידיש וסיפרה להם שהיא בת של משפחה, ממייסדי זיכרון יעקב. היה להם פועל ערבי – המוכתר היום – והיא התאהבה בו ובשל התנאים ברחה איתו לרובייה תחתה. היא התאסלמה ויש להם שני בנים שהם גדלו כערבים לכל דבר. את העברית שכחה ואבל את היידיש  שבה דיברו בבית הוריה היא זוכרת ושמחה לדבר איתכם. אתם מבינים כבר שבחדרה, בעודה מספרת קורותיה, השתררה מבוכה לא קטנה.            
זה בהחלט נושא לכתיבת סיפור על התקופה, על ימי העלייה הראשונה, על אורחות החיים בה, על חייה כנערה, על התאהבותה בזר, על גורלה וגלגוליו  ולמצוקותיה בימי ה"מאורעות". אבל אני נתפשתי למילתה : "התאסלמתי".    
לא התעצלתי והלכתי אל אחמד מעובדי הנוי ושאלתי אותו איך מתאסלמים? לדבריו הגיור ביהדות ממושך ולהתאסלם, התהליך קצר ופשוט, אפילו יותר מהטבילה בנצרות. והוסיף שהאיסלם היא הדת היחידה שמאמינה, גם בנביאי התנ"ך, באברהם ומשה וגם בישו, אבל מוחמד הוא הדמות המרכזית, המשמעותית כדי להתאסלם אין צורך בטקס כלשהו, לא במנהיג דתי ולא במקום מיוחד,  צריך להאמין מהלב באמונה חזקה. ואז, יש על האדם לעמוד בחמישה תנאים והם: 
1. שתהיינה שתי עדויות שיוכלו להעיד עליו שהוא מאמין באל אחד ומוחמד הוא שליחו.
2. להתפלל לאל.
3. לתת צדקה תרומת כסף ששוויה 2% מההכנסות.
4. לקיים את צום רמדאן.
5. לעלות לרגל למכה, למי שיכול.
עד כאן דברי ההסבר של אחמד…                                                          
חזרתי לסיפור, וחיפשתי מה קרה לאישה הזאת במאורעות 1929, או במאורעות 1936-9 ובעיקר בהתקפה על משמר העמק ב- 1948. התברר שהיא נפטרה מעט אחרי הביקור המתואר לעיל וכך שיבשה לי את המשך הסיפור המרתק בין הדמיון והמציאות.

ברכת יום הולדת לנואי בכורת נכדינו.(תותו אמרה לנו שאמא נואי היא הנכדה הראשונה שלנו, סבתא קרין הילדה הראשונה שלנו ואז רעיה אמרה לה : "ואת הנינה הראשונה שלנו"). חשבתם על זה פעם? נואיתה! יש לך באמתחתך את כל כלי האושר ולכן ברכתנו היחידה ואיחולנו לך: בריאות וחוסן ללא מיחושים, הרבה נחת אושר ושמחה עם איתן תומר ויהלי, עם הסבים ,הדודים והדודות שלהן ועם כולנו!

"שבוע טוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

6.3.21  כ"ב אדר תשפ"א     (שנה עשירית)

בשנות נעורינו היה מקובל, במסגרת הקבוצה או החברה כולה לערוך משפטים על ספרים ועל הנעשה בחיינו. זה היה סוחף את כולנו, מלימוד החומר, הקשבה ל"יריב", חשיבה מקורית, ירידה לעומק הענין ועד להסכמות/אי הסכמות, כשתהליך המשפט היה יותר חשוב מפסק הדין. המשפט הראשון בקבוץ היה ב"21" של שנת 1935 ונקרא: "משפט ציבורי על הקיבוץ" סוכם מראש שהמשפט יימשך שבעה ערבים רצופים כשכל ערב יוקדש לנושא אחר על פי כתב האשמה. להלן  סעיפי כתב האשמה:
א. חוסר חיפוש רעיוני וחוסר יצירה תרבותית עצמית, מקורית עברית.                           
ב. חוסר אקטיביות רעיונית, ואי אמון באישים הקובעים את העמדה הרעיונית והקולקטיביות הרעיונית.                                ג. קיום קונפליקט בין הפרט והחברה, בתחומים אובייקטיביים, כלכליים ומשקיים.                                                         
ד. איך להגיע להתפתחות מקסימלית של הפרט בתוך החברה. חוסר התחשבות עם נטיותיו האידיווידואליות של הפרט.
ה. מעמד האשה, המשפחה, היחסים האירוטיים, הילד והחינוך (הסעיף מתחלק לשלושה)
ו. העמקת היחסים האישיים והמוסריים בתוך החברה. (תוקן לעברית עכשווית)                                        
כל הנושאים, משום מה, עולים גם היום אחרי 85 שנה! אולי בעוצמות שונות.                                                   
אב בית הדין היה: בן עמי גורדון, הקטגור: מייטק בנטוב והסניגור: חזן.  המשפט התנהל לפי הכללים המקובלים בבית משפט. נאומי פתיחה וסיום של הצדדים. העדים נשאלו שאלות רבות על ידי אב בית הדין, הפרקליטים והציבור. והישיבות נמשכו עד שעה מאוחרת. הסיכום היה: "המשפט הציבורי" תרם רבות לביסוס ולהבנה מעמיקה יותר של רעיון הקיבוץ והדרך שבה יש ללכת. המשפט לא הסתיים בהכרזה כוללנית, אלא בהבהרה של הבעיות והקשיים בחיי השיתוף ושל הדרך שבה אפשר לתקן את המעוות ולהתקדם הלאה. המשפט שלהם דמה ל-"2030" אצלנו,  צריך "לצאת מהקופסא" בחיפוש אחר פורמטים מתאימים לדיוני עומק. היום יש לנו בעיות משלנו שאז לא היו להם – ולהיפך. הקיבוץ הצעיר שבו 130 חברים ישב שבוע שלם, שעות רבות במפגש חברתי מסעיר (לפי הכתוב), נבע מהמחשבה שהתלבטות משותפת אמיתית יכולה להתקיים רק במפגש פנים אל פנים שאתה רואה את כוווולם ומרגיש אותם ואת שפת גופם לידך. בהיעדר יכולת כזו היום, אני חושב שסוג של "משפט ציבורי' על…", למשל, מתאים הרבה יותר לתהליך, ממה שקורה היום. זה כלי עבודה "חדש-ישן", מסקרן ומושך תשומת לב, מתאים לטימס או זום, שמאפשר קיום "דיון" מסוג אחר בריחוק.  

וכמה מילים על עמוס עוז. יש לשער שכל מי שנפגש איתו והוקסם ממנו כמוני, חייב היום להתייחס להאשמות שהוטחו בו, אפילו שאין לי מושג איזה סוג של בן-אדם היה בחייו הפרטיים. ולמה הסיפור על אלימותו המתמשכת לא כל כך מתקבל אצלי? הדגש הושם למתרחש בתקופת הקיבוץ שלו שהייתה תקופת ילדותה של בתו. ונשאלת השאלה שואל איך לא נשמע  אפילו הד קלוש מסביבת ילדותה שיגיב, שיאשר ששמע ממנה משהו, שידע? איך לא נשמע קול מ"חולדה" שאכן נשמעו דיבורים על כך? ואנחנו כחברי קיבוץ יודעים, ש"סודות" ממין זה בקיבוץ תמיד נחשפים ויוצאים לאור. לפעמים בלחש , לפעמים בצעקה. מצד שני, הסיפור הזה למכריו ואוהביו, מבלבל, מקומם ומביך מאוד.      
בפעם השלישית או רביעית השנה אני מברך את ברכת פתיחת שנת הלימודים והפעם לנכדותינו מאי וניר (ז' ועד י'), שאם איני טועה כבר שנה לא פקדו את כיתותיהם. שיהיה לכן חוויתי הן בלימודים והן  במפגש החברתי. 
"שבוע טוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"
7.2.21   ט"ו אדר תשפ"א   (שנה עשירית)

ברכות לסיום תפקידו:
"העברת את "המדינה" למצב שהביא את "המדינה" לחשב מסלול מחדש בצורה מושכלת ומחושבת. הראית לכל העולם ואשתו איך לא להסתנוור מהצלחות ולהצעיד את הצד העסקי של "המדינה" קדימה בדרך שתאפשר לנו להיהפך ל"מדינה" כלכלית משגשגת ומתפתחת. כמו שאתה אוהב להגיד – בצורה שאין לה אח ורע בעולם. זיהינו את הרגעים בהם אתה מתביית על מטרה, נאחז בה בכל הכוח, מסיר ומקלף בהדרגה קושי אחר קושי, מכשול אחר מכשול, עד להשגתה המלאה והמוצלחת.  את כל הכישורים והיכולות שאיפשר לך להביא את "המדינה" למקום בו היא נמצאת היום. אנחנו בטוחים שנפגוש בהם גם בתפקידך הבא, ואין לנו כל ספק שהתוצאות שיתקבלו לא יהיו פחותות מאלה שעכשיו.   "המדינה" שקיבלת ב -2009  תתקשה לזהות את "המדינה" שממנה אתה נפרד ומוסר למחליפך. אלו לא אותם המספרים, לא אותם סדרי גודל לא אותה דרך חשיבה. עליית המדרגה הכל כך משמעותית שעברה המערכת הכלכלית של "המדינה" בעשור האחרון חתומה, קודם כל, עליך." (סוף ציטוט)                                                                            
וכמה תהיות: 1. לאיזה תקופה לייחס את סגנון הברכה, לימי "שמש העמים"?  לימי ביבי?    2.  כשסיימתי לקרוא את הקטע ב"דף", חשבתי שאנחנו מקדימים להיפרד מביבי. או מפוטין. אלא שהסתבר לי שהכוונה היא לרכז המשק המסיים את תפקידו. ("מדינה" = קיבוץ)  3. ומהו המוסד הזה 'הנהלת המשק'? מי הם חבריו? מה סמכויותיו? אני מכיר את המוסדות הנבחרים: המזכירות, המצומצמת, המורחבת וגם ו. משק. אני לא מכיר גוף בשם: הנהלת המשק. 4. האם לא מספיק היה לומר: תודה גדולה! ובהצלחה!?                                           

"כשנכנס אדר מרבין בשמחה" וכד להיכנס לשמחה מתכוונים קודם כל לחג פורים. גם פורים וגם פסח שיבוא עלינו לטובה הם חגי הצלה לעם היהודי, אבל 'השמחה' בפורים שונה מהותית מ'השמחה' של פסח. בפסח יצא לחירות שבט עבדים למסע ארוך שבו הפך לעם. זו הצלה לאומית והיסטורית ויש האומרים שמשמעותה נצחית. בפורים, סיפור הצלת יהודי פרס היא ספור מקומי של הצלה במקום ובזמן בלבד. פורים הוא חג של הגולה שהיום מכנים תפוצה הבא להזכיר לעם את חוסר הביטחון הבסיסי של היהודים המפוזרים בין העמים במקום זר שלפעמים הוא נעים ונוח. אז מה גורם לנו לשמוח בפורים? אולי    הציווי לשתות  "עד דלא ידע בין 'ארור המן' ל'ברוך מרדכי' מצב המערפל את שכחת המכאובים שיש בחיים היומיומיים, מגילת אסתר מלמדת שגם אם המצב קשה, צריך לקוות לטוב שיבוא ומזמינה אותנו ליהנות מחיינו, לאהוב, להרגיש, וקצת להשתטות ולרחף בזמן נתון, זה גם לא נורא.          

היום, יום הולדתה הראשון של יהלי. כיון שאת הברכה אינה יכולה עדיין להבין, אברך את הוריה: אשריכם שזכיתם! המשיכו ככה!! וד"ל.     
"שבוע טוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

20.2.21     ח' אדר תשפ"א    (שנה עשירית)

בפרשת "יתרו", קיימת דמות טרגית: ציפורה, בתו של… ואשתו של…. דמיינו לעצמכם אותה עומדת, בתוך הערפל, העשן והקולות למרגלות הר סיני באירוע המסעיר והמרגש של קבלת התורה ואינה מבינה לאן היא הגיעה כשהיא ניצבת בבדידות מזהרת באירוע כל כך מכונן. היא חשה בניגוד הגדול בין המצב הזה ובין הפגישות המרגשות עם הפליט ממצריים, החיים הטובים שחיו, שבהם הייתה מרכז עולמו, שנקטעו באחת במעמד הסנה הבוער, שלאחריו משה שב לעמו והיא עמו. הוא עובר חווית שיבה והיא עוברת חווית עקירה מעמה ומשפחתה. היא עוברת חווית קליטה כאשה זרה ומבינה שאין לה דרך אחרת. וכפי שנכתב עוברת את התהליך בהסכמה ובנחישות. אבל אז מגיע הרגע הכואב בו משה משלח אותה חזרה לבית אביה. הוא כבר במקום אחר. הוא המנהיג, מורה דרך, איש השליחות האלוהית. גם ניסיונו של יתרו החכם לגשר, בהביאו למדבר את ציפורה ושני הבנים לא צלח, משה יוצא לקראת יתרו ולא לקראת אשתו וילדיו ואף שמשה חוזר אליה לתקופה קצרה, באוהלם שמחוץ למחנה, חייו ורוחו נמצאים כבר בעולמות אחרים. חייה עוברים שם באוהל ריק, בתרבות זרה והיא אינה מרגישה שייכות. לכן ציפורה נשארת תמיד 'בת יתרו', זה שמה וזה זכרה של האשה שעשתה כל מאמץ להשתלב בחברה ולא עלה בידה. ציפורה אינה מבשרת תקווה גדולה לקליטת גיורות בקרב העם. על מה זה מלמד, על קשיי הקליטה שלה? או על הקליטה שלנו כחברה? נושא המתחדש בעוצמות שונות עד היום!

השבוע התחיל חודש אדר: "משנכנס אדר מרבין בשמחה", נאמר בתלמוד הבבלי. אנחנו עוד נעסוק בחודש הזה בשבוע הבא ובינתיים מעין תעודת זהות. השם אדר מופיע במגילת אסתר ומקורו בחודש הבבלי 'אדרו'  יתכן שמשמעותו באה מהאכדית והמילה אדר אומרת: לחיות בעצבות, בפחד, 'להיות מוסתר'. ראו מגילת אסתר, או מגילת הסתר. מזל החודש: דגים, שבט החודש: בנימין ואבן החושן: ישפה.  אמרנו מרבין בשמחה ולנו יש ארבע סיבות משלנו, ארבעה ימי הולדת. והשבוע – שלושה מהם. ברכות: לתומר בת הארבע, שלפעמים אני חושב שהיא בת ארבעשרה, מנהלת העולם, צוהלת, צוחקת ושמחה על ועם כל הסובב לה, סמל האושר והשמחה. בורכת בכל כך הרבה קסם אישי, תשמרי על כך בשביל כולנו. שתזכי באושר ושמחה עם הורייך נואי ואיתן ואחותך הקטנה יהלי, עם הסבים, הדודים, בני הדודים, ועם כל חברותיך וחברייך לגן.     

ולאורי, שלא הספקנו להגיד מילה והיא כבר בת 17 (איזה גיל נפלא) קיקה שלנו, אנחנו מלווים אותך ונמשיך ללוות אותך בהמון אהבה, סקרנות ואמונה בכל בחירה שלך, ושלא תפסיקי לרקוד! כי המחול מביא הרבה אושר! תבורכי בהרבה שמחה ואהבה במשפחה הקטנה והגדולה, עם חברייך וחברותייך ותשתדלי לא להחמיץ אף יום בגילך המופלא.

ולהדר ברכתנו: תמשיך לרוץ במרץ ובאחריות קדימה! כל עוד רגליך נושאות אותך, תמשיך לרוץ בעשייה שלך, ברעיונות שלך שבצדם אתה צובר גם המון חובות ומחויבויות, תביט על הסובבים אותך ותעשה מאמץ להעריך ולכבד את כולם. בגילך זה כבר אפשרי. אנחנו הולכים אתך ואחריך באשר תלך בכל רעיונותיך ויוזמותיך והעיקר, המשפחה! מיה וילדיכם: מור אורי וניר. אתה כבר יודע איזה כוח יש לאהבה. מלבד זה תתחיל לשים לב לבריאותך. אוהבים מאוד ההורים שלך!

"שבוע טוב"!                                

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

13.2.21   א' אדר תשפ"א          (שנה עשירית)
בעוברך בדרך לחדר האוכל אינך יכול שלא לשים לב לשיפוצים הנערכים במבנה רב שנים שמתאימים אותו ליעדו החדש: מאפיה! בעבר הרחוק: המקלחת הציבורית שכבר שנים רבות אינה מקלחת. מכיון ש"זיכרונות זה גם נוסטלגיה" קבלו:                 

רקוויאם למקלחת
מימי ילדותי נותר רק עץ הפלפל כפי שהיה, העץ, שניטע לפני שדרת הדקלים. גם הוא הזדקן מאוד.  בצמוד אליו הייתה המקלחת הציבורית.  מדרום לה, היו מדרגות אבן מסותתת שהובילו לכניסה צדדית לצריף חדר האוכל. ממזרח לה הייתה המאפייה ומתחתיה שכן דיר הצאן. מצפונה לה הייתה המכבסה, שבה היה טמון הסוד הגדול, ה"סליק" שמתחת לאמבטיה, שנסעה על מסלול מיוחד. חושפת פתח בו אפשר יהיה לרדת למטה בסולם ולטפל בנשק הלא חוקי ששכן שם. עוד צפונה, ה"כבארות" ומחסן התבואות וקצת מערבה , בית השימוש הציבורי. זו הייתה משמר העמק הקטנה. מבנה המקלחת עצמו חולק לשניים בחלק הדרומי מקלחת לבחורים ובצפוני, מקלחת לבחורות. בילדותנו לא היו מים חמים בבתי הילדים, אז התקלחנו במים קרים. עבורנו, "סנונית" ועבור "כפירים" בנו את בית הילדים הקרוי היום: "בית היוצר". בקצותיו הצפוני והדרומי הייתה מקלחת קטנה ובה דוד ותנור לחימום המים. כל השבוע אספנו קרשים ועצים כדי שביום חמישי בערב נתקלח במים חמים ויחפפו לנו את הראש. פעם יחידה בשבוע. אבל… כשהייתה תקלה והיו לא מעט כאלה לקחו אותנו להתקלח במקלחת של הגדולים, המקלחת הציבורית. כיון שהיו לנו מטפלת ומורה הובאנו תמיד למקלחת הבחורות. כיון שתקלות אכן מתרחשות מבלי להודיע מראש, כך גם פגשנו במקלחת בחברות הקיבוץ הרוחצות גופן.  בגילאים 6-7-8-9 כבר ידענו להבדיל בין כלב וכלבה, ובין סוסה לסוס שלא לדבר בין פרה לפר, כבר ידענו להבחין בין  שמן לבין רזה. במקלחת החברות למדנו לזהות ובשקיפות מלאה גם מה בין אדם וחווה. אני חושב שהתביישנו מהן הרבה יותר מאשר הן הראו רגשי מבוכה. כמובן שכילדים התעוררו אצלנו המון שאלות אבל מורתנו הזכורה רק לטוב, רחל מנור, ענתה על כולן אחת לאחת. אגב, אירועים כאלה קרו לנו בכתה ז', בשנה הראשונה במוסד. כדי לזכות להתרחץ במים חמים פעם בשבוע, הגו"ץ היה מתרחץ במקלחת חבר- 'העובדות' והגו"ב אצל חבר- 'העובדים'. עד היום אני זוכר את התדהמה הראשונית לפגוש שם את גיטה, רוזה הרט ואפילו את יהודית משער הגולן מסבנות את גופן בשלווה.                                                                                             
חלפו השנים. גדלנו. את כתה י"ב עשינו בקיבוץ במתכונת של חצי יום לימודים וחצי יום עבודה. בסיום יום העבודה היינו לוקחים מהצריפים בהם גרנו את המגבת, כלי הרחצה ובגדי הערב (כך קראו לבגדים שאינם בגדי עבודה) וירדנו למקלחת. דרך המבואה נכנסנו לחדר גדול שלאורך קירותיו ספסל בנוי שלבים מעץ מתחתיו מקום לכפכפים. מעל לספסלים בגובה, הותקנו ווים לתלות עליהם את  המגבות, הבגדים וכלי הרחצה. מעבר למחיצה היו 5-6 טושים ובצד עמדות כיורים לגילוח. כשנכנסנו ביום הראשון פגשנו שם את יוסף גור שעשה לנו קבלת פנים וכך אמר מילה במילה: "חברה, אתם יכולים להשתין כאן חופשי"! וכשראה על פנינו תמיהה על דבריו הוסיף: "יש לכך הצדקה אידיאולוגית ראיתי שגם חזן משתין". ועבר לנושא אחר: אם יבקשו מכם סבון או כפכף ממקלחת הבחורות,  תעבירו להן דרך השטח הפתוח במחיצה למטה בין שתי המקלחות, אבל אל תציצו, פה זה לא המוסד!".

זה היה מקום נפלא של ביחד, בייחוד כשפרצה שם שירה אדירה או צחוקים מתגלגלים, או שקט של שיחת חברים אמיתית. מי שנכנס למקלחת לא מיהר לסיים, כי איפה תמצא אחווה כזו?   

"שבוע טוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"
6.2.21  כ"ד שבט תשפ"א     (שנה עשירית)
נשאלתי למה הסיפורים שאני כותב הם קצרים. אין לך סיפורים ארוכים? אז יש,  אבל , אתם מכירים את דעתי, ש"סוד ההצלחה הוא הקיצור". ומהיכן זה בא? תשמעו סיפור: יוסל בירשטיין הסופר, טען שתמיד אפשר לצמצם ולקצר בכתיבה או באמירה והיה נוהג להדגים בסיפור מחייו: "פעם נסעתי באוטובוס בירושלים. האוטובוס נעצר לפני רמזור אדום. לידו ממש עצר עוד אוטובוס. האישה שישבה לידי פתחה את החלון וצעקה לאישה באוטובוס השני: "רחל, למה לא היית בלוויה של לייזר?" ענתה לה רחל: "לא הרגשתי כל כך טוב, אבל איך הייתה הלוויה?" אמרה לה שכנתי: "תשמעי…" אבל כמו שאמרה "תשמעי!" הרמזור הפך לירוק ושני האוטובוסים התרחקו זה מזה. חייכתי אליה ושאלתי:  "אז איך הייתה הלוויה?" האשה שראתה שכבר פעם אחת התחילה לספר והאוטובוסים נפרדו, חששה שארד בתחנה הקרובה, הבינה שהיא צריכה לקצר ואמרה: "ההלוויה שלו בהחלט לא הייתה כמו החתונה שלו". ובירשטיין סיים: "זה סוד הצמצום במיטבו"! וזה גם מה שעשתה מרים הנביאה ב'שירת הים' הארוכה של משה. הנקראת ממש בפרשת השבוע שלנו "בשלח".  בימים אלה אני עוסק בכתיבת/עריכת "ספר בראשית" לחג המאה, להלן טעימה קטנה, קטע קצר המתאר את הריקודים לאחר שיחת הקיבוץ בנוה שאנן ב- 1922.               
לקוח מתוך "לעת אוהלים" של אמה תלמי:
" … קרבו האנשים, הורחב המעגל, עוד אלה מתקינים חגורת מכנסיהם, אלה פושטים חולצותיהם, ובוחרים להם מקום במעגל, מיד יביא המעגל את המקום לכל אחד. הם קורעים זרועות שלובות, שולבים מחדש, המעגל נפרם, ננעל, אינו עוצר, אינו עומד, מושך הוא והולך, אחרון המהססים נבלע בריקוד. דוד שלף מטפחת לבנה מכיסו והניפה סביב ראשו. הרתיע וקפץ כשרגליו צמודות זו אל זו. נשען על עקביו, שיגר בהונות לימין, שיגר לשמאל ואחריו החזיקו אחרים. דוד בריקוד, ראש גיבורי הריקוד הוא. חגר יוסל מתניו ויצא כנגדו במטפחת לבנה ו"יבנה, יבנה, הוי יבנה" ". פלא שכל שיחה נמשכה עד אור הבוקר?                                               
ועוד משהו קטן. נשאלתי למה אנחנו מניחים בסידור השולחן לאר' הערב של מוצ"ש את הסכינים שהלהב כלפי פנים. יש לכך כמובן הסבר. כשהיינו בשליחות בצ'ילה לפני המון שנים, היינו מוזמנים מדי פעם לארוחות אצל חברים ושם למדנו שגם בדברים קטנים אפשר להביע רגשות. כשלהב הסכין מופנה אל הצלחת סימן הוא שהאורח אהוב ורצוי וכשמופנה החוצה, הוא אינו רצוי, אבל… עדיין אורח. אני לא יודע אם זה מנהג צ'יליאני או יהודי, אך הוא מצא חן בעינינו. 
"שבוע טוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

30.1.21   י"ז שבט תשפ"א    (שנה עשירית)

ודאי ראיתם כמה היינו נרגשים בשעת הגשת הספר שלנו לכם. יצירת ספר משלנו זה אירוע מרגש מאוד. לא סיפרנו על תהליך יצירת הספר, ואם מי מכם ירצה לדעת נשמח לספר על כך מגיבוש הרעיון ועד ההוצאה לאור. רעיה מצלמת כל הזמן וצילומיה המיוחדים נותנים לספר את החגיגיות ואת האור, את היופי והחום! השילוב יוצר ייחודיות ורצף נשימה. כבר אמרתי שאני לא סופר (למרות שמקובל לחשוב שמי שמוציא שני ספרים הוא כבר סופר). אני פתוח לאנשים, יוצר קשר ומספר על מה שאני רואה-ראיתי, שומע-שמעתי וגם מזכרונותי. לכן הסיפורים הם אמיתיים, הם מהחיים, הם התרחשו במציאות ואני הוספתי להם נופך ספרותי. אנחנו עוד חוגגים את הוצאת הספר לאור, שוב משבחים ומודים לטוני על העשייה המקצועית ועל נועם הליכותיה וסבלנותה ל'ציפור נפשנו', אנחנו מודים לקרין וירון על תמיכתם, לתימור על עצותיו ובמיוחד לשהם על עזרתה. אנחנו מקווים שתעריכו ותאהבו את הספר (לפחות כמו את הריקוד הזוגי שלנו). 

חגיגת ט"ו בשבט מאחורינו, אוסיף כמה פרטים על חודש שבט. 1. שבט החודש נקרא "יוסף" (המייצג את בניו אפרים ומנשה),    2. אבן החושן שמיוחסת לו: שוהם.      3. השם בא משם החודש הבבלי. 'שבט', פירושו "להכות" בבבלית, מכאן המלה העברית "שבט" (חוסך שבטו…) ואולי נכון יותר הוא הפירוש שהכוונה היא ל'מכת הגשם' היורד בדרך כלל בכמויות גדולות בחודש שבט. ט"ו בשבט מוזכר לראשונה במשנה, בקטע המונה את ארבעת ראשי השנה בלוח השנה העברי. שם נמצאים גם פיוטים ותפילות להצלחת יבול האילנות. ב'שולחן ערוך' כתוב רק שאין לקבוע בו תענית. בשנים הארוכות של הגלות הפך ט"ו בשבט לחג- געגועים לארץ ישראל, שיבחו ביום זה את פירות הארץ ואכלו אותם. דווקא היעדרה של הלכה פסוקה, אפשרה גיוון רב לאופן ציון החג.               
השקדיות לובשות בגדי חג לבנים ומבשרות ציפייה לאביב. החורף עדיין כאן אבל הימים מתארכים והלילות מתקצרים ואנחנו מחכים לירח המלא בו נחגוג את ראש השנה לאילנות. חג, שבמהלך הדורות לבש צורה ופשט צורה כשפירוש אחד אינו סותר את משנהו. זה חג שבמקורו עסק בענייני מיסוי ומעשר, מעין "יום מס הכנסה" ובו נקבע גובה המעשר שיועלה לרשויות על פי הערכת יבול העצים, במשך כל השנה עד ט"ו בשבט הבא. ואחר כך נוספו משמעויות דתיות וגם טקסי נטיעות בחיק הטבע, זה חג בהתחדשות מתמדת בה כל התכנים אפשריים! לפני כמה שנים הצעתי לקיים את "סדר ט"ו בשבט" אצלנו. לא את זה שהתקינו המקובלים ב- 1731 ופירסמו אותו בספר "חמדת ימים" אלא סוג של "סדר" ערוך דומה לליל סדר פסח. שולחן ערוך בכל טוב, ארבע כוסות הקראות ושירים. 'סדר' המספר ומפאר את עצי הארץ ופריים, משולב בשירים וריקודים. הרעיון לא התרומם עד כדי ביצוע. (אולי יום אחד). ירח שבט הוא גם חודש השירה, משירת העשבים לשירת המשפחה , חודש בו חל 'יום המשפחה', חודש שיש בו "שבת שירה", שבה קוראים שתיים מהשירות הגדולות של ההיסטוריה שלנו: "שירת הים" ו"שירת דבורה".                                
ואי אפשר מבלי להזכיר את דור הורינו, שהם, הלכה למעשה, נתנו תשובה לקשר שלנו עם ארץ ישראל ועם האדמה עליה אנו חיים.

"שבוע טוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

23.1.21  י' שבט תשפ"א   (שנה עשירית)

לפני כעשור, כשהרעיון לכתוב את "ההגדה" שלנו רק עלה במוחי, הקדמתי לו מעין 'פתיחה'. מכיון שחלף זמן רב, מצאתי מקום להעלותה שנית, לכבוד יום הולדת ה- 99 של הקיבוץ.
"איך אני מדמיין לעצמי את הלילה בו הוכרז על הולדת הקיבוץ"
ליל ה-21 בינואר 1922, כב' טבת תרפ"ב, היה לילה גשום וסוער. במוצאי שבת ישבה קבוצת חברים בצריף "הגדול" ושוחחה על עתיד הקבוצה. הצריף הגדול היה הצריף היחיד ושכן במרכז המחנה וסביבו נטו האוהלים. מהצריף יצאו לעמל היום ואליו חזרו מדי ערב לחיות את חיי הקבוצה, לחוות בצוותא את הגשמת חלומם: "עם חדש בארץ חדשה". החושך מקדים לרדת בחודש ינואר. הגשם שניתך ברוח החזקה שנשבה בצלע ההר, גרם לחברים אחדים לפנות לאוהליהם כדי לנוח מספר שעות לקראת יום העבודה המפרך המצפה להם למחרת. היה זה ליל  מוצאי שבת רגיל לקבוצה שהקימה את המחנה שלה כחצי קילומטר ממערב לגשר "של", בואך שכונת נווה- שאנן הנבנית.                  
לפתע נשמעו צעקות וצהלות שמחה מכיוון הצריף. איש לא ידע מהיכן ואיך הגיעה הבשורה שלמרק ורכה נולדה בת. מיד התקבצו כולם בצריף. מארון התרופות נשלף בקבוק קוניאק זול שנמזג לספלי הפח וכולם, מחוייכי אושר צעקו: "לחיים"! ופרצו בריקודים סוערים. יד ביד, כתף לכתף, רגל לרגל, מעגל ועוד מעגל, שעה ועוד שעה עד שהאיר השחר ובחיוכים רחבים ותחושת אחווה ואחדות כפי שלא ידעו מעודם, יצאו לעמל יומם.  הלילה המיוחד הזה היה הלילה בו נברא הקיבוץ.                                    
השמחה לא שככה ימים אחדים, אך נוספה לה תחושה של אחריות למשהו לא מוגדר, אך ברור. כבר לא רק אנחנו בעצמנו, יש לנו כבר דור חדש, שאולי נוכחותו תשנה את חיינו. הצריף, היה מעין העתק של זיכרון בית הכנסת שנותר בליבם: אותם שולחנות ארוכים שלידם ניצבו הספסלים הפונים מזרחה, לא בגלל המסורת, אלא בשל כיוון הרוח והגשם. את מקום ארון הקודש החליפו הכיריים עליהם בישלו, מאישם התחממו והיוו גם סמל ומקור השראה, גמול פעוט על קשיי חלוציותם. סביב השולחנות אכלו, שתו, דיברו. דיברו הרבה. כולם הקשיבו לכולם. שרו, שרו הרבה, שירים מבית אבא-אמא, שירי התנועה, שירים שמשכיחים רעב וגעגועים, שירים שנותנים טעם להווית המחר הקשה, למשימה המשותפת של כולם. סביב השולחנות צחקו, בכו ושתקו שתיקות ארוכות. חשו אחד את השני, איש את רעהו. בין השולחנות רקדו שעות ארוכות. הריקוד הפשוט, הצפוף, הארוטי, בנה את הרעות ביניהם. לא כהלכה כתובה, אלא ביצירת חברות אמת של שותפות גורל. דרך הריקוד התלכדו לחבורה שאין לה כלום זולת הם עצמם. אחזו יד ביד ונעו כמעט דורכים במקומם, תחילה בשורות בינות לספסלים בהמשך במעגלים. מעין ריקוד פולחן וקידוש.

שבעה לילות רקדו לכבוד הולדת הבת הבכורה ואחר כך חזרו לדבר, לשוחח, מי בשקט ומי בלהט על עתיד כל אחד ואחד מהם ועל עתידו של הקיבוץ, שמנה שמונים וחמישה חברים וחברות.

"שבוע טוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"

16.1.21   ג' שבט תשפ"א  (שנה עשירית)

נשאלתי למה אתה מדבר ומספר על אלה שכבר אינם עמנו וזו תשובתי:                
לרעיתי יש אימרה האומרת: "כל עוד מדברים על האנשים, הם ישנם. אם לא ידברו  הם ייעלמו מחיינו". הנביא ירמיהו כתב : " כי מדי דברי בו, זכור אזכרנו" (פרק ל"ג). כיון שאני מעריך, מוקיר ומכבד את מייסדי הקיבוץ, חברי הקיבוץ ובניהם, זכרם לברכה, מדי שנה לקראת יום הולדת הקיבוץ אני מוצא דרך לדבר בהם, שלא ייעלמו מחיינו. אגב, גם שתי הכתבות בוידאו, שעשיתי עם מושקו, לקראת חגנו ה- 99,  מבטאות  גישה זו. גם הכתבה על הארכיאולוגיה וגם זו שתראו בערב החג, מעידות על הרצון לדבר על אנשים, על עיסוקם ופועלם. כך הם ימשיכו להיות עמנו.

כמדי שנה בהתקרב ה – "21" אני מספר על משהו מהעבר. לא אירוע היסטורי אבל "סיפור מקום". יש לנו מקום, אחד המטופחים בקיבוץ, שאתה בא לשם רק כשאתה צריך, או מרגיש חובה לבוא בו. זהו 'בית הקברות', בלשון יפה יותר 'בית עלמין'. שואלים: "למה בית הקברות הוא כל כך רחוק ממרכז הקיבוץ"? והתשובה: כשפרלמוטר התאבד היה צורך לקבור אותו. החברים התלבטו איפה לסמן חלקה לבית קברות לישוב כל כך צעיר של אנשים כל כך צעירים. שהחברים המבוגרים ביותר היו בני 25-30 שנים, ז.א. ילדים שלא חוו הרבה את תופעת המוות. את המשימה לחפש מקום הטילו על שני חברים (שייק ומשולם?) והם התחילו לעלות במעלה היער הצעיר. כשצעדו בגבעות החשופות, בהרים הקירחים, בכל מקום בו עצרו וחשבו הנה מצאנו מקום מתאים, הביטו סביב אך הסתבר להם שהמקום פגיע ליריות מכיוון אבו- שושא עד שהגיעו למקום הנוכחי ואמרו לעצמם: "כאן כבר לא נשקפת סכנת ירי, זה יהיה המקום"! וכך היה. בהתחשב בכך שההלוויות בימים ההם יצאו מחדר הקריאה המוכר היום כ"מזכירות נטושה" ואת הארון סחבו על הכתפיים, הדרך הייתה ארוכה מאוד, זה לא "היה קל" בלשון המעטה, אבל היה בטוח!                                                                                                   
העניין השני, קשור אף הוא לבית הקברות. השאלה למה יש חלקה המיועדת לחברים שנפטרו וחלקה נפרדת להוריהם? ההורים שבאו לקיבוץ לחיות ליד בניהם באו מתוך הכרח, ממציאות קיומית בלתי אפשרית. לא הקיבוץ וסגנון חייו היו שאיפת חייהם (כמו לבניהם) אלא פתרון דחוק למצבם הקשה. רובם היו מסורתיים. דתיים קיצוניים לא יכלו לחיות במקום שאין בו שירותי דת מינימליים. אך יש גבולות אותם לא חוצים, הם לא הסכימו להיקבר בשורה אחת בה כבר טמונים  מתאבדים. באותן שנים ראשונות מקרי התאבדות, בעיקר בגלל קשיי החיים ובגין אהבה נכזבת, לא היו מעטים. הם ביקשו שיכבדו את רצונם. וכך נוצרה חלקת הורים נפרדת. זו האמת! כל הסיפורים, שכאילו החברים לא רצו את ההורים לידם, סיפורים שרווחו בציבורנו, אינם נכונים!  
סיפורי מקום קשורים לתולדות הקיבוץ, לסיפורו של מקום, ואם יום אחד תישאלו שאלת תם מפי אחד מנכדיכם או ניניכם: "למה, דווקא" תוכלו לענות. כמו שאמרו חכמים: "לזכור את העבר, ליהנות מהיש, לקוות לעתיד". אני מאחל לנו שגם בימי הקורונה נדע לציין את החג היחיד שהוא רק שלנו. את יום ההולדת ה- 99 של הקיבוץ. ואם לא בהתקהלות רבתי, לפחות שנמצא מקום בלב לחשוב שבשנה הבאה נזכה לחגוג ובגדול את חג המאה להיווסדנו.

"שבוע טוב"!