שבועטוב

  "זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

31.10.20    י"ג שבט תשפ"א

להלן מחשבות שבאות אלי כשאני יושב מול המחשב.  כל מה שאני כותב הוא עבורכם, אבל אני מתקשה לבטא את המחשבות שאני מכנה אותן "המחשבות על הזיקנה המבזה". בספר "טיוטה של אושר" שכתב נועם חורב, שבו כתב מחשבות והשגות על החיים בכלל, מצאתי את המילים והניסוחים האלה.ואין מתאים מלקראם מביום הולדתי ה-87.

קשה ביותר לראות את הורינו מזדקנים. זה קורה לכולם, וזה נופל עליך חזק וקשוח בלי אזהרה.     האנשים האלה שתמיד חשבת שהם כל-יכולים. שליוו אותך בכל תחנות חייך. שלימדו אותך להתמודד עם העולם הזה, היו לך רשת ביטחון. גזע יציב. קיר להישען עליו. האנשים האלה נכנעים, כמו כולם, לזרועותיו הארוכות של הזמן. כמה קשה להתפכח ולהבין שאחרי הכל, ההורים שלך הם בסך הכל בני אדם.   פתאום אתה במתח מכל ביקור שגרתי שלהם אצל רופא. ופתאום אתה קופץ בהיסטריה מכל טלפון באמצע הלילה. ופתאום אתה נכנס לחרדה מכל גליץ' שלהם במקלחת. הם לא שומעים טוב, והם לא רואים טוב, וקשה להם לעלות במדרגות, וכל-כך כואב לך לראות אותם חלשים.   אתה רוצה לנער אותם חזק ולצעוק: "אתם לא כאלה! לכם זה לא יקרה! קומו צאו לבלות, רוצו אחרי הנכדים, תטיילו, תצעקו עלי כשאני מדבר שטויות, כמו שעשיתם כשהייתי ילד! מה לכם ולבתי חולים? מה לכם ולמכשירי שמיעה?  לאט-לאט, בלי שתשים לב, מחלחלת בך ההבנה שזהו דרכו של עולם. שאי אפשר אחרת. שזה הזמן שלהם לנוח. שעכשיו תורך. עכשיו תורך להיות עבורם רשת ביטחון. גזע יציב, קיר להישען עליו, עכשיו תורך לטפל בהם ולדאוג להם.    עכשיו תורך להזכיר להם, שגם אם בגיל מאה הם יצטרכו שתוריד אותם מהמטה ותחליף להם חיתול –  אתה תעשה את זה מכל הלב, בלי לשאול שאלות ובלי טיפת רחמים, רק עם טונות של אהבה ועם דחף בלתי נשלט להזכיר להם בכל יום מחדש עד כמה הם חשובים ואהובים ויקרים ללבך.!

למזלכם, ולשמחתנו, עדיין הכל בגדר מחשבות וכל המצופה מכם היום זה להרבות להתקשר בטלפון ולשאול "מה נשמע"? ולהתחיל יותר לשים לב, אתם וילדיכם –נכדינו ונינותינו כדי לשתף אותנו ולשמח אותנו. כי בסוף מה נותר לאדם? משפחתו!!! וכבר אמרנו לכם – אתם הנכס היקר ביותר שיש לנו!                     

אני רוצה לסיים באירוע חגיגי, צנוע, חביב וצעיר, בברכות חמות לסיון ליום הולדתה. מאחלים לך את כל הטוב לו את מצפה, הרבה אושר ונחת, הרבה צחוק ושמחה במעונך! עם לירן ושהם וספיר! קבלי ברכות לבביות מכל המשפחה הרחבה.  "שבוע טוב"!

  "זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

24.10.20   ו' חשון תשפ"א   (שנה עשירית)

השבוע צפיתי בראיון – וידאו מ- 1989 שבו סיון ליאור ואמיר לין מראיינים קבוצת וותיקים בעקבות ההצגה "ליל העשרים" שהוצגה בקיבוץ. סיון שאלה שאלה קשה: " האם הבחורות היו רגישות לשוויון האשה והאם הבחורים שיתפו פעולה ועזרו להן?"  החברות שהתראיינו תיארו את רצונן האמיתי בשוויון בעבודה, בבחינת "מה שהגברים עושים גם אנחנו יכולות" והביאו דוגמאות מסחיבת שקי פחם בנמל בחיפה או בעבודות בנייה בעפולה דוגמת מיתה, פולה ורחילקה שעבדו בריצוף וברזלנות. הן ציינו שתמיד היה לחץ מצד ענפי השירותים כמו בישול, כביסה וחינוך. פרויקה ציין שהקיבוץ לא רצה שהחברות תשתלבנה בבניין בעפולה, כי הבחורים קיבלו משכורת הרבה יותר גבוהה מהבחורות וכסף לא היה. אבל הבחורות התעקשו (ולא קיבלו את הנימוק) ולראייה חלקן הצליחו.   הן דיברו על הרצוי והמצוי, שעל אף רצונן לשוויון בעבודה, הבחורים תמכו בהן –  עקרונית, כי זו הייתה השקפת העולם של חברי הקיבוץ – שוויון מלא בין החברים בכל תחומי החיים, אך מעשית, מקומן היה בענפי השירותים.                                 
בעיית השוויון בין המינים קיימת מימי בראשית ופרשת השבוע "בראשית" עוסקת בו.  שני אופני בריאת האדם מסופרים: בפרק א' פסוק כ"ז כתוב " ויברא אלוהים את האדם בצלמו, (ובדמותו). בצלם אלוהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם". הווה אומר שוויון מוחלט בגוף אחד התקיימו שני המינים. זו הגירסה הראשונה, אבל מהר מאוד אלוהים הרגיש אי נוחות מסויימת מהמוצר וכבר בפרק ב' פסוק ז' אנחנו מוצאים שינוי בכתוב אודות יצירת האדם: "וייצר אלוהים את האדם עפר מן האדמה וייפח אפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". ואחר כך חשב ואמר "לא טוב היות האדם לבדו" ומצלעו ברא את האשה. זוהי כבר  הגירסה השנייה, בה אין כבר אין שוויון בין המינים. הגבר הוא הראשון והוא הקובע, הוא המוביל וכיו"ב. אגב, סבא של"ג , מפרש, שהבריאה ב'צלמו ובדמותו', הכוונה היא לאו דווקא בחיצוניות, אלא בשכל היוצר של האדם ובשלטונו על כוחות הטבע. ונחזור לראיון בו פתחתי, כשאני חושב על הוותיקים והוותיקות שלנו, אז גם הם בראו עולם חדש.

בימי הקורונה הארוכים הקיבוץ חי ונושם. הצעירים יותר עסוקים עם ילדיהם ימים ארוכים והם הורים וגם גננות ומורים וחווים קשיים גדולים ליד האושר שנפל בחלקם להסתגר עם ילדיהם. ואילו את הזקנים יותר, בין שאר ההרצאות, מלמדים  איך להתכונן למותנו, איך למות, ואיך להתאבל. וכל זאת בהרצאה, בהקרנות זום חוזרות בוידאו וכמובן שמבקשים גם שנתרום לעמותות. לדעתי, הכיוון צריך להיות איך לחיות יותר טוב במגבלות הגיל, ולא איך להיות מוכן למות!      

בשבוע שעבר, עלינו לקברו של שי לציין 45 שנים למותו. השבוע, לפני 44 שנים נולד לנו שיר ויום הולדתו של צעיר בנינו הוא עבורנו יום של שמחה, ממש יום של חג. הולדת שיר הביאה לכל המשפחה את האור והשמחה.                
נברך אותך שירנו, את קרן, גלי, רומי ושני בכל הטוב שישנו בעולם, באושר וששון, ברוגע ונחת, באהבה גדולה מאתנו, מכולנו, ואפילו אם אלה הם ימי הקורונה הלוחצים.

"שבוע טוב"!    

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

17.10.20   כ"ט תשרי תשפ"א   (שנה עשירית)

השבוע התחלנו לקרוא מחדש את פרשות השבוע והפרשה הראשונה היא פרשת 'בראשית'. הפרשה נפתחת ב- "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ: והארץ הייתה תוהו ובוהו ורוח אלוהים מרחפת על פני תהום" כדי לציין את פתיחת  54 הפרשות פניתי לפירוש של סבא ש.ל.גרדון (ללא "וו") ואיך הוא מסביר את הפסוק הפותח: בראשית – בזמן קדום מאוד,  אלוהים – הריבוי של אלוה, אל, שפירושו כוח הכוחות ואדון האדונים, והוא דרך כבוד. מתייחסים אליו כמעט תמיד במספר יחיד ולא כרבים:  למשל, "ברא אלוהים". מה שרצה לומר בפסוק "בראשית ברא אלוהים", בשפה אחרת, שבזמן קדמון מאוד ברא אלוהים את העולם וכל אשר בו. והתוהו ובוהו שהם 'ריקנות וערבוביה' הם תיאור המצב בראשית הבריאה.  ואחר כך מתחיל פירוט הבריאה: יצירת השמים והארץ, האור והחושך  (היום והלילה) הרקיע והמים וכך עד בריאת האדם.
רציתי לתת כבוד לסבא שלי המפרש והמסביר אוסיף גם מילים משלי. המפתיע בכל הפרשה שהעולם נברא במילים. אלוהים אמר –  ומיד התרחש הביצוע. אמר "ויהי אור" ונהיה אור, אמר "תדשא הארץ דשא עשב" והארץ הצמיחה דשא. על כך אמרו לנו הוותיקים כאשר היינו ילדים בעת בציר הענבים או בעת איסוף תפוחי אדמה, כשהיינו נעמדים וקצת נחים ומדברים בינינו : "מה אתם, אלוהים, שאתם מדברים במקום לעבוד"?
בשנת 2002, (כשהייתי מזכיר הקיבוץ) ניסינו לעשות משהו שקוראים לו היום '20-30'. בחיפוש אקראי בניירותי מצאתי משהו שכתבתי ואני ממש לא מאמין שהייתי כל כך מתוחכם. בטח מצאתי את זה באיזה מקום אבל…
השיעור בעברית הזה שאז כתבתי, הוא גם שנון וגם אקטואלי וכך נכתב:
"כשלא ברור החזון – עושים חוזה.
כשלא מצליחים לתקן  – עושים תקנון.
כשלא מגיעים להסכמה  –  כותבים הסכם,
כשלא מצליחים לברר –  פונים לבוררות,
כשלא נותנים אמון –  מחתימים על אמנה,
כשלא נותנים דין וחשבון  -פונים לעורך דין.
והוא כבר יגיש את החשבון !
וכשלא יכולים לשלם את החשבון,..
חוזרים שוב אל החזון, וחוזר חלילה.

וברכה חמה לתומ(י) החביב שאנחנו כל כך אוהבים והוא כל כך רחוק. לך ילד יקר, ראשית, תצא מהסגר, וממנו הישר לביה"ס. שתאהב ללמוד, שתהיה סקרן לדעת, שיהיו לך חברים טובים, שתמשיך לרקוד ולשמוח ושתיהנה מהכל!      לך, להוריך ולאחיותיך ואחיך חיבוק גדול מאתנו!

"שבוע טוב"!

 

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה".

10.10.20   כ"ב תשרי תשפ"א
באמצע אוקטובר אנחנו עולים לבית הקברות לפקוד את קברו של שי. אנחנו, ילדינו ונכדינו. באוקטובר, כבר סוף הקיץ, כבר סתיו. בשולי הדרך ניצבים זקופים ומאובקים הגדילנים והברקנים, בעלי התפרחות המלבינות,  המפיצים זרעיהם לכל עבר, לכל מקום אליו הרוח נושאת אותם. מדי שנה, באוקטובר, אנו עולים במעלה היער. אני מביט בראשי הקוצים, עוקב אחר מעוף הזרעונים הכסופים ברוח הבאה ממערב ומהרהר – הנה גם ראשי מכסיף, שערי פוחת, אך גופי עדיין זקוף כמו גבעולי הקוצים, מחייך לעצמי ובגאווה רבה אני מתבונן בילדי האוחזים בידי ילדיהם. בבית הקברות  שקט, אנו עומדים ליד קבריהם של יקירינו שי, דשה וגנייק, מניחים פרחים ומשקים את הצמחים מסביבם, קוראים שיר, מעלים זכרם ומרכינים ראש. 

היום, 'שמיני עצרת' ו'שמחת תורה' הוא גם יום רב משמעות פרטי, ולכן לא אתייחס לאירועים לאומיים מכוננים כמו חג סוכות או מלחמת יום כיפורים. בשבת זו, אני מסיים תשע שנים של כתיבת 'פרשת השבוע' ל "שבוע טוב"!  מתקשה לסכם לעצמי את התקופה הזו ויותר מכך מתקשה להחליט אם להמשיך לשנה עשירית.
אנסה לערוך מעין מאזן. ראשית מה לא השגתי:
א. הכישלון הגדול הוא שלא הצלחתי לחבב עליכם את סיפורי המקרא שבפרשות השבוע.
ב. לא הצלחתי ליצור ולקבל 'פידבק' על הנכתב.
ג. בגין "שבוע טוב" הפסקתי לכתוב סיפורים פרי דמיוני.
ד. מפאת וותיקותי, חדלתי כמעט להעלות נושאים של 'חיינו' כי אני מרגיש שאין מקום לכתיבה שמתפרשת כהתערבות, בבחינת " זמנך עבר " גם אם אומרים אחרת.
ה. לפעמים נדמה לי שאני כופה עצמי עליכם.

ומה השגתי?
א. סיפוק אישי רב מהתמודדות השבועית עם כתיבת "שבוע טוב".
ב. גיליתי בעצמי התמדה ודבקות במשימה אישית עליה החלטתי.      
ג. התמודדות עם נושאים וחיפוש סגנון כתיבה שיתאים להאזנה של שלושה וארבעה דורות.    
ד. לתת לארוחות ערב של מוצ"ש תבנית, תוכן ומסגרת.    
ה. ליהנות מהמחשבה (האשליה?) שמה שאנחנו עושים זה בבחינת "שלח לחמך…"
ו- ו. ההישג הכי גדול: ההנאה של עבודה משותפת עם רעיה ועם תימור מדי שבוע! כך יצרנו במשך תשע שנים 450 (ארבע מאות וחמישים) "שבוע טוב"! שזה חמישים פעמים בשנה שהם בשבילי מקור לגאווה גדולה.
ואחרון, ז. נותן לי אפשרות להודות לכם בני משפחתי ולעשרת ידידנו הקוראים הנאמנים על התמדתכם, סבלנותכם, אורך רוחכם ולפעמים גם תודתכם.       
אז מה אתם אומרים? להמשיך? הצביעו!

"שבועטוב"!

 

 "זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון ז גם פרספקטיבה"

3.10.20   ט"ו תשרי תשפ"א

בן 15 הייתי כשאבא ביקש אותי שאתלווה אליו להרצאה שלו בשער הגולן. ודאי קשור להגדה של פסח, אני חושב. עם תום ההרצאה שבנו הביתה דרך פוריה ושם אבא באדיבות רבה ביקש מהנהג לעצור לחצי שעה. ירדנו מהרכב והוא הוביל אותי להר צחיח ואמר בערך כך: "כאן השומר הצעיר החל במפעל ההתיישבות שלו בארץ" והתחיל לספר לי את סיפור "ביתניה עילית" והוסיף "למרות שהיו כאן רק חצי שנה ההשפעה של הקבוצה הזאת נמשכת עד היום". מה היה שם? שאלתי. ואבא סיפר: בין ראש השנה תרפ"א ויום כיפור, (1920), לפני מאה שנה בדיוק עלתה להתיישבות על ההר, (סמוך לצומת אלומות של היום), צופה על הכנרת קבוצה בת 46 חברים וחברות, יוצאי גליציה ווינה, ראשוני עולי 'השומר הצעיר' מהעלייה השלישית. לרכס עליו הקימו את היישוב קראו 'ביתניה עילית' להבדיל מהיישוב 'ביתניה תחתית' שישב ליד דגניה א'. הם חיו בתנאים קשים ביותר, התגוררו באוהל אחד גדול שהיה מתמוטט מחמת הרוחות, ולילות רבים ישנו תחת כיפת השמיים. הם ראו את עצמם כמחוללי היסטוריה, כיוצרי חברת מופת באמצעות עבודה, אהבה וחירות. הם ראו בעבודה הקשה בכבישים ובחפירת בורות לנטיעה הגשמת חלום והכנה גופנית ונפשית ל'שיחות' הלילה, "למשתה הרוחני", שהיו אינטלקטואליות וחברתיות ושולבו בריקודים בסגנון חסידי. הם דנו ארוכות בספריהם של דוסטוייבסקי, ניטשה ופרויד אך בעיקר בעצמם. מנהיגי הקבוצה היו מאיר יערי, דולק הורוביץ בנימין דרור והצייר אריה אוליאל. תוך מספר שבועות החלה ה"סלקציה" בין החברים שנקראה על ידם בכינוי חיובי "גיבוש", שבסיומה נותרו 26 בלבד. 22 בחורים   ו- 4 בחורות. מעניין, שמאיר יערי רצה שבקבוצה יהיו רק גברים. "ארוס גברים" קרא לרעיון. אבא אמר שזה בא לו מהשפעת עולם החסידות בו גדל. כיון שלשנים ממנהיגי החבורה היו חברות ועל השלישית אחד מהם הבטיח להוריו שלא יעזוב אותה, צורפה כרביעית  נערה בת 19 בשם אנדה שהפכה במהרה לחברתו (וא"כ אשתו) של מאיר המנהיג הכריזמטי המוביל. הייתה זו חברה ללא כללים ומוסדות. בשיחות הליליות הארוכות מדי לילה נתגלו מתחים בין השמירה על חירות הפרט וייחודו לבין הדרישה לשתף את הכלל בכל הסודות מעין חשיפה אישית. קראו לזה שיחות נפש, שבמרכזן הוידוי! שרר בקבוצה מתח מיני תמידי, בייחוד לאור התיאוריה על 'האהבה החופשית' בימים ההם. לימים כתב אחד מחבריה, שהיה זה "חיטוט עצמי של חברי הקומונה זה בנשמתו של זה במעגלי אקסטזה פרוורטים בניצוחו של הכריזמטור יערי". המתחים הובילו עד להתאבדות אחד החברים ארנסט פולק ששינה את שמו לנתן איכר. (נתן את כל-כולו ושאף להיות איכר) הוא השאיר אחריו מכתב בו כתב: "איני רואה עוד תקווה וצידוק לעולם שכזה…אל תבכו ותתייסרו בגללי, להיפך צחקו… הייתי קרבן של כוחות הקפיטל המסואבים… לאהבה ולטוהר אין עוד מקום… איני רואה עוד טעם…" האירוע התעצם, כי ליד גופתו נמצא הספר "האחים קרמזוב" של דוסטוייבסקי פתוח בפרק "האינקוויזיטור הגדול" המתואר כשטן, שחי בתנאים פיזיים קשים וחבר באגודת סתרים. על מצבתו חרט הצייר אריה אוליאל פני שטן מקורנף ו'יתוש היאוש'. בני משפחתו וחלק מחבריו זיהו את האינקוויזיטור והשטן החרוטים על גבי המצבה, את דמותו של מאיר יערי.

כעבור חצי שנה בלבד, באביב תרפ"א הסתיימה העבודה בכביש וגם חפירת הבורות תמה לשנה זו. הקבוצה התפזרה כשרוב חבריה מצטרפים לגרעין "שומריה" שישב ביגור של היום, שם נוצר קיבוץ א' של השומר הצעיר, בית אלפא. רבים מכם מכירים את הסיפור מההצגה שכתב סובול "ליל העשרים" שסיון כיכבה בה כשהוצגה אצלנו ואף הנחתה שיח ותיקים על הנושא.
על השפעת רוח 'ביתניה עילית' על תנועת "השומר הצעיר" בכלל ועל משמר העמק בפרט בפעם אחרת.

"שבוע טוב"

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

26.9.20   ח' תשרי תשפ"א – ליום הכיפורים.

קטע מתוך השיר "תִּסְלְחוּ לִי" – כתב נועם חורב

אֶצְלִי חֶשְׁבּוֹן הַנֶּפֶשׁ לֹא קוֹרֶה בְּהַזְמָנָה
הוּא נִמְתָּח וּמִתְפָּרֵשׂ עַל פְּנֵי כָּל הַשָּׁנָה
הַסְּלִיחוֹת שֶׁלִּי הֲרֵי נִבְרָאוֹת בְּיִיסּוּרִים
הֵן מַתְחִילוֹת בְּתוֹךְ-תוֹכִי וְזוֹרְמוֹת לַאֲחֵרִים
אֵין לָהֶן זְמַן
אֵין לָהֶן מִסְפָּר
אֵין לָהֶן תַּאֲרִיךְ לֵידָה מְשֹׁעָר
הַסְּלִיחוֹת שֶׁלִּי הֵן עִנְיָן מְאֹד פְּרָטִי
מִתְעַקְּשׁוֹת לְהַגִּיעַ מִמָּקוֹם אֲמִתִּי
הֵן שְׁמוּרוֹת לְעַצְמִי, לַחֲבֵרִים, לַמִּשְׁפָּחָה.

ארבעים שנה לגלגנו על יום כיפור ועשינו "דווקא" לכל מה שחשבנו שקשור בדת. צחקנו על חמשת "עינויי הנפש": אכילה ושתייה, רחיצה, סיכת הגוף בשמן, נעילת סנדלי עור ויחסי אישות,  גיחכנו על כך שאדם מבלה יומו בבית הכנסת ומתפלל, הנהנו בראשינו ברחמים על סבל הצום על שלושת יסודותיו: תשובה, תפילה וצדקה, על ה"בין אדם למקום" ו"בין אדם לחברו", התפילות הממושכות, הסליחות והמחילות. ואפילו על הבגדים הלבנים שהם סמל לזיכוך והיטהרות. ואז… פרצה מלחמת יום כיפור ונתנה ליום זה היבט חדש, היבט אחר.  מאז, יום כיפור הוא גם יום שלי! ליום הכיפורים יש משמעות ענקית בעיני משמעות של קיום עם, מדינה ו"לו יהי". כשאומרים לי 'יום כיפור' עולה במחשבתי, קודם כל, אותה מלחמה קשה ונוראה. אבל גם למדתי לאהוב ולהתרגש מ"נתנה תוקף" למדתי להקשיב ל"כל נדרי". למדתי עד כמה ביום זה בא לביטוי השוני שבינינו אבל אפשר לחיות ביחד. הבנתי עד כמה ה'יהדות' וה'תנ"ך' חשובים לי. יום כיפור הוא בשבילי יום מיוחד בו אני לא קורא תפילות אבל עוד שומע את שריקות הפגזים, עוצם עיני ועולים  פני חברי החיים של אז… ואחרי מלחמה כזו יש מקום רק לתקוות!

כאח לי היה עמוס לין. בן בכור לרחל ועמנואל שגם הם היו לנו סוג של הורים. קרוב לי כמו ילדי קבוצת "סנונית": מנחם, עודד, עדי, הגר תרצה, יעל, מיכל, גדעון ודיזי, כולם ז"ל, שמהם נותרו רק זיכרונות נפלאים. מקבוצה של שנים- עשר ילדים נותרנו ארבעה, מהם במשמר העמק שניים – אהוד ואנוכי. כולנו חונכנו "לא לבכות, וצריך להתגבר" ואנחנו כאלה. בעיני, עמוס היה המוכשר שבינינו ואת כישרונותיו כיוון לספורט ולמוזיקה, כולל הצטיינות בשחמט. כל שנגע בו היה מושלם. יסודי, מעמיק, מדויק כמו כתב ה"רדיס" היפהפה שלו. עמוס היה הילד ה- 33 של הקיבוץ. היה מוצר טיפוסי של החינוך הקיבוצי של פעם: אכפתיות לכל המתרחש בחצר, בתנועה ובמדינה, שכל חובה, צריך למלא. כך היה בעבודה במחסן תבואות, בריכוז חדר האוכל, ריכוז האולפן, בתמה, כקצין ארטילריה בתותחנים, בכדורסל ובתזמורת, בכל תפקיד שנדרש. היה מזכיר קיבוץ בשנות ה- 80. כל דבר שצריך להיעשות נרשם קודם כל בפנקסו והכל טופל באדיבות, בסבלנות, בקצב שלו ובמאור פנים. מה שהספיק לעשות נמחק מהפנקס כי בוצע עד תום וללא קיצורי דרך.  אני זוכר שסיים את כהונת המזכיר שלו הראה לי את פנקסו ואמר: "נשארו לי עוד 82 עניינים שלא הספקתי לטפל בהם" וחייך. זה היה סוג ההומור הטיפוסי לו. והכי חשוב לומר, עמוס היה איש משפחה למופת. הבית החם שבנה עם זיוה, ילדיו, נכדיו וניניו.
אהבנו אותו בשל  היותו אנושי, חבר נאמן לדרך ארוכה ויותר מכל כאח יקר.
"שבוע טוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

18.9.20, ראש השנה תשפ"א 

בְּרֶגַע  –  כתבה ורד מוסנזון
בְּרֶגַע
שֶׁהַשָּׁנָה הַחֲדָשָׁה
אוֹחֶזֶת בְּעִקְבֵי
הַשָּׁנָה הָעוֹבֶרֶת
עוֹבְרִים הַָעֵצִים לְדֹם מָתוּחַ.

וּלְרֶגַע קָצָר
חוֹזֵר הָעוֹלָם לְתוֹהוּ וָבוֹהוּ
וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת
מֵעַל הַשָּׁנָה הַחוֹלֶפֶת
שֶׁנֶּעְדֶּרֶת
בִּגְלַל יָדָהּ שֶׁל הַשָּׁנָה הַחֲדָשָׁה
הָאוֹחֶזֶת בַּעֲקֵבֶיהָ,
מְנַסָּה לְעַכֵּב בְּרֶגַע
אֶת רֶגַע הָאֱמֶת
אֶת הָרְגָעִים בָּהֶם תִּטֹּל
עַל עַצְמָהּ
אֶת הָאַחֲרָיוּת
לְכָל מַה שֶׁיִּקְרֶה
מִכָּאן וְהָלְאָה.

זוֹ אַחֲרָיוּת עֲצוּמָה
לִהְיוֹת שָׁנָה חֲדָשָׁה
לָקַחַת עַל עַצְמֵךְ
אֶת הַסִּכּוּן
שֶׁכָּל הַתַּחֲזִיּוֹת שֶׁחָזוּ
לָךְ, יִתְגַּשְּׁמוּ.
זֶה גַּם לָקַחַת עַל עַצְמֵךְ
אֶת הַסִּכּוּי, לֹא לְהַצְדִּיק אֶת הַתַּחֲזִיּוֹת
שֶׁחָזוּ
כָּל אוֹתָם שֶׁשָּׂבְעוּ
רַע,
בַּשָּנָה הַקּוֹדֶמֶת.

אֵיזוֹ אַחֲרָיוּת נוֹרָאָה
נוֹטֶלֶת עַל כְּתֵפֶיהָ הַשָּׁנָה הַחֲדָשָׁה
בָּרֶגַע
בּוֹ הִיא מַרְפָּה
מֵעִקְבֵי הַשָּׁנָה הַחוֹלֶפֶת
וּמְנִיחָה לָהּ לְהִימּוֹג
וּלְהַשְׁאִירָהּ לְגַמְרֵי לְבַד
לְהַרְבֵּה רְגָעִים
עִם כָּל כָּךְ הַרְבֵּה אַחֲרָיוּת.

שנה טובה ומבורכת

הרבה בריאות והרבה שמחה!!!

מאיתנו!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

12.9.20   כ"ג אב תש"פ

מחשבות בשלהי אלול:
קראתי ב"דף לחבר" את שני העמודים + על הגדרת תפקיד המזכיר וגיחכתי. וכל זה למה? הצורך בתקנון/ת הוא ביטוי לחולשה! אחרת לא היו זקוקים לו. יצירת תקנון הוא גם סוג של ביטוי לחוסר אמון  "במצב", כי אחרת אין בו צורך. שינוי השם המוצע, זה 'שינוי אדרת לאותה גברת'. מה זה "מנהל המגזר החברתי" שלידו "הנהלת המגזר החברתי"? למה, מזכיר ומזכירות כבר לא טוב? כל כך הרבה מילים וזמן הושקעו, בגלל איבוד אמון ואמונה בחיי הקיבוץ שמצריכים בניית חישוקי חישוקים?
מזכיר נבחר ע"י חברי הקיבוץ, לתקופה מוגדרת! הוא האדם המכוון, לפעמים מכונן, את ארגון החיים היומיומי של הקיבוץ וקובע את 'סדר היום הקיבוצי בבעיות חברה ופרט, בשמחה ובימי עצב. הוא לא מחויב בהשכלה מיוחדת- אופיו והתנהלותו, יושרו ומאור פניו לחברים, חשובים הרבה יותר, וודאי שאסור שייבחן/ר ב"מכון חיצוני בלתי תלוי". לצדו ועימו עומדים בעלי תפקידים נבחרים אחרים. לקבלת החלטות שוטפות נבחרת מזכירות שהיא 'סינתטית' ובה נציגי כל הגילאים, הסקטורים ו"אזרחים". ומעל לכל עומדת שיחת הקיבוץ. המזכיר חייב לקיבוץ מידע שוטף (לרשותו הדף לחבר והוידאו), הוא חייב להפעיל את שיקול דעתו והשקפתו העקרונית והמעשית לתמוך ולעודד פעילויות בהגינות, בתום לב ובסבלנות רבה, לטובת הקיבוץ. ירצה ליצור לו צוות יועצים – שיקים, ירצה למנות דובר לקיבוץ, זכותו, ירצה לפרסם "אגרת לחברים –אישית" -שיכתוב. ירצה לשים  דגש על פוליטיקה, או טיפוח רעיונות חדשים או על עתיד הקיבוץ – יש לו יד חופשית לקדם את הנושא. כל יתר הכתוב ב'דף' תחת הכותרת "הגדרת תפקיד המזכיר" אלה הם כלי עבודתו בבחינת "ירצה יאכל" ואי אפשר לכפות אותם עליו. ולדוגמה שאינה כתובה, בחרתי דווקא בנושא איך לסיים את התפקיד: אנחנו מתבלבלים היום בין "בעלי תפקידים מרכזיים" לבין "בעלי מקצוע". חברים המכהנים תקופה ארוכה אמנם צוברים מקצועיות לאורך הזמן אך גם הם ברי החלפה. רכז משק או מזכיר הם בעלי תפקיד וכל תפקיד הוא זמני ולכן נתון להחלפה. אני יודע כמה זה קשה אחרי שנים לא מעטות לחזור להיות "סתם" חבר. אבל זו מהות החיים בקיבוץ. אנחנו כחברה צריכים את הריענון הזה, התחדשות הזו. לדעת, להרגיש ולקבל שיש גם גישות ודרכים שונות ורוח שונה להצעיד את הקיבוץ. ואפילו רק בדגשים אחרים, גם זו לטובה. המסקנות: 1. להגדיר את אורך הקדנציות ולעמוד על כך.  2. לאפשר ולחייב את ממלאי התפקידים המרכזיים בתקופת צינון ו'מילוי מצברים' בין התפקידים שעוד "נכונו" להם בעתיד. אם אספר שככה זה היה בעבר, תגידו: "היום זה אחרת". אבל לא כל מה שהיה, הוא לא בהכרח לא נכון! לכן אני חוזר מדי שבוע ואומר: "זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"!

וברוח טובה ושמחה בפרוס השנה החדשה תשפ"א:  אנחנו מברכים את ג'ני ביום הולדתה! (בעוד ימים אחדים) רק היא ואנחנו יודעים עד כמה אנחנו חשים את הדאגה לנו, התמיכה והעידוד, את העניין ותשומת הלב אלינו. אנחנו מאחלים לך המון אושר ושמחה לך, עם תימור וילדיכם. ותמיד תזכרי שאנחנו כל הזמן מחכים לכם! אנחנו מאוד אוהבים אותך!
ו…אנחנו מאוד מאושרים שיהב ורעות באים לקיבוץ לבנות בו את ביתם. אנחנו מאושרים כי יש משהו אמיתי בהרגשה, שנכדיך ממשיכים לחיות על האדמה שעליה הורינו הקימו בעבודה קשה את הקיבוץ שהוא בית וגן פורח, במקום בו אנחנו נולדנו. חיינו בו את כל חיינו כרעיון ובהגשמתו והמשכנו את דרכם, בו הקמנו את משפחתנו הגדולה! ויש לנו הרבה נחת!
נעשה כל מה שתבקשו כדי שקליטתכם תצליח! אנחנו, בנינו ובני בנינו, כולנו! שבמהרה תהיו מ'ברוכים הבאים' ל'ברוכים הנמצאים'!

"שבוע טוב"!

 

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

5.9.20   ט"ז אלול תש"פ

חודש אלול. שם חודש אלול מופיע לראשונה במקרא בספר 'נחמיה'. שמו נקבע בגלות בבל כמו יתר שמות החודשים. השם אלול, כנראה, נגזר מ"אלולו" שפירושו קציר באכדית. בארמית אלול פירושו חיפוש ולכן זה חודש התשובה והפשפוש במעשינו ואלול זה גם טיהור וכפרה ובכך עוסקים בימי ה"סליחות". וכמה אירועים בהיסטוריה היהודית המיוחסים לחודש אלול: בראש החודש עלה משה רבנו להר סיני אחר אירוע "עגל הזהב" ואחרי ארבעים יום ירד שנית עם לוחות הברית וזה אירע ביום כיפור. (30 ימי אלול + 10 ימים בתשרי). וחשוב לא פחות, בכ"ה באלול כידוע נברא העולם, המשמש יסוד לחישוב תקופות ומולדות. ואחרון: אלו"ל בראשי תיבות = אני לדודי ודודי לי! ואין הכוונה לאהבת בני זוג אלא שאלוהים קרוב אל עם ישראל במיוחד בחודש זה, ברית קידוש בין העם לאלוהיו.

ב- 6.8.20 הודיעו בתקשורת על סגירת הספרייה הלאומית. כאחד שביקר בה פעמים רבות ונעזר באוצרותיה, כמו רבים אחרים, אי אפשר שלא להגיב על הודעה תמוהה זו. מהי הספרייה הזו? כך מוגדר המוסד הזה: "הגוף הלאומי המופקד על שמירת אוצרותיה המודפסים של מדינת ישראל ותרבות העם היהודי". יעודה הוא איסוף, שימור, טיפוח והנחלה של אוצרות ידע, מורשת ותרבות. נוסדה ב – 1892 תקציבה מאה מיליון ₪ בשנה ומועסקים בה 300 עובדים. יש בה יותר מששה מיליון פריטים. לאדם כמוני ולעוד רבים לא נותר אלא לתהות איך זה יכול לקרות? ואף אחד מחברי הממשלה (המתקצבת) ורק מעטים מאנשי הרוח לא הרימו גבה. זה לא רק מעיד על היחס לספר, למסמכים, תעודות ומוצגים, זה לא רק מעיד מה אתה חושב על ההיסטוריה שלך, המורשת שלך, השפה שלך, הנכסים הרוחניים שלך. זה מעורר מחשבה על סולם ערכיך וסדרי עדיפויות בחיינו.
התשובה השכיחה לכל האמור לעיל היא: "קיים כבר ב"גוגל", שם כתוב הכל! ואצלנו במקומנו, מספר החברים המשכילים הולך וגדל ואנחנו מעודדים אותם. כמעט כולם למדו תחומים הכלולים בהגדרה "על תיכוני", לרבים רבים יש תואר ראשון ומספר האוחזים בתואר שני גדל, ועימו הדוקטורנטים ואלה שבדרך לתארים. רמת ההשכלה הגבוהה בקיבוץ מה זה אומר? האם זה מעיד על שאיפה להרחבת ידע פרט לזה המקצועי הספציפי שנלמד? האם מעודד סקרנות כלשהי להוסיף דעת מעבר ל.. מתקיימות אצלנו הרצאות נפלאות   בתחומים שונים ומגוונים שנועדו להרחיב את הדעת ולהעשיר את הידע שחבל שמגיעים אליהן רק בעלי שיער שיבה. 'החינוך המשותף' בעבר לא הסתפק בהקניית ידע בסיסי בחשבון, עברית, אנגלית, תנ"ך והיסטוריה אלא לימד גם מוזיקה וציור, ספרות ישראלית ועולמית, ספורט ותיאטרון ואמנויות אחרות וגם תפירה ונגרות. כל זה פתח בפני התלמידים תחומים רבים. ונעשה בהיבט האישי, הקבוצתי והחברתי, נדמה שאין היום את הסקרנות והרצון להרחיב אופקים ולהתעשר בידע רב תחומי. זו תופעה עולמית לחשוב שדרך כלי התקשורת בלבד נרחיב את אופקינו. וכאן אני רוצה לציין ולשבח את רכזי התרבות על ההרצאות שהביאו לנו בערבי שבת, את נועם על הקונצרטים ואת אנשי 'מפגש'. תבורכו!

"שבוע טוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"                

29.8.20   ט' אלול תש"פ

הגיעו אלינו תגובות נרגשות על מכתבו של מור לדנית ואצטט אחת מהן:
"…בני הנוער, שתמיד נראה מבחוץ שהכל עובר לידם… מתגלים כנערים מלאי רגשות וכבוד".
עקבנו נפעמים, איך בשקט, בצנעה, באיכפתיות, בשעות ארוכות ובמסירות אין קץ טיפלה ומטפלת שהם, בגוני הקטנה. שעות של דאגה  "שלא תישאר לבד" של ילדה בעולם של מבוגרים. אלה מעשים לא מובנים מאליהם, המעידים על קשר עמוק ונכונות לעזור ככל שהיא יכולה. לא חקרתי את מהות הקשר ביניהן, עצם הקשר המיוחד ששהם יצרה והאחריות המירבית ריגשה אותנו מאוד וראויה להערכה ולכבוד.

סיפור לא מוכר מאת עמיקם אסם: " באמצע שנת החמישים שימשתי בתפקיד מפקד מחלקת הנח"ל בשדה בוקר. באותם הימים חיו פולה ודוד בן-גוריון כחברי קיבוץ שדה בוקר.  כלובש מדים בדרגת סמ"ר הוטלה עלי האחריות לשלומו ולביטחונו של "הזקן"… לא פחות מכך הוטל עלי לתת סיוע לרעייתו, שמדי פעם נזקקה למשהו כזה או אחר… כולנו השתדלנו להקל עליה. יום אחד פנתה אלי פולה ביקשה "חדר לישון בו הלילה". "מה קרה פולה?" שאלתי בתמיהה. תשובתה הייתה קצרה ופשוטה: "מזכיר האו"ם דאג המרשלד בא לבקר את בן גוריון.  הוא יישאר בשדה בוקר הלילה  וילון בצריף של בן גוריון, לכן יש צורך למצוא לי מקום לישון בו. לא היססתי לשאול את פולה – "מה? אין עוד מקום בצריף שלכם? ופולה ענתה: "לא, ולכן אני מפנה את מיטתי והמרשלד יישן בה. ואז איפה אני אישן? הרי לבן גוריון יש מיטה צרה המספיקה רק לו…" "פולה, הבנתי, יהיה בסדר"., אמרתי לרעיית בן גוריון. ניגשתי מיד לאחת מבנות הנח"ל ואמרתי לה שצריך להכין חדר לפולה, ללילה… החיילת לא ביקשה הסבר – כולנו היינו קרובים לפולה ובן גוריון – ואמרה מיד החדר יהיה מוכן, גם נחמד וגם מכובד. ואכן, אחד מחדרי מחנה הנח"ל הוקצה לפולה לאותו לילה. המיטה הייתה מוצעת יפה, על השולחן הוצב אגרטל עם פרחים ומנורת לילה חוברה ליד המיטה והושמה על שרפרף גבוה.

מזכיר האו"ם הגיע. הייתה התכנסות בצריף של בן גוריון ובה נטלו חלק גם נכבדים אחרים. בערב כולם יצאו לדרכם ורק המרשלד נשאר. פולה יצאה כמעט  "באין רואה" (כדי שהמרשלד לא ירגיש) ואני ליוויתי אותה לחדר היפה שהכינונו לה. פולה נכנסה ואמרה "איזה יופי", ולפני שסיכמה באמירת "תודה" לחשה לי: "אבל אל תשכח להעיר אותי ברבע לשש בבוקר". אינסטיקטיבית שאלתי: "פולה, למה כל כך מוקדם"? פולה ענתה בלי חיוך ובכל הרצינות: "המרשלד לא יודע שיצאתי מהבית כי הוא לא ראה אותי יוצאת, מחר, בשש בבוקר, כמו כל בוקר, בן גוריון ואני נעמוד על דרגש לפני הכיור במטבח, כי שם אנחנו מצחצחים שיניים ואומרים "בוקר טוב"! אז אני רוצה שהמרשלד , שיקום בערך באותה שעה יראה את שנינו יחד, וכך לא יידע שישנתי בלילה מחוץ לצריף…"
הכל קרה כמתוכנן. כשליוויתי בבוקר את המרשלד לכיוון המכונית (שהנהג ישן בתוכה) הוא אמר לי: "הצטרפותו של בן גוריון לקומונה במדבר היא מעשה מפליא. וכדי לקבל אותי בביתו, אשתו הייתה צריכה לצאת באין רואה מן הבית כדי שיהיה לי מקום לישון – זה ממש לא יאומן! אל תגיד לה שהרגשתי, אבל אני לא רק מודה לה מכל הלב, אלא מעריך אותה מאוד מאוד וחבל שאני לא יכול להגיד לה את זה."
נו, ביבי! איפה היום אתה ואיפה היה בן גוריון אז… ושרה, איפה את היום ואיפה הייתה פולה? זה לא משהו שראוי קצת, אפילו רק קצת, ללמוד ממנה?
לא ברור איך תתנהל שנת הלימודים תשפ"א, אבל אנחנו רוצים לאחל: לאן, אורי, מאי, ניר, גלי, לי, רומי ותום בבתי הספר, לשני בגן "זית", תומר בגן "אגוז" וליהלי בבית תינוקות שנה מוצלחת. שתפיקו ממנה את המיטב בשמחה, גילה, דיצה ורינה והרבה הנאה! ולקרין – שעמלה קשה כל הקיץ לארגן את כל המסגרות החינוכיות האפשריות במועצה שלנו. שתזכי לרוות נחת וסיפוק בעבודתך! המון הערכה ותודות!

"שבוע טוב"!