"שבוע טוב"(463)

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

9.1.21   כ"ה טבת תשפ"א         (שנה עשירית)

60 שניות לסיכום ספר "בראשית". במה עסקנו? בריאת העולם, בריאת האדם, בריאת השבת, הגירוש מגן עדן,  המבול והתיבה, "לך- לך" לאברהם, עקידת יצחק, הכנסת אורחים של אברהם, ומלחמתו למען סדום, חפירת בארות ע"י יצחק, הבאת רבקה, מכירת הבכורה של עשיו ליעקב, המפגש בין יעקב ורחל ליד הבאר, מסירותו של יעקב בעבודתו ללבן, השיבה של המשפחה לארץ, דינה ושכם, לידת השבטים, מכירת יוסף ע"י אחיו, יוסף בכלא, יוסף בארמון, המפגש עם אחיו, המפגש עם אביו, ברכת יעקב לבניו ונכדיו, פטירת יעקב, פטירת יוסף. ספר "בראשית" הוא ספר המשפחה, ספר אבות ובנים, ספר "שמות" שלפנינו, הוא כבר ספר השבטים.

חשוב מאוד היה לנו לדעת איך הדר מסכם את תפקידו כרכז תרבות של הקיבוץ. אהבתי את האופן בו סיכם ואת הנוסח בו בחר. מצאתי הרבה דברים שהייתי אומר/כותב, ממש כך, אם הייתי מסכם לציבור את התפקידים הרבים שמילאתי בקיבוץ (מה שלא היה נהוג). עלו בי מחשבות שריגשו אותי ולכן אני מצרף חלק מדבריו ב"שבוע טוב", על אף שרובכם קרא אותם ב-facebook: 
"…תמיד אהבתי להיות על הבמה ולעסוק בתחומי התרבות על כל צורותיו יחד עם זאת תמיד גם גירד לי להיות מול הבמה- בצד של ההפקה. לפני כ- 6 שנים החלטתי ללכת עם הלב ונכנסתי לתפקיד. מהרגע הראשון הרגשתי כמו דג במים בתחום ההפקות מקטנות ועד גדולות והבנתי סופית שזה לא תפקיד אלא מקצוע ולהיות איש תרבות זה ייעודי!   לא הייתי לבד בתפקיד, לכן עובר לדבר בלשון לרבים: גל ואני הפקנו המון אירועים- מהרצאות, דרך מועדים וחגים קטנים בינונים וגדולים ועד ללהקה אחת ענקית (לא הזמן והמקום לפתוח את מה שעברנו שם נכון?) 
הגענו לשיא של הפקת מעל 70 אירועים בשנה, לכל אירוע הקדשנו את מירב תשומת הלב באופן רציני ומעמיק ביותר, למדנו ותחקרנו ונכון גם ירדנו לפרטים הקטנים ביותר עד רמת הפסיק והנקודה.                                                         
היה לנו חשוב תמיד להכניס אלמנטים ייחודיים משלנו (מישהו אמר קליפים מקוריים?), לא נרתענו להכניס חידושים כאלו או אחרים יחד עם שמירה על המסורת הקיבוצית הייחודית, גם אם לעיתים נתקלנו בקשיים מצד השמרנים, ידענו לכבד את מה שיש מצד אחד וללכת עם האמונה שלנו כחלק מהמקצוע מצד שני. ולצד כל זאת, בסופו של יום יש גם המון עבודה אפורה בתרבות

כל כסא שהורד, סודר באהבה (נכנסים 150 בעגלה אם מסדרים כמו שצריך..) כל תמונה ותפאורה בחדא נתלתה לאחר מחשבה ובמרחק 14 ס"מ אחת מהשנייה (תודה באמת אורית וטוני…) כל עטיפת במבה שנשכחה על מחצלת שנפרשה- נזרקה לפח בשמחה, כל סיכה שנכנסה ליד כשמקימים במה- הוצאה בהבנה, כל פנס, כל מיקרופון ורמקול ניתלו והונחו אחרי מחשבה רבה, כל שיר שהושמע במעברים בין הנאמברים- נבחר ונערך שיהיה בדיוק בזמן הנכון ובמילה הנכונה גם אם הרגשנו שרק לשנינו זה חשוב כל כך. הכל בא מאהבה ומתחושת גאווה שזכינו להיות רכזי התרבות של משמר העמק!                
חוזר ליחיד. אז איך מסכמים 5 שנים ו 10 חודשים בארבע דקות? לא סתם בחרתי לאקורד הסיום הפקה של ערב מקומי, מבחינתי אין תחליף לערב מקומי בכל צורה שהיא, שום מופע חיצוני לא יוכל להשתוות לזה וליצור את אותה התרוממות רוח של הקהילה כולה. מסביב למקצוע אתה פוגש כל כך הרבה אנשים בקיבוץ שעוזרים ותומכים, אינסוף מתנדבים שמוכנים להתגייס ולתרום אם זה להיות על הבמה או מאחורי הקלעים או שותפים להפקות בדרך זו או אחרת. ויש את יקירי התרבות שלי שלא יתנו לערך ולמותג הזה לרדת מגדולתו וכל מה שאבקש מהם, ייענה תמיד בחיוב".
(סוף ציטוט)                                                                                                     
ואנחנו, הוריך, מלאי הערכה, גאווה ואהבה וכמו שאבא אהב לומר: "עלה והצלח"! בדרכך החדשה.

אני מרשה לעצמי להקדים ביום אחד כדי לציין את יום ההולדת של רומי. איזה תענוג לחגוג יום הולדת כשהכל ירוק מסביב, שהרקפות פורחות, הכלניות והנרקיסים. וגם 'מכבי חיפה' הירוקה בפסגה, איזו הרגשה נפלאה לחגוג, שפשוט מתבקש לשיר לך שיר לכבודך. מאחלים לך שתהיי שמחה, שתצליחי בלימודים על אף מגבלות הקורונה, שיהיו לך הרבה חברות וחברים והעיקר שתהיי מאושרת במשפחה עם קרן ושיר הוריך וגלי ושני אחיך, ואיתנו, כל משפחתך הגדולה!                                                        
"שבוע טוב"!

"שבוע טוב" (462)

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

2.1.21   י"ח טבת תשפ"א    (שנה עשירית)

כידוע לכם, אין לי ול – 1.1. דבר, אני נמנה על 'נאמני הבית' של א' תשרי,  ברכות לירון המבשר לנו כמו סילבסטר המנוח, שמתחילה שנה אזרחית חדשה! ויום הולדת עם שנה חדשה תמיד נותן הרבה תקוה וזה גם הזמן הנכון לבטא את כל המחשבות החיוביות וכל האיחולים שאנחנו מאחלים לעצמנו, לחברינו, למכרינו לשנה חדשה המכוונים גם לירון. נאחל לירון בריאות, שמחה ואושר במשפחתו המתרחבת ובמשפחה הגדולה שלנו. 

פרשת השבוע "וייגש" מתארת, בין השאר, את המפגש בין יוסף ואחיו. לגבי אישית, זו הפרשה הכי מרגשת. היא עוסקת בשני נושאים עיקריים: 1. הסליחה. 2. המשפחה.                                                          
ונתחיל מהתחלה. יוסף היה הבן האהוב על יעקב אביו. הוא היה הבן האחד עשרה אבל הבכור מאשתו האהובה רחל. כתונת הפסים הפכה לסמל לכל ההעדפות שנתן יעקב ליוסף ולכן אחיו קנאו בו ואחר כך שנאו אותו וחיפשו הזדמנות לפרוע את החשבון עמו. כשמתחילים חשבונות במשפחה – זה נגמר לא טוב. אתם מכירים את הסיפור. יעקב שלח את יוסף להביא לאחיו הרועים הרחק מן הבית את ארוחתם. האחים ראו בכך הזדמנות להפטר ממנו, ראובן הבכור התנגד למזימה ויהודה הציע אפשרות אחרת, כתוצאה מכך רק הושלך לבור ונמכר לעוברי אורח שהביאוהו למצריים. שם נמכר כעבד לבית פוטיפר שר הטבחים. וכשאשת פוטיפר חשקה בו והוא סירב לה, האשימה אותו בניסיון לאונס והוא הושלך לבית הסוהר. שם פגש את שר האופים ושר המשקים ופתר את חלומותיהם ונסללה דרכו לפתור את חלומות פרעה ולהתמנות לאחראי על מחסני המזון בכל מצריים. יוסף איבד את חירותו לשלוש עשרה שנה מן הרגע שנמכר ועד שהתמנה למשנה למלך. כשבארץ היה רעב כבד, הגיעו עשרת אחיו הגדולים של יוסף מצריימה לשבור את רעבונם. כשנפגשו עם 'הממונה' האחראי- נפל דבר. הם לא הכירו את יוסף אבל הוא הכיר אותם. בדרך כלל האדם הנפגע- הפגוע, כועס ומבקש נקמה. אני מניח שיותר מפעם אחת הרהר יוסף לעצמו, שהנה נקרית לו ההזדמנות לנקום באחיו ולחסלם. וגם לא היה לו כל קושי ליישם את מחשבותיו. אבל יוסף סלח. הוא לא אמר זאת במפורש אלא אמר רק "שלא יצטערו", כי בזכות מעשם הגיע לכהונתו הנוכחית. הוא סלח להם אחרי פגישות אחדות עם כולם וביחידות עם יהודה. הסיבה לסליחתו היא, לדעתי, המשפחה. ליוסף הייתה משפחה גדולה מאוד. היו לו עשרה חצאי אחים ואחות מאבא יעקב משלוש אמהות שונות ועוד אח אחד מאותה אם. מה זה משפחה? קשר דם, כמובן, גנים? דמיון? אהבה תמידית? רגשות? אחווה? ויתור? הבנה? קנאה? ריבים? יריבות? סליחות? פשרות? תמיכה? ערבות? שותפות גורל?…  הכל, בכל, מכל!!! זו מערכת יחסים זורמת בגלים מעלה, מטה, ימינה, שמאלה, קדימה, אחורה, בהרמוניה, בעיני, מופלאה. כי משהו עמוק, בסיסי, מצוי שם. תארו לעצמכם, לא מה קורה שיש לך אח או שניים , שיש לך אחד עשרה אחים ואחות. הכול התרחש במשפחת יעקב. ועם כל המטען הכבד הזה …  יוסף החליט למחוק את עשרים שנות הנתק ממשפחתו. וכנראה שהיה גם אדם רגיש ורגשן. מרגש מאוד הרגע בו נפל על צוואר אחיו ממרר בבכי. בבכי גדול פגש את בנימין אחיו הקטן, מרגשת ורווית דמעות הייתה פגישתו עם אבא יעקב, שכאב שמע את "טרוף טורף יוסף". וכל חייו התנהל עם תקווה שאולי… יוסף חי. כמו אבא של חייל נעדר מקרב, כאדם שהספקות הן לחם חוקו, כאדם המחפש בכל צעד את מה שאבד לו ולא נמצא עדיין. והנה, כעבור עשרים שנה שוב פוגש את בנו הנעדר זמן רב כל כך. (לכן בפגישה האישית עם פרעה אומר יעקב: "מעט ורעים היו שני חיי"). יוסף סלח והיפגיש את אחיו עם פרעה כדי לקבל את אישורו לחיות בארץ גושן. כל עשרים השנים הללו יוסף לא שוכח מאיפה בא. המשפחה המאוחדת עמדה במרכז מחשבותיו. וכך, אחרי הריב, הנתק, הניכור רב השנים, נפגשים, משלימים, מתחבקים, בוכים וממשיכים ביחד.
זה המבחן והכוח של משפחה.

"שבע טוב"!

"שבוע טוב" (461)

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה- זיכרון זה גם פרספקטיבה"

26.12.20   י"א טבת תשפ"א          (שנה עשירית)

פרשת השבוע "מקץ" מספרת, בין השאר, על שני החלומות של פרעה. על הפרות השמנות והרזות ועל השיבולים הטובות והשדופות. תיאור החלומות ובעיקר פתרונם ע"י יוסף, פתח קריירה מטיאורית שלו. יוסף הסביר למלך, ששבע הפרות השמנות הן שבע שנות שפע שיבואו על מצריים ושבע הפרות הרזות מבשרות רעב. הפתרון הוא לאגור מזון, לחסוך בשנות השפע, שיוותר גם בשנות הרעב. פרעה התרשם כל כך מיוסף שמינה אותו מיד לאחראי על כל מאגרי המזון של מצרים. אבל אני רוצה להתייחס דווקא להפטרה של אותה פרשה ההפטרה עוסקת בסיפור הידוע  הקרוי "משפט שלמה". ראשית מהי הפטרה? הפטרה מקורה אצל חז"ל בתקופת המשנה והתלמוד שפירושה: "דברי סיום המשלימים ומסיימים את קריאת פרשת השבוע". את ההפטרה קורא המפטיר בשבתות, בחגים ומועדים.    קטעי ההפטרה הם לקט מדברי הנביאים. לכל פרשה יש את ההפטרה שלה והקטע שאותו קוראים, קשור לתוכן הפרשה. ההפטרה השבוע היא מתוך "מלכים א'", פרק ג'. והיא יוצרת השוואה בין חלומות פרעה הבלתי מובנים, שנפתרו ע"י יוסף לבין שלמה המלך המכריע בחכמתו כי רבה, בין האם האמיתית לאם המזויפת.

בשבוע שעבר בעת הצעידה היומית שלי, חלף על פני חבר עם כלבו, שנקלט לפני כמה שנים בעקבות נישואיו לאחת מבנותינו. התבוננתי בו וחלפה בראשי המחשבה האם ה'נקלטים' בקיבוצנו הצטרפו אלינו מחישובי תועלת, במילים אחרות בגלל תנאי חיינו הטובים והנוחים או שהם הצטרפו לקיבוץ כי גם הם רוצים להמשיך לקיים כאן חברה שערכיה הם שוויון ערך האדם, שוויון ערך העבודה, עזרה הדדית, ערבות הדדית ברמה גבוהה מאוד, בעלות משותפת על אמצעי הייצור וניהול עצמי?

 מצד שני שאלתי את עצמי האם אנחנו החברים הוותיקים גאים על שהננו היום חברי קיבוץ? האם איננו חשים שהעקרונות שהובילו אותנו כל חיינו בקיבוץ כבר אינם כאלה? אין לי תשובות חד משמעיות אז אומר: צריך לשמור, על מה שקראנו בעבר: על "רוח משמר העמק" והיא, לדעתי, מונחת בעקרונות היסוד שלנו.

"שבוע טוב"!

"שבוע טוב" (460)

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"
19.12.20   ד' טבת תשפ"א   (שנה עשירית)
חמישה זוגות היו קיימים ברשימת "ראשי החכמים" בתקופת בית שני. תקופת הזוגות נמשכה כ- 200 שנה, תקופה בה ההנהגה הרוחנית של העם הורכבה משני חכמים שכיהנו במשותף. אחד כנשיא הסנהדרין והשני כאב בית הדין של הסנהדרין. הזוג האחרון היו הלל ושמאי שאחת הפלוגתות ביניהן הייתה כיצד מדליקים את החנוכייה. ונחזור לחג החנוכה. הלל גרס שתחילה יש להדליק נר אחד ומדי יום להוסיף נר עד שמונה נרות. שמאי לעומתו טען שיש להתחיל עם שמונה נרות ולהפחית כל יום נר עד שמגיעים לאחד. שני נוהגים אלה של הדלקת הנרות מייצגים שתי השקפות עולם שונות. גירסת בית שמאי טוענת שהעולם נברא שלם ומושלם ומכאן ואילך רק "הולך ופוחת הדור". מתכוון לומר שהאדם נולד עם מלוא הפוטנציאל שלו וכל החיים פרושים לפניו כדי למצותם, אבל כל יום שעובר מקרב אותו לקיצו ומהווה תזכורת למה שלא יספיק עוד. וכך גם נגזר על החנוכייה שעליה להיות מודלקת בתחילה במלוא הדרה ולאט-לאט עם הימים מאבדת את אורה כמו האדם המאבד את יכולותיו עם הזמן.                                              
גירסתו של בית הלל היא שונה והיא אופטימית יותר. הוא אומר שיש להתחיל בקטן, בנר אחד וככל שמתקדמים בחיים יהיה יותר אור. כל דבר  שאנו לומדים וכל מעשה שאנו עושים, מעצים אותנו ומגדיל את אורנו בבחינת ניצחון 'האור על החושך' ולכן יש לסיים באור גדול, בחנוכייה מלאה.                                               
כידוע, גירסת הלל התקבלה להלכה וכך אנו נוהגים מדי שנה.

סיפרתי לכם שאנחנו מכינים סרטון על תולדות הארכיאולוגיה במשמר העמק. תוך כדי העבודה נתקלתי בסיפור על משפחה מיוחדת שחיה בינינו  כמה שנים בשנות ה-50 במאה ה-20.  קראו לו צ'פמן. הסיבה העיקרית לציון שמו בסרט היא שלאחר שעזב, הצריף שלו נמסר לאכסון אוסף העתיקות. אבל סיפורו הוא מיוחד. צ'פמן ואשתו הגיעו אלינו באופן קצת מוזר, דרך ספריית פועלים. ואיך? צ'פמן, אוסטרלי במוצאו, היה כומר אוונגליסטי שעבד ככומר מפיץ תורת הנצרות בסין במשך עשר שנים. וחיפש מקום ואתגר להמשך חייו. ידידו הטוב לאודרמילק, מומחה אמריקאי לשימור קרקע שעבד בארץ, סיפר לו שהוציא ספר בעברית ב'ספריית פועלים' שהוא בית הוצאה סוציאליסטי. ומשם הפנו אותו לקיבוץ טוב! למשמר העמק. הוא ואשתו הקטנה הביאו אתם צריף למגורים שמיקמו אותו ליד 'צריף הקצינים', וטיפחו גינת נוי מיוחדת שקרא לה "גינת לאודרמילק" הוא עבד בהדרכה בתנועת הנוער הערבית בנצרת. היה מסתובב בקיבוץ בתלבושת של הצופים. אהב את החברים והיה חביב עליהם. כמו שבא כך הלך. השאיר כאן את צריפו ונסע לאנגליה שם נפטר אחרי כמה שנים. לאחר מלחמת ששת הימים, אשתו שלחה לקיבוץ ספר שכתב וביקשה שיוציאו אותו ב'ספריית פועלים' כמו לחברו לאודרמילק וכמובן שצירפה את הסכום המיועד למטרה נעלה זו. בקשתה לא מולאה אך לא מצאתי בשום מקום מה היה גורלו של הכסף.                                                                                      
סתם סיפור על איש נחמד ותמוה.

"שבוע טוב"!      

"שבוע טוב" (459)

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

12.12.20    כ"ו כסלו תשפ"א    (שנה עשירית)

באחד השיעורים לפני היציאה לחופשת סמסטר ממנה לא שבנו בגין הקורונה הרצה הר' צבי על חג חנוכה, ובכך פתח: " שבעה שמות לחג החנוכה, ארבע סיבות לחוג אותו וששה סמלים לו. ואלו הם":  שם החג בא כנראה מ'חנוכת המזבח' או 'חנוכת המקדש', כמה פרטים: שבעה שמות לחג והם: 1. חנוכה 2. חג האורים  3. חג הגבורה 4. חג האור 5. חג הניסים 6. חג המכבים 7.  חג החורף היהודי.   ארבע סיבות לחוג את חג החנוכה: 1. ניצחון היהודים על היוונים 2. טהרת המקדש וחנוכת המזבח 3. נס פך השמן 4. חלופה לחג סוכות שלא נחגג. ששה סמלים לחג החנוכה והם: 1. חנוכיה 2. נר 3. כד שמן 4. לביבות 5. סופגניות 6. סביבונים.  "תערבבו את כל אלה היטב עם ילדיכם, אספו את משפחתכם והזמינו את שכינכם והרי לכם חג חנוכה שמח" אמר.

פרשת השבוע היא "וישלח" ובה מסופר על הפגישה בין יעקב ועשו בדרכו חזרה לארץ. יעקב כבר אינו יעקב כי אם ישראל, לאחר שנאבק כל הלילה עם איש האלוהים שאמר לו: "לא יעקב ייקרא שמך כי אם ישראל, כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל". בהקשר לכך נזכרתי בסיפור שסיפר לי אבא בילדותי ומאוד נהנה ממנו: " שני ילדים הלכו בדרך, ישראל ושלום והדרך קשה מאוד. לפתע פנה שלום לישראל ואמר לו: "אתה חייב לקחת אותי על הכתפיים" וישראל שאל: "מה פתאום"? אמר לו: "כתוב בתנ"ך שלום על ישראל'! ישראל שמע שכך כתוב בתנ"ך ומיד הרים את שלום על כתפיו. אחרי כמה צעדים עצר וזרק את שלום על הארץ. קפץ שלום וצעק: "איך אתה עושה דבר כזה הרי כתוב בתנ"ך שלום על ישראל!" נכון, ענה לו ישראל ברצינות רבה: " נזכרתי שכתוב גם: "ונתתי שלום בארץ!" מסיפור זה אבא צחק, אני חייכתי ואתם אפילו לא מגחכים לזה קוראים "פער דורות".

ברכה ואיחולי הצלחה להדר במקום עבודתו החדש.                                            
בחלומי, סבא שלי, פרשן התנ"ך ומשורר, שמואל לייב גורדון, המכונה של"ג אומר לי: "איני מכיר אותך נכדי, רק את שמך הספקתי להעניק לך, וודאי שלא את ניני הדר אך איני יכול שלא לציין ולהתגאות ברצף הדורות שלנו שעיסוקו בתרבות, במורשת, בחג, להיטיב לבני האדם את חייהם ולהעשירם. בחרת בעיסוק המתעלה על חיי היומיום השוטפים. לכך חינכתי את בני, בן עמי סבך,  שכל כך שמחתי לראותו תופס מקום נכבד ביצירת תרבות עברית חדשה של החלוצים בקיבוצים, בארץ ישראל. אחל לו בשמי ובשם סבתא-רבתה מלכה, הרבה סיפוק בעבודתו, כי אין זו מלאכה פשוטה.                                                   
כשסבי נמוג בחלום הופיע אבא, ואמר לי: "אמנם ראיתי אותו, את נכדי, רק עד גיל 5-6, אבל התרגשתי מאוד כששמעתי שהועיד את עצמו לעסוק בתורת התרבות. לא כמקובל בקיבוץ כמילוי תפקיד לזמן מוגבל, אלא כדרך חיים. ברכהו בשמי ובשם סבתא הלה, שירבה דעת, שיעמיק במלאכתו ושלא ישכח שהוא עוסק במלאכה נעלה להביא עוד אור לחיי היומיום השוטפים והקשים, לפעמים.    
ואחרי סבא ואבא לא נותר לנו, הוריך, אלא להוסיף את ברכתנו שלנו. כל מה שאמרו לך זקני, מקובל עלינו מאוד אנחנו נוסיף לכך את רגשותינו, את התרגשותנו על שידעת וגם יגעת למצוא את התחום שאתה רוצה בו, אנחנו גאים בך על הדרך בה הלכת מהעבודה בבקר, בתמה ובתרבות המקומית שלנו. אנחנו בטוחים  בהצלחתך. אנחנו יודעים שלא תשכח מהיכן באת. ושאתה ממשיך בדרך של שלושה דורות! כל עוד נוכל, נהיה תמיד לצדך באהבה גדולה!  "עלה והצלח!"                
ושתי השגות לפני סיום: 1. תמה הסדרה "שעת נעילה" ודבר אחד אני יודע שהיא הגבירה מאוד את ההתענינות במורשת הקרב שלנו והעלתה לדור ש'לא ידע' סיפורים שלא סופרו ובזה חשיבותה. מעניין – האם ואיך בשנת 4000, תיזכר מורשת מלחמת יום הכיפורים, כפי שהיום אנו מספרים על מלחמות המכבים.  2.  שמחתי מאוד למכירת 50% מ"בית"ר ירושלים" לדובאים. הצטערתי צער רב שזו לא הייתה "מכבי נתניה". 

"שבוע טוב"!     

"שבוע טוב" (458)

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

5.12.20   י"ט כסלו                   (שנה עשירית)

                                     ההפגנה

  1. מסביב לכיכר זורם העם הנסער,  /  מכל כנפי הארץ, מעיר ומכפר.                  
    כתף אל כתף, איש אל איש ניגש  /  להציל הכבוד שהוכפש.                       
    התמלאה הכיכר וכל הרחובות     /  והעם מסתער באלפים ורבבות.            
    כוח אדיר, כוחו של עם נעלב   /  שלפתע התערער אמון במנהיגיו.
  2. ראש ממשלה ורמטכ"לים לשעבר  /  מוקעים בחוצפה מעל כל כיכר 
    שנאה עיוורת מתאמצים להבעיר  /  ואת האמת הנוראה להסתיר.  
    מלבים התפרקות בזדון   /   מפחד איבוד השלטון.                         
    וממול האופוזיציה בחוסר אונות  /  ניצבת בעמדה של התגוננות    
    מביטה בדאגה על הרס העם והמדינה /  מצפה להזדמנות מעבר לפינ
    ה

משני קטעים אלה ניתן להבין מה הן דעותי בקשר למצבנו הפוליטי שהוא חסר אופק אמיתי, מאכזב ומתקרב לנקודת ייאוש. שני הקטעים המצוטטים לא נכתבו היום הם נכתבו ב- 1982 אחרי מלחמת לבנון הראשונה וכתבה אותם פייגה הרצק, משוררת – מורה, שעלתה לארץ מפולין ב- 1941 לקיבוץ "גבעת המעפילים" המוכר יותר בשמו "ניצנים". פשוט מדהים כמה מילותיה נכונות להיום, כאילו לא חלפו שלושים ושמונה שנים.  

קיבלתי כמה תגובות על מה שכתבתי בעקבות ה"מנשר" הארוך שפורסם על מה הקיבוץ או החבר מחויב כספית. נדמה לי שלא הובנתי כהלכה. הטיעון אינו בנושא הכספי אלא בחוסר דיון ציבורי רחב ומחליט! מה שקראנו לו בעבר שיחת קיבוץ! הרי לא ייתכן (אולי כבר כן) ש6-7-8 חברי ועדת שירותים בלבד, ויהיו הנבונים ביותר, יחליטו החלטות מחייבות מי ישלם! לתפיסתי, הם יכולים רק להמליץ על כך לשיחה/אספה להחלטה, כי היא בלבד מקור הסמכות. או (2) שצוות הבניין, (כ- 10 חברים ) מחליט ומפרסם על הדירות החדשות שתיבננה שתהיינה בגודל של 187 מ"ר כשהיום ההחלטה היא על 145-150 מ"ר לדירה. הם מפרסמים ב"דף" וזהו. "תורה מסיני"!, למרות שקיימת החלטה (שאני הבאתי לשיחה בזמנו) שעל שינוי גודל הדירות יוחלט בשיחת הקיבוץ כדי למנוע מצב שיתר השיכונים בחצרנו יהפכו ל'שיכוני ביניים. שתי הדוגמאות האלה באות להדגיש את הצורך בדיון רחב ובקבלת החלטות של כלל הציבור! וזה עושים בשיחת הקיבוץ ה"פושטת רגל" גם בגלל סוג הנושאים המובאים בפניה. וכשאין לך אפשרות להשפיע, שמביאים דברים מסוכמים לאישור, למה בכלל להשתתף בה? ולמי שרוצה קיבוץ כדאי שיאמץ את השקפתי וילחם עליה.

עוד פרק ועוד התרגשות בצפייה בסדרה "שעת נעילה" והפעם דווקא דברי ביקורת: לא מובן לי למה שילבו/צירפו לסדרה את פרשת "הפנתרים השחורים". אני לא זוכר שבמלחמה ההיא, התעוררה ולו בשמץ השאלה העדתית יוצאי המזרח מול יוצאי המערב. הייתה הרמוניה מלאה, חברות קרובה. מלחמה כידוע מאוד מקרבת ויוצרת הזדהות ואחווה בין החיילים, מעל כל הבעיות הקיימות בחיים האזרחיים. אני לא זוכר ולו פעם אחת ש"הם" דיברו ביניהם בערבית, למשל, כדי שלא נבין או להדגיש ייחודיות. ועניין נוסף מהקטע הקודם בסדרה, הוא תיאור הקיבוצניקים המוצגים כמתנשאים, שכל מה שמעניין אותם זה רק מה קורה לקיבוץ שלהם. אצלנו בגדוד היו הרבה קיבוצניקים ומהרבה קיבוצים. מהסמג"ד ועד אחרון הנהגים ואני לא מעלה בזיכרוני ולו פעם אחת, שנתקלתי באיזו התנהלות "כיתתית" ייחודית. ודווקא אין לי טענות על התוספות הבדויות בסדרה כמו השיחה הנעימה, ממש שיח החברים בעת הבריחה ממוצב החרמון בין הבורח ההיסטרי לבין החייל הסורי בו נתקל בעת הבריחה או כמו הסיפור על הטייס שנפל בשבי וחיילי צה"ל  שחררו אותו מהסורים ואחר כך מת בידיהם, כאשר הוא בעצם חי עד היום הזה. אך אני ממשיך להישאב ולצפות בה. השבוע, נואי הצטרפה והציעה שנערוך את הסיור שאוריקי ביקשה לכל הנכדים הגדולים. הבקשה הזו, מעידה שהדור הצעיר מתעניין במה שהיה בקרבות ברמת הגולן במלחמת יום הכפורים ושימחה אותי מאוד.

אחרון חביב, ברכות לאיתן ליום הולדתו מכל הלב שבאמת תדע רק אושר ושמחה עם נואי, תומר ויהלי. סיפוק והנאה בעבודתך ושתמיד תדע כמה שאנחנו שמחים שאתה אתנו! 

"שבוע טוב"!

"שבוע טוב"(457)

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

28.11.20   י"ב כסלו תשפ"א        (שנה עשירית)

"שעת נעילה", אותה סידרה המשחזרת את קרבות מלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן, לא עושה לי טוב, היא מעלה בי מצבים מודחקים ונשכחים. הייתי במלחמה הזו ברמת הגולן והייתי עד לחלק מהדברים המועלים בסידרה. כל שבוע אני מחליט מחדש שלא לצפות בפרק המשודר ובסוף אני מוצא את עצמי נשאב וצופה בו מרותק למסך! על אף שאני מודע לכך. הסדרה החזירה אותי 47 שנים לאחור ושוב ושוב אני חוזר לתמונות מה'מחדל' של אוקטובר 1973. הרגשת השמחה היחידה בעקבות הסדרה היא שאוריקי ביקשה שאקח אותה לסיור באתרי הקרבות ברמה.

קראתי את "זכאויות החבר בתיקונים והתקנות בדירתו" מחשבה ראשונה בעקבות הקריאה ב"דף", היא למה חותרים המתקננים? האם באופק כבר רואים הפרטה? ואולי הכוונה מתייחסת לצעד ביניים שנקרא "העברת יותר אחריות על החבר"? שידע בדיוק איפה הוא חי? באיזה מסגרת? ואיך להתנהל בה? האם כולנו באמת שווים בצרכים? בבקשות? אחת "ההמצאות" הגדולות של מייסדי הקיבוץ הייתה הקמת ועדות בעלות סמכות לפתור בעיות שצצות לבקרים. כידוע בראשית ימי הקיבוץ הכל נידון ב"שיחת החברים". –  לאור התקנות והתקנונים הרבים אין כבר צורך בקיום ועדות, ולחבר אין למי לפנות זולת המזכירות/ים.  מפריע לי שאין  חוליית ביניים – הועדה – שתקשיב, שבה תוכל להסביר את הייחוד שבבעייתך שדורש אולי סטייה מהתקנון הנוקשה, כי הוא כבר נכתב ואושר. וסיפור אישי מאוד: כשבאנו למנהלת בענייני דיור, שלפו תקנון שאושר ב… ואמרו: "מצטערים, אתם בקבוצה של חסרי זכאות דיור". לכו למזכירות!   כך זה יהיה מעכשיו בהחלפת אסלה והחלפת ברז וכיו"ב. "לכו למזכירות" יגידו לכם. הריכוזיות הזו היא בעכרי  הקיבוץ. ושימו לב לטרמינולוגיה המשתנה והמגדילה את תוקף הסמכותיות: רכז ו. עבודה היה ל'מנהל מש"א', גזבר ל'מנהל כספים' רכז ענף הפך ל'מנהל הענף' ואו טו טו המזכיר למנהל קהילה או 'שר' הקהילה ועוד כהנה וכהנה. ותסלחו לי שאני מביט  כמה שנים קדימה. אך פירסום "הזכאויות" הנ"ל שבוודאי יתקבל באהדה בחוגים מסויימים במסגרת "כך בונים חומה ב- 2020",  שיגידו שזה רק עוד צעד טכני קטן ויעיל ביותר, בלי לקיים על כך דיון ציבורי משמעותי אלא לקבלו כתורה מסיני, מדאיג אותי.

פרשת השבוע ו"יצא". אחרי שיעקב קיבל במרמה את ברכת יצחק הוא נמלט מהבית מפחד נקמת עשיו החלה פרשת חיי יעקב להעסיק אותנו. ומי שאחראי לצרותיו – הוא לבן הארמי כמובן, ואיך? כך היה: יעקב ובניו ירדו מצריימה משום שיוסף חי במצריים, יוסף היה במצריים משום שאחיו מכרו אותו למצרים. ולמה מכרו אותו? כי הם שנאו אותו. ולמה שנאו אותו? כי אביו העדיף אותו על פניהם. ולמה העדיף אותו על פניהם? כי יוסף היה בן זקונים שנולד שנים אחרי אחיו. ולמה כך? כי לבן נתן במרמה ליעקב לאישה את לאה לפני רחל. אילו נתן לו את רחל כפי שהבטיח היה יוסף נולד ראשון ואז לא היה בן זקונים אלא בן בכור ואז אחיו לא היו מקנאים בו ולא מוכרים אותו למצרים, ויעקב ובניו לא היו יורדים מצריימה ולא היו עבדים, ופרעה לא היה הורג בהם. אז מי שאשם בכל השרשרת הזו הוא לבן.

חבר מהלימודים שאל אותי איך אני מסתדר עם ה'זום'? והוסיף "השימוש בזום זה כמו "ללקק את הדבש דרך הצנצנת" השבתי לו שהזום, לדעתי, יכול לשמש, אולי, לדיונים "טכנים" אך לא לדיונים מהותיים. וחשבתי על ה-20-30. חבר אחר צלצל לשאול לשלומי ועניתי לו: "הרוב טוב" קטע אותי באומרו:   ו"הרוב צודק" וכך נכנסנו מ"מה שלומי?" לשיחה על דמוקרטיה.
"שבוע טוב"!

"שבוע טוב"(456)

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

21.11.20  ה' כסלו תשפ"א       (שנה עשירית)

נפתח בברכה חמה לקרן יום הולדתה. אנחנו מאחלים לך, כלתנו הצעירה, את כל האושר שבעולם עם שיר, גלי, רומי ושנוקי. שתזכי להרבה נחת, שלוה ושמחה, הרבה שמחה! חיבוק חזק! וחובתנו לאחל… שביום הולדתך הבא, לעת כזו תשכני כבר בביתכם החדש!  

ולפרשת השבוע "חיי שרה" שלמעשה צריך לכנותה "מות שרה" ו"חיי אברהם":
בן מאה שלושים ושבע היה אברהם כשנכנס למשא ומתן קשה עם עפרון על קניית מערת המכפלה כמקום קבורתה של שרה אשתו (בנפרד- במונחים של היום). והיא רק בת 127. דומם עמד אברהם בעת קבורתה ולנגד עיניו עלתה תמונת השבר הגדול ביניהם, בגין ניסיון העקדה של יצחק בנם. הקרע שמלווה אותו כל חייו כששרה קמה והלכה בזעם מאוהלם הגדול והמרווח, לא הוציאה הגה מפיה. ולא רצתה לשמוע דבר. לקחה את חפציה המעטים והלכה לקריית ארבע היא חברון. בעודו מלווה אותה במבטו. מול עיניו עלתה התמונה, שהוא חוזר לביתו לבד מותש ועייף מחווית העקדה, אך בהתרוממות רוח מההפתעה הגדולה שעשה לו האל בשלחו את האייל כתחליף לבנו, ומאמירתו של המלאך ש"הוא עמד בניסיון". עומד מול הקבר הטרי ונזכר, שבעקבות מבחן הנאמנות שלו לאל בקיום טקס העקדה, איבד גם את בנו יצחק הנעקד והפגוע שהלך לו לדרכו ואינו יודע אפילו למה ולאן. "עברתי בחיי דברים קשים" אמר לעצמו, "מכולם יצאתי וידי על העליונה אבל פרשה זו גרמה לי להתייסרות ולכאבי גוף ונפש, ועל אף שהוכחתי לאל את נאמנותי, אין רפואה לנפשי כי במו ידי פרקתי והרסתי את ביתי שלי". כך עמד והרהר על קברה הטרי של שרה.             
בתום ימי האבל קיבל החלטה: "החיים צריכים להימשך, אסור לשקוע במה שהיה, כוחי עדין במותני"! הוא חש בפרץ של יצירה, של עשייה גדולה שנכונה לו. ראשית, קרא לעבדו אליעזר ואמר לו "יצחק בני טרם מצא אישה, קום, לך לאור כשדים ומצא לו כלה ראויה". אחר כך ביושבו בדד באוהלו חשב כמו אלוהים בגן העדן: "לא טוב היות האדם לבדו" קם ונשא אישה, את קטורה, שילדה לו עוד ששה בנים את מדין, יקשן, שוח, ישבק, זמרן ומדן.                                                                                         
בן מאה שבעים וחמש היה אברהם במותו. ישמעאל ויצחק קברו אותו ליד שרה במערת המכפלה אשר בשדה עפרון בן צוהר החתי.
שתי תגובות על ה- "2030" משבוע שעבר:
1. מה לבני ה- 80-90 להתערב בחיי הקיבוץ.  (בבחינת "זמנם עבר")      
2. למה אתם המבוגרים פרשתם מפעילות בעיצוב פני הקיבוץ. ???!

"שבוע טוב"!

"שבוע טוב" (455)

 "זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

14.11.20   כ"ז חשון תשפ"א    (שנה עשירית)

כמה מילים על נתן זך ז"ל, עבדתי איתו ב'ספריית פועלים'. על כך שהיה משורר גדול אין צורך להכביר מילים. גם על כך שבין דמותו כמשורר לבין האיש עצמו היו ניגודים. לפעמים הפערים האלה היו יוצרים גם קשיים בעבודה. הוא היה קפדן ועקשן. הוא אהב לריב, ידע לייצר ריבים ונהנה מכך. אבל את התענוג לשבת איתו על הוצאת ספרים והתענוג לשבת איתו כ'איש חברה', לספוג מהאיש הזה כל כך הרבה ידע, לשמוע מפיו סיפורים מחייו הלא פשוטים, אי אפשר לשכוח – כולל את הבעות פניו. כל חובב שירה וספרות מכיר את הטענות כלפיו על שתקף את אלתרמן על שיריו המחורזים ועל תוכנם באופן בוטה, למעשה תקף את כל בני דורו, כולל שלונסקי ולאה גולדברג על כך שאינם משקפים ביצירותיהם את אמת החיים. יום אחד ישבנו בדירתו והוא אמר:  "תמיד באים אלי בטענות על ש"הרגתי" ספרותית את אלתרמן. אבל לא מספרים שאני הצלתי אותו פיזית ממש, וכך היה: "ישבנו, חבורת משוררים בבית קפה על שפת הים ופתאום נכנס בן אדם לא מוכר שהתפרץ בצעקות על אלתרמן על אחד משיריו ב'טור השבועי' שפירסם ב'דבר'. לפתע החל לתקוף אותו וניסה להכותו ואז קמתי ממושבי, הסתערתי עליו והפרדתי בגופי בינו לבין אלתרמן שאהבתי אותו מאוד. את זה משום מה לא מספרים" סיים. משורר גדול שעליו באמת אפשר לומר שחידש את שפת השירה ל'מדוברת' לפני עמיחי או דליה רביקוביץ'. אני שמח שזכיתי להכירו ולעבוד אתו. ואני בטוח שזכרו יהיה ברוך.

כולנו זקוקים לחסד- נתן זך
כֻּלָּנוּ זְקוּקִים לְחֶסֶד,
כֻּלָּנוּ זְקוּקִים לְמַגָּע.
לִרְכֹּשׁ חֹם לֹא בְּכֶסֶף
לִרְכֹּשׁ מִתּוֹךְ מַגָּע.
לָתֵת בְּלִי לְרַצּוֹת לָקַחַת
וְלֹא מִתּוֹךְ הֶרְגֵּל
כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ שֶׁזּוֹרַחַת,
כְּמוֹ צֵל אֲשֶׁר נוֹפֵל,
בֹּאִי וְאַרְאֶה לָךְ מָקוֹם
שֶׁבּוֹ עוֹד אֶפְשָׁר לִנְשֹׁם.
כֻּלָּנוּ רוֹצִים לָתֵת,
רַק מְעַטִּים יוֹדְעִים אֵיךְ.
צָרִיךְ לִלְמֹד כָּעֵת
שֶׁהָאֹשֶׁר לֹא מְחַיֵּךְ,
שֶׁמָּה שֶׁנִּתַּן אֵי פַּעַם
לֹא יִלָּקַח לְעוֹלָם,
שֶׁיֵּשׁ לְכֹל זֶה טַעַם,
גַּם כְּשֶׁהַטַּעַם תַּם
בֹּאִי וְאַרְאֶה לָךְ מָקוֹם
שֶׁבּוֹ עוֹד מֵאִיר אוֹר יוֹם.
כֻּלָּנוּ רוֹצִים לֶאֱהֹב.
כֻּלָּנוּ רוֹצִים לִשְׂמֹחַ,
כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ טוֹב,
שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ כֹּחַ.

פינת השפה העברית והפעם (בהקשר לפרשת שבוע "נח") מבול. כתוב "ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ". מבול הוא גשם עז ושוטף. מקור המילה לא ברורה. בסיפור המבול המסופוטמי המבול מכונה "אבובו" אולי משם נגזרה המילה? היום, המבול הוא ביטוי לשפע רב "מבול של שערים", "מבול של דימויים" וגם שמעתי ברדיו איחול ל"מבול של בריאות".

קראתי בעיון את הכתוב ב"דף" על תהליך ה- 20-30. למרות שדעתי עליו ידועה לכם, איני לוקח בו חלק כיון שהיא נוגעת לשנים שלא רלוונטיות לגבי. יש לי הערה פרקטית. לדעתי אי אפשר לקיים דיונים רציניים בימי הקורונה בהם אנו נמצאים. דיונים כאלה אי אפשר לערוך ב"זום" או ב"טימס", הם מחייבים מפגש חי, שיח גלוי ותגובות ישירות. החיובי שבתהליך הוא, שכל כמה שנים עושים תכנית המאפשרת לכל החברים לומר את שעל ליבם וזה חשוב. ומכאן.. במה היא עוסקת? בראשי פרקים: 1. עבודה ופרנסה. 2. דמוגרפיה. 3. החבר והמוסדות הכולל : דרכים אפקטיביות לניהול הקיבוץ, האמון במוסדות, גיוס ואיוש תפקידים מרכזיים שיפור וחיזוק הדמוקרטיה. "נפלא" תגידו "ככה בונים חומה"! זה יופיו של קפיטליזם מרוכך ונודה, שאנחנו כבר קפיטליסטים בהתנהלותנו, ומה שנותר לנו זה רק לדון ב'דרכים לשיפור' המצב. ובהם עוסק התהליך. בעיני, הבעיה היא שאין בינינו בסיס רעיוני משותף להיות חברה שיתופית קיבוצית.  אולי בגלל המצב הכלכלי הטוב שלנו, שבעטיני תמה זורם זהב וכל כך טוב ונוח לנו  אז מי צריך מכנה משותף, בסיס רעיוני כלשהו לחייו בקיבוץ. אני מבין שהצוות המוביל יוצא מהנחה שהבסיס הרעיוני קיים ולכן נמנע מלדון בו. הייתכן אחרת?  אבל מי שחושב "קיבוץ" ולא סתם "כפר" חייב להבהיר זאת לעצמו  ולציבור. ועל כך צריך לדבר!  אם לא נעשה זאת, תעסקו מדי כמה שנים במיני תהליכים דומים שמביאים בעקבותיהם לניכור גדול יותר בין החבר והמוסדות, בין החברים עצמם, בחוסר מחויבות, בהתדפקות על דלתות עורכי דין ויועצים חכמים וכיו"ב. נמשיך להתעטף בכותרת "קיבוץ" בלי להבין את המשמעות. אני בטוח שאחרי שנדון ברעיון, בבסיס, הדיונים בהם מדובר יהיו מובנים יותר. גם המסקנות. אני מקווה ומאמין שמיכל תוביל אותנו  לדיון האמיתי המתבקש, בדרכה הרצינית והנבונה.       

ואחרון… ראינו את הכתבה על קיבוץ "האון". (כמובן זו רק כתבה בטלוויזיה וצריך טוב-טוב לבדוק) אני חושב שעלינו לצמצם את מהלכי 'הפילנתרופיה' שלנו ולהפנות מאמצים להצלת הקיבוץ הזה. גם בכסף וגם בכוח אדם. לפחות כמו הסיוע שהגשנו לניר דוד.  אחחח… לו הייתי צעיר יותר!
"שבוע טוב"!

"שבוע טוב" (454)

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה".

7.11.20   כ' חשון תשפ"א   (שנה עשירית)

איזה צירוף מועדים בשבוע אחד: 2 בנובמבר יום הולדתה של מיה,  ב' בנובמבר – הצהרת בלפור, 3 בנובמבר יום העלייה על הקרקע לפני 94 שנים ו – 7 בנובמבר יום המהפכה הבולשביקית ברוסיה שהפכה לברית המועצות. ונתחיל מהתחלה: 2 בנובמבר יום הולדתה של מיה. נשלח לה ברכות חמות ושפע איחולים שמתחילים בנחת ושלווה ומסתיימים באושר ושמחה ומה שביניהם. רק-טוב שיהיה לך במשפחתך שלך עם הדר,מור, אורי וניר, עם משפחתנו הגדולה כולה, עם חבריך וחברותייך ולשפע פעילויות בדרכך! כמובן תוך כדי ריצה! חיבוק גדול והרבה תודה מאתנו.                                               
על הצהרת בלפור ב-ב' בנובמבר הרחבתי אשתקד. אתרכז ב- 3 בנובמבר 1926, יום העלייה על הקרקע של קיבוץ משמר העמק. לאחר שהקיבוץ נכלל ברשימת המתיישבים לשנת תרפ"ז (1926-7) ניתנו הוראות מהסוכנות: יעלו על הקרקע עד 35% מכלל חברי הקיבוץ שייקראו "קבוצת כיבוש". הקבוצה תמנה 15 חברים ובתוכה שתי חברות. התקציב לשנה הראשונה יהיה 1500 לא"י, לעיבוד בהרים נמצאו ראויים 3000 דונם. זריעת 69 דונם חיטה ו50 דונם שעורה. שני זוגות בהמות ואישור להכנת זריעת 225 דונם תירס. זו הייתה האחיזה בקרקע.    

יבול החיטה הראשון 1927

                                                                                   
דמיינו בעיניכם קבוצת חברים מגיעה למקום ורואה לנגד עיניה הרים צחיחים וחשופים ככל שהעין קולטת, עמק שומם למרגלות ההרים, וחושות של ערביי הכפר אבו-שושא. וליד מקום עמדם ניצב החאן הגדול הבולט בשטח. הם מעכלים לאט- לאט את שרואות עיניהם ותוהים: איך מתחילים עכשיו? מתקינים את החאן למגורים? מחפשים מקור מים? ומחליטים שראשית יש לגדר את השטח, כדי שתתחום ותגדיר ברורות את פיסת הקרקע שלהם. שכאן, בשממה הזו יוקם הבית שלהם לעתיד! השמש עולה והאור החזק מסנוור את עיניהם ואין מקום מוצל והחום מתחיל להעיק, אך הם נחושים לתקוע יתד באדמתם והם דבקים באמונתם! זהו הצעד הראשון בהגשמת חלומם!  לפני שנים רבות היינו מציינים את התאריך הזה כתאריך מכונן בחיי הקיבוץ. היום זה נראה אחרת, הדגש הושם על ה"21" שהוא יום הולדת הקיבוץ.

עפולה: כל חברי הקיבוץ 1926

וה-7 בנובמבר, יום המהפכה הבולשביקית, המהפכה שיצרה תקוה אדירה לעולם צודק יותר. זה היה אחד מחגי ילדותנו ונעורינו הגדולים! אני זוכר את חדר האוכל בצריף, שכולו מכוסה בדגלים אדומים וביניהם שולבו צילומי מארקס, אנגלס, לנין וסטאלין. רק בפינה ליד הפתח לכיורים לרחיצת הכלים התנוסס דגל כחול לבן. איזו אווירת חג חגיגית שרתה כבר מהבוקר שהגיעה לשיאה בהתכנסות בערב. הנאומים… שירת המקהלה… את כל ההוד וההדר הזה אזכיר בשיר מהימים ההם: הורשוויאנקה                                                      
סערת הרשע מעל לראשנו/ 
כח האופל – ישחק הברזל,  
קרב אחרון נאסור על אויבנו/
עוד גורלנו יכס ערפל.                              
הניפו דגלנו, אל חיל ומורך אחים נתעודד,                                         
תחזקנה ידינו, יישר מפעל,
הלאה קדימה העם העובד.                              
מת ברעב הפועל בימינו/ 
האם נחרישה, אחים, ונידום?                          
את העיניים, עיני גיבורינו/ 
האם להפחיד יוכל הגרדום.                                        
הניפו דגלינו…

"שבוע טוב"!