שבועטוב

 "זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

22.8.20   ב' אלול תש"פ

כשאדם צעיר מת נעטפים באבל כבד לא רק בשל מותו צעיר, אלא על כך שהוא לא הספיק למצות את חייו עד תומם, לחוות אותם. אנחנו הזקנים ראינו כבר כל כך הרבה מקרי מוות מסביבנו והחיים לימדו אותנו, שאנשים צעירים עלולים למות במלחמות ובאסונות וגם ממחלות. ויש גם פן נוסף, כאשר ילדיך נתקלים לראשונה במוות כזה. פניהם ותנועות גופם מעידים על רגשותיהם. הם קרועים ונבוכים, הנטל הרגשי כאילו מכופף אותם והם צעירים כל כך. ראינו את פניהם של הדר ומיה, חשנו את עוצמות הנפש להם נדרשו, את כובד המציאות הכואבת שנפלה עליהם. (מחויבות רגשית ואהבה מהלב לחברים טובים מאוד מזה שנים). אנחנו מרגישים שותפים בכאב עם מתן הילדים, החברים הקרובים והמשפחה, וצער גדול על דנית, על החיים שנפסקו והיא עדיין כה צעירה.
התרגשנו מאוד מהדברים שמור כתב לדנית והיא כבר לא יכלה לקראם:
"האמא האוהבת", הדודה הדואגת, החברה שמייעצת ולבחורה הכי מעוררת השראה שאני מכיר. הכי חזקה בעולם, שלא הפסיקה להילחם עד השנייה האחרונה. אני חושב עלייך כבר שבועות, כל רגע ולא משנה איפה, את פשוט אצלי בראש. כל יום שאלתי את אמא מה עם דנית, כל כך התגעגעתי, כל כך רציתי לקבל חיבוק אחרון, חיזוק אחרון ממך, איזה משפט שהיה מעלה אצלי חיוך וגורם ל להרגיש מלך העולם. שנים, שאת נלחמת במחלה הנוראית הזאת, המחלה שלקחה אותך מאיתנו, שלימדה אותנו מה זה חרא באמת. מתי אסור להתייאש ולוותר.. איך תמיד להסתכל חיובי ורק להתקדם הלאה. איך להוציא מכלום את המיטב והכי חשוב איך לא להוריד את החיוך מהפנים. אני לא יכול להצביע על רגע אחד שאזכור ממך כי היו כל כך הרבה, כל כך אהבתי אותך ואת החיוך שלך את צורת הדיבור שלך ואת האהבה האינסופית שפרסת לאורך כל הדרך. אני כותב את זה ושומע ברקע את השיר "טיפות" של עילי בוטנר שכל כך אהבת וכל כך סימל אותך, השיר שנתן לי את התחושה של שניצחת, שסוף כל סוף הסיוט הזה מאחורייך… אני לא אשכח את הקול שלך שקורא לי "מורי" בשביל חיבוק ולהגיד כמה שהבושם שלי מדהים או כדי לטעום איזה משהו חדש שבישלת ואת חייבת את חוות הדעת… מי כמוך יודעת על הקשר שלי עם רתם, אח קטן שלי, ביום הולדת האחרון שלו ביקשת ממני שאשלח לו ברכה מצולמת ולאחר ששלחתי לך את הברכה כתבת לי שאת עוד רגע מתחילה לבכות ומה שאת לא יודעת שאחר- כך כל כך התרגשתי מהתגובה שלך ופשוט גרמת לי לחייך כמו תמיד. לאחרונה התחלתי להבין ששום דבר לא יחזור להיות כמו פעם, הארוחות המשפחתיות שלנו, הישיבות במרפסת עם ארוחת בוקר נחמדה או סתם לראות אותך יושבת על הכיסא שלך עם ספר ושמיכה..
דנית, זה רגע לא פשוט עבורי לדבר עליך בלשון עבר. אני כל כך מתגעגע ואוהב כמו שאת לא מבינה בכלל… אני מעריץ אותך בתור בן אדם וכל משפט שאמרת לי הולך וימשיך ללכת אתי לתמיד.. אני אוהב אותך המון ואני מבטיח שאהיה תמיד לצד  הילדים והמשפחה שלך."

כולנו לומדים, שהחיים הם תשלובת של אושר וכאב, שמחה ועצב. שני אירועים חגיגיים ומשמחים מהשבוע שחלף, על פי הסדר הכרונולוגי: ספיר סיים את הקורס הסודי שלו כחניך מצטיין (כמובן). אנחנו מברכים אותך בהצלחה בכל עת ובכל מצב בהמשך דרכך בצבא.
ולתימור ליום הולדתו:
תימי, ילד אהוב, קשוב ודואג, ילד כל כך מוכשר שלנו, בן, שתמיד מרגיש אותנו גם מרחוק, בהזדמנות זו גם אודה לו על עזרתו הבלעדית והחיונית ל"הוצאת" "שבוע טוב"!. מאחלים לך הרבה אושר, שמחה ובריאות (הגעת לגיל שכבר אפשר לציין זאת כאיחול), במשפחתך שלך עם ג'ני וילדיכם  ושבשנה הזו תשים יתר דגש על ביקורים אצלנו (קודם כל) ואצל אחותך ואחיך ומשפחותיהם. זה מאוד חשוב גם לנו. תמיד מצפים לכם באהבה גדולה!

ולסיום, איחולי סבלנות ואורך רוח לקרן וגלי השוהים בבידוד.
עוד קצת… וניפגש!

"שבוע טוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה".

15.8.20   כ"ה אב תש"פ

למעשה, כבר בסוף ספר "במדבר" עם ישראל היה בשל להיכנס לארץ כנען. חסר רק נאום מסכם 'ארבעים שנות מדבר' מפי משה רבנו. ספר 'דברים' הוא נאום פרדה, נאום ארוך ומפורט, על ההישגים (והישגיו האישיים) הגדולים, חטאי העם הגדולים, הכללים וההוראות אך לאורכו של הנאום הוא מדגיש את האהבה בין בני ישראל, על אהבת אלוהים את העם הזה ואהבת העם את אלוהיו. יש שיגידו אהבה היא המסר העיקרי שמשה מותיר לעמו. וההוכחה: ארבעים ושתיים פעמים מוזכרת  המילה 'אהבה' בתורה, מהם עשרים ושלוש פעמים בספר 'דברים' (נאום הפרדה של משה)  ושמונה פעמים בפרשת "עקב".

אנחנו חיים בחברה בה האדם הזקן (ואני, מפאת גילי כזה), שייך לעולם מושגים שחלף, ולכן מחשבותיו, דבריו, ניסיונו ומעשיו הם בגדר הטרחת הציבור. יש החושבים שהזקן בגילו המופלג, צריך לומר תודה על כך שהוא חי בכלל. בשפה של ימינו "לא סופרים אותו", ומבטלים את כח היצירה שעוד פועם בו. וכשלא מכבדים אותו, מה הפלא שהוא מתכנס בתוך עצמו, מסתגר, מתוסכל והשמחה נעדרת מחייו. משה רבנו לא השלים עם העובדה הזו והוא הנהיג את העם עד גיל מאה ועשרים וככל שימיו חלפו דיבר, הזכיר והשפיע מניסיונו וחכמתו. זו דרכו להיות נוכח ולא להעלם מהחיים.
גילוי נאות: אחרי קריאת הפרשה, לפעמים אני מקנא במשה רבנו שלנאומיו, למסריו, להשקפתו יש מאזינים, יש מקשיבים ויש מתייחסים.
תקופת הקורונה בה אנו מצויים, חידדה את התופעה ע"י שיוכו של הזקן לקבוצת סיכון נתמכת, פסיבית, לפעמים בניגוד לרצונו ויכולתו. לעתים אני חושב מה קורה עם אדם זקן שאין לו משפחה סביבו ולא חברים קרובים.
שירו של דוד אבידן  "עֶרֶב פִּתְאוֹמִי" נותן ביטוי למצב כזה:
אָדָם זָקֵן ‒ מַה יֵּשׁ לוֹ בְּחַיָּיו?
הוּא קָם בַּבּקֶר, וּבקֶר בּוֹ לא קָם.
הוּא מְדַשְׁדֵּשׁ אֶל הַמִּטְבָּח, וְשָׁם
הַמַּיִם הַפּוֹשְׁרִים יַזְכִּירוּ לוֹ,
שֶׁבְּגִילוֹ, שֶׁבְּגִילוֹ, שֶׁבְּגִילוֹ
אָדָם זָקֵן ‒ מַה יֵּשׁ לוֹ בִּבְקָרָיו?
הוּא קָם בְּבֹקֶר קַיִץ, וּכְבָר סְתָו
נִמְהָל בָּעֶרֶב בְּנוּרוֹת חֶדְרוֹ.
מִמַּסָּעוֹ בַּמִּסְדְּרוֹן הוּא טֶרֶם שָׁב,
כִּי שָׁם הוּא עוֹד חָשַׁב, חָשַׁב, חָשַׁב
מַה לַעֲשׂוֹת עַתָּה וּמַה לִּקְרֹא
אָדָם זָקֵן ‒ מַה יֵּשׁ לוֹ בִּסְפָרָיו?
רוּחוֹת-פְּרָצִים בָּהֶם יְעַלְעֲלוּ
וִיסַמְּנוּ לוֹ מִשְׁפָּטִים עַל בּוֹא הַקֵּץ
בִּדְיוֹ-סְתָרִים, וְאַחַר כָּך לוֹ יְגַלּוּ
כַּמָּה מֵהֶם. וְהוּא יֵצֵא חוֹצֵץ
בִּבְרַק עֵינוֹ, בְּנִסְיוֹנוֹ הָרַב
אָדָם זָקֵן ‒ מַה יֵּשׁ לוֹ בְּעֵינָיו?
אִם יִתְרַכֵּז, יָצוּף בּוֹ זֵכֶר קְרָב
רָחוֹק, צְמֵא נִגּוּדִים וְכִשָּׁרוֹן
וְסִכּוּיִים תְּלוּלִים, עַד שֶׁקָּרַב
יוֹם שִׁכְחָה. עַכְשָׁו מִן הַגָּרוֹן
עוֹלִים בִּזְהִירוּת, כְּסַיָּרִים,
כַּמָּה מִן הַבְּטוּחִים בְּחִרְחוּרָיו,
כְּמוֹ נַהֲמוֹת נָמֵר צָעִיר בַּסְּתָו
אָדָם זָקֵן ‒ הֵיכָן כָּל נְמֵרָיו?
הוּא עוֹד יֵצֵא לַצַּיִד יוֹם אֶחָד,
כְּשֶׁהַיָּרֹק יִהְיֶה יָרֹקְ שָׁחוֹר,
עִם כֹּחַ רַב וְנִסָּיוֹן מֻעָט
הוּא עוֹד יֵצֵא לַצַּיִד יוֹם אֶחָד
אֶת הַשָּׁנִים יַשְׁאִיר מֵאֲחוֹרָיו
כְּמוֹ כְּבִישׁ אָרֹךְ, שֶׁנֶּעֱזַב, עָיֵף,
מֵאֲחוֹרֵי כְּלִי רֶכֶב מְטֹרָף,
שֶׁהוּא עַצְמוֹ יִנְהַג בּוֹ, כְּרוֹדֵף
אַחַר הַזְּמַן, שֶׁכְּבָר אָזַל כֻּלּוֹ
אָדָם זָקֵן ‒ מַה יֵּשׁ לוֹ בְּגִילוֹ?
הוּא מְנַמְנֵם, כִּי הוּא פּוֹחֵד לִישׁוֹן.
עֵינָיו פְּקוּחוֹת לְמֶחֱצָה, מְנַחֲשׁוֹת
לְפִי תְּנוּעַת הַכּוֹכָבִים, אִם הַלְּחִישׁוֹת
רוֹמְזוֹת כִּי זֶה לֵילוֹ הָאַחֲרוֹן
אָדָם זָקֵן ‒ מַה יֵּשׁ לוֹ בַּחַלּוֹן?
חַלּוֹן פָּתוּחַ, וְדַרְכּוֹ נִשְׁקָף
רֹאשׁ זָר וְלֹא מֻגְדָּר, שֶׁמְּאוֹתֵת
לִהְיוֹת שֵׁנִית נָמֵר צָעִיר בַּסְּתָו,
תָּמִיד תָּמִיד לָקַחַת, לא לָתֵת
לְראשׁ עוֹיֵן מִבַּעַד לַחַלּוֹן
לִפְקֹד אוֹתוֹ בְּעֶרֶב אַחֲרוֹן
אָדָם זָקֵן ‒ מַה יֵּשׁ לוֹ בְּעַרְבּוֹ?
לא מֶלֶך
וְיִפּוֹל
לא עַל חַרְבּוֹ.

קהלת, (שלמה בן דוד), שואל האם הזקנה היא ברכה או קללה? ומתבסס על כך שהאיש הזקן מגיע לנקודת האור והתבונה דווקא בשנות זקנתו. ואני, כל רצוני הוא להביא לקירוב הלבבות להקשבה והבנה בחברה שלנו בין הזקנים על קשייהם הפיזיים והנפשיים לבין הצעירים התזזתיים וללמוד לחיות בכבוד הדדי.

"שבוע טוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה".

8.8.20   י"ח אב תש"פ

מילדות הורגלנו לשמוע נאומים. ארוכים – קצרים, מעניינים – משעממים וכד'. גם היום אנחנו טובעים בים המלל של הנאומים הבאים עלינו מכל במה ובכל דרך. לחלקם קוראים היום גם 'ראיון' או 'שיחה' ותמיד הנואם "ימצה" את הרגע הניתן לו כדי להגיד את דברו. הנאום אמור להעביר מסר לשומעים, לפני שנים נהגו בדרך של נואם מול קהל שומעים, ועם הטכנולוגיה המתפתחת היום נאומים מועברים גם ברדיו, בטלוויזיה או ברשתות תקשורת באינטרנט. נאום אינו הרצאה שתפקידה להעביר מידע, נאום נועד לשכנע, לכן הוא מונולוג. למשה רבנו שהיה מנהיג, ולשונו הייתה עילגת, הבין (ככתוב בספר "דברים") כיצד הוא  צריך לבנות את נאומיו לפני העם כדי להגיע אל קהל שומעיו והוא מפתח דרך מסויימת איך לעשות זאת. איך עליו לנאום באוזני הקהל המעריץ הנאסף לשמוע את דברו. ראשית עליו לפתוח בנימה אישית וכך לרגש את הקהל ( הוא משתף אותו ומספר על בקשתו להיכנס לארץ) ואחרי שהשאיר אותו מרוגש, עם צביטה בלב, הוא ניגש להעביר את מסריו. שיטתו היא, קודם לפנות אל הרגש ורק אחר כך להיגיון. גם היום שיטה זו מאוד מקובלת אצל כותבי נאומים. ומשה היה משכנע! ועוד פנינה מהפרשה: משה חוזר שוב על עשרת הדיברות בהבדל קטן אך משמעותי. בדיברות שניתנו על הר סיני כתוב "זכור את יום השבת לקדשו" ובגירסה שמשמיע בארץ מואב שינה את הנוסח ל"שמור את השבת לקדשו" ולמה? כי "זכור" היא מילה המתייחסת לעבר ואילו "שמור" הוא ממש ציווי לעתיד.

ביום הולדתה של רעיה ערכנו טיול קטן לפארק הכרמל, צפונית לעוספייה ל'מצפור דוד אייזן", שבו הקים אביו של דוד אנדרטה לזכרו ולזכר חבריו נופלי מלחמת ההתשה. אתר זיכרון יפה ומכובד, קרוב אלינו גאוגרפית, שלא הכרנוהו. ולמה לשם? כי השבוע – 7.8.1970 מלאו חמישים שנה לסיום 'מלחמת ההתשה'. ששמה ניתן ע"י נאצר בערבית: "חרב אל אסתנזאף". מלחמה ששמה נפקד מהזיכרון הקולקטיבי שלנו. כדי להזכיר את 'האירוע', הכנו (מושקו בעיקר) כתבה למגזין השבועי שלנו בוידאו. בכתבה, שהתבססה על עדויות חברינו שהשתתפו בה, נעזרנו בסיפורו של רמי הרפז ז"ל ושל אחי, שמואל, שהשתתף בה, למד אותה, חקר וכתב אודותיה, ניסינו לספר על המלחמה הזו  ולמה היא קרוייה – 'המלחמה שנשכחה'. העובדה הבולטת המוכיחה זאת היא העובדה שלמרות שהמלחמה הייתה בין השנים 1969-1970 בעיקר בתעלת סואץ, היא הוכרה על ידי המדינה כמלחמה(!) רק ב- 2003, שלושים ושלוש שנים אחרי שנסתיימה. רק אז חולק "אות מלחמת ההתשה" למשתתפים בה. לא נסעתי לטקס הזה כי הייתה לי בחינה באוניברסיטה וכמוני רבים לא התייצבו לקבלת האות כי המלחמה הזו באווירה שנוצרה במדינה, ממש הושכחה. אבל על המשתתפים בה אפשר לומר:
"אפשר להוציא אותך מהמלחמה הזו, אבל אי אפשר להוציאה ממך".

"שבוע טוב"!

 "זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

1.8.20   י"א אב תש"פ

השבוע שובק הלך בהפתעה גמורה,  אקדיש לו כמה משפטים:
קשה לסכם חיים של בן אדם במילים. כל אחד – וודאי מאלה הרבים שהכירוהו  ינצור לעצמו את הדמות שנחרתה בזיכרונו . אם להגדיר מילה אחת שמאפיינת אותו לאורך חייו המילה הזו היא "ההזדהות"! שובק הגיע לדרגת הזדהות מוחלטת בכל עיסוקיו בכל מעשיו והתנהלותו היומיומית. הזדהותו עם הקיבוץ בו גדל, כרעיון וכמופת על "ליקוייו", הזדהותו עם העבודה, כל עבודה בה עבד, הזדהותו הכוללת והמכילה עם חבריו, הזדהותו המלאה עם חבריו חייליו ומפקדיו בחטיבות  הצנחנים!, הזדהותו עם כאב השכול של המשפחות והאלמנות. הזדהותו עם הזיכרון הלאומי והמקומי. לכן יהיו איתו כל האנשים – חבריו, שזוכרים אותו לטובה וכמופת מימי ה"תבור" ועד היום, הוא זכר אותם אחד- אחד, ושמר איתם על קשר חם אחד – אחד, איש מהם לא ישכח את לחיצת היד ואת קולו הרועם, המילה הטובה המחבקים אותם. כולם חברי אמת עד הנצח. מילים רבות צריכות להיאמר על הקיבוץ, על שרה והמשפחה, שהיא היא 'בסיס הבית', הנמל, העוגן של חייו. וללא ספק, מקור כוחו ! הלב רחב ונרגש מדברי בני המשפחה על שובק ושרה כהורים וכסבים שזכו להעביר להם מורשת חיים שבאה לביטוי בחשיבה, בהתנהלות, באמונה, בדוגמה אישית!

בימים כתיקונם היינו יושבים מול המסך שעות ארוכות וצופים ונהנים באירוע הגדול בתבל – האולימפיאדה!  דברים רבים השתבשו עקב הקורונה. דברים חשובים בהרבה מעצם קיום האולימפיאדה, אבל בין התקוות לסיום המגפה במהרה, יש אצלי גם תקוה קטנה שבשנה הבאה אזכה לחזות בכורסתי הנוחה באולימפיאדת טוקיו.

תארים מגוונים יש במשפחתנו אבל כזאת עוד לא הייתה. השבוע ליאן סיימה את ביה"ס "דנון" ויש לנו קונדיטורית מוסמכת. ברכות חמות ואפויות כראוי!  שלא תפסיקי לאפות לנו את עוגותייך המדהימות והערבות לחיך.

וליום הולדתה של רעיה שעבורי זה תמיד אירוע מרגש מאז מלאו לך שלוש עשרה שנים.
אמנם יש לי בלב איחולים וברכות לרוב, רק שהן בינך לביני!
השנה נוספו גם ברכות לבריאות טובה. בריאותך – בריאות למשפחתנו כולה.
כתבתי לך פעם ואני מצטט:
"אין לנו אלוהים לסמוך עליו, יש לנו רק את אותנו.
שנשיר את עצמנו, נרקוד את ריקוד חיינו, שבכוח האהבה נהיה בני האדם הראשונים השבים לגן העדן!"
כמו שכתב רוטבליט בשירו "כמה טוב":
"… כמה טוב, כמה טוב  /  שיש לנו אותנו
מתנגן לו מתנגן  /  שיר השירים שלנו"!
ואת רעיתי שלי, היחידה היכולה למצוא ולנווט את דרכי חיינו!  שיהיו רצופים בהמון אהבה, אושר ובריאות!

"שבוע טוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

25.7.20   ד' אב תש"פ

שפע ברכות לספיר ליום הולדתו העשרים! שתרבה דעת, שתרבה "חכמת חיים", שתרווה נחת, הנאה ומשמעות בשירותך, שתרווה נחת במשפחתך הקטנה והגדולה, מאחלים לך הצלחות בכל שתעשה, אושר בכל מקום אליו תגיע. שתמשיך להיות תמיד אתה! אוהבים, מוקירים, ומעריכים אותך!    הסבים שלך! המצפים לקבל ממך צלצול טלפון קטן כשאתה מגיע הביתה.

יש משהו מפתיע בפרשת השבוע "פנחס" והוא שאלוהים, לא רק שאינו מגנה רצח, אלא מעלה אותו כנס ומופת. תגובתו לבני ישראל: "אני אל קנאי, היזהרו ממני!". בפרשה זו, בוחר אלוהים בכבודו ובעצמו את היורשים של משה ואהרון שינהיגו את העם לאחר מותם. יהושע בן נון יהיה המנהיג הצבאי והאזרחי של העם כיורשו של משה ופנחס בן אהרון למנהיג הדתי, לכוהן הגדול. יהושע זוכה התפקיד באופן טבעי כמלווה צמוד של משה במשך שנים. פנחס מתמנה בזכות רצח שביצע כשראה את אחד מנשיאי שבטי ישראל נכנס לאוהלה של מדיינית, נכנס אחריו ובהניף רומח רצח את שניהם. המסר לבני ישראל הוא שהקנאות מצאה חן בעיני אלוהים ושעדיף שכאלה יהיו העוסקים בענייני דת ועבודת הקודש.

בהמשך פרשה זו עולה סיפור בעל משמעות היסטורית, סיפור בנות צלפחד. שוב פוקדים את העם. על פי תוצאת המפקד, אחרי כיבוש הארץ, יחלקו את הנחלות לשבטים ובתוכם. מיותר להזכיר כבר, שבתקופה זו נספרו רק הזכרים. והנה קמו ארבע בנות ופנו למשה בטענה שאביהן צלפחד מת ולא הותיר בן זכר לירושה, אלא רק בנות והן תובעות לקבל את זכויותיהן על קבלת נחלה ומוחות על נישולן. משה נבוך מהפנייה ומעביר אותה להחלטת האלוהים שפוסק שאכן מגיעה להן זכות על האדמות כמו לזכרים. (רק מתנה בכך, שתינשאנה רק לבני שבטן). בעקבות פרשה זו קובע גם את סדר הירושה: ראשונים הבנים, אחריהן הבנות ואם אין כאלה – האחים. העיקר בסיפור שהוא סיפור פמיניסטי מדהים שמדגיש את אומץ לב הבנות, את הנחישות שלהן ובכך קוראות לשוויון זכויות. נשמע ממש הזוי לעת ההיא. איזה בנות! ואיזה התגלות של אלוהים לא קנאי אלא אלוהים של צדק החברתי. כידוע, קביעת מעמד האישה כיורשת חוקית העלתה מאוד את יוקרתה. אנשים החלו לשאול לא רק מי האב אלא גם מי האם. כאן(!) נקבע למעשה שהוכחת יהדותו של אדם תיקבע על פי אמו בלבד ובכך בידל עצמו עם ישראל משאר העמים שייחוס כזה לא ייתכן אצלם.
ולסיום משמח מאוד! אנחנו מתברכים ומברכים את שהם ואיתן לקבלתם לחברות בקיבוץ. אין דבר משמעותי יותר עבורנו, מלראות  את הדור הרביעי ממשיך בדרכנו. היו ברוכים!
"שבוע טוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

18.7.20   כ"ו תמוז תש"פ

ברכות: מצד אחד, אני מאוד שמח שעלי לכתוב הרבה ברכות, אך מצד שני צריך להמציא אותן ובחודש יולי יש ארבע ברכות לימי הולדת. של גלי כבר מאחורינו והשבוע נציין את ימי ההולדת של לירן ואן.

לירן בן אהוב. הילד שמדי יום כמעט מצלצל ושואל לשלומנו, וכל יום השיחה הזו מרגשת אותי מחדש. בדאגתו, ברגישותו ואפילו בנזיפותיו (למה אמא עוד נוסעת לעבוד במגידו, למשל). לירן מכיר את כל הברכות אבל אינו מכיר דיו את התודות. אז תודה לך בן הכי גדול שלנו והכי רזה שלנו, הגיעה עת שמירה: שמור על עצמך, שמור על משפחתך ותמשיך לשמור קצת גם עלינו.

ולאן בת ה- 17,איזה גיל נפלא, 17, כל האופקים נפתחים, השמיים כחולים יותר, הלבנה עגולה וצהובה יותר ואת תתחילי יותר לעוף, יותר לרחף ולהבין ממעופך מה טוב ומה פחות והעיקר לאהוב ולכבד! החל מההורים דרך האחים והמשפחה ועד כל חברותייך וחברייך, את מוזיקה שאת מנגנת ואת הציורים שאת מציירת זאת ברכה ענקית. תנצלי את המציאות, שכל כך אוהבים אותך וטוסי אל האושר!

השבוע נעשה לנו, דיירי 'וילאר', מבצע חישול ותרגול ב'עמידה בקשיים'. בשעות הצהריים, שעות החום הכבד ביום שלישי, ניתקו לנו את החשמל למשך חמש שעות. לנו שיכון הזקנים ולשיכון הפולני הצעירים. נותרנו ללא מזגנים, ללא אויר ואור! למרות שערב קודם, כשנודע לנו פניתי וביקשתי שלא ישאירו אותנו, חלק מ'זקני המקום' לניתוק חשמל בשעות האלה, התברר לי, שוב, שפשוט לא סופרים אותנו, לא מנסים לגלות שום התחשבות, כי "כבר נקבע מראש" וש"הניתוק יהיה רק לשלוש שעות ולא לשש" בפועל סבלנו ממש רק  חמש. אחרי שלוש וחצי שעות הזעה וסבל, פניתי טלפונית לאחראי, ששאל אותי: "למה לא הלכת למקום עם מזגן"? אחרי הסבר השיב שהוא לא בבית "אבל נפיק לקחים"! זה כבר לא מעניין אותי. עצוב לי רק שמתייחסים אלי כאזרח סוג ב', שתלוי כולו בחסדי "בעלי תפקיד "שרירותיים ונחושים ואטומים". כדי להיטיב עמי בקצת הומור, נזכרתי שביום 'מעשים טובים' בכתה ה', הדר ורותם 'עזרו' לשרה לין בצהרי יום שמש יוקד להגיע לביתה. רותם לקחה לה את הכובע והדר את מקל ההליכה וכך ליוו אותה לביתה. בערב פגשה בדשה ואמרה לה שחשבה שזה הסוף שלה. אולי אנחנו רגישים לחום (אתם יודעים שלא!) ואולי להתייחסות, אבל אני לא זוכר מצוקה וחידלון כמו החמש השעות בצהרי יום שלישי ב – 14.7.20.
ולסיום, כיון שה –'שבוע טוב' הזה אישי מאוד, אומר לכם שאני מצפה ומחכה, מייחל ואפילו מתפלל מכל לבי להבראתה המהירה של רעיה! גם בשמכם!

"שבוע טוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

11.7.20   י"ט תמוז תש"פ

פרשת השבוע "בלק"

"כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו /
הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב.
לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל /
כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל.
עם כלביא יקום וכארי יתנשא /
לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה.
מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל /
כנחלים נטיו, כגינת עלי נהר.
כאוהלים נטע אדוני, כארזים עלי מים /
מברכיך ברוך וארריך ארור.
אראנו ולא עתה, אשורנו ולא קרוב. /
דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל,
וימחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת".
כל אלה, קטעים משירתו המופלאה של עוכר ישראל, בלעם בן באור, בבואו לקלל את בני ישראל ונמצא מברך. שהיה במקצועו קוסם, מכשף, ואני מוסיף: משורר.                                            .

ברכות נשלח לכל נכדינו בסיום שנת הלימודים ובצאתם לחופש הגדול והם: אורי, אן, מאי, ניני, גלי, לי ורומי בבתי הספר תום ושני בגן ותומר בפעוטון. מאחלים לכם שתבלו, תקראו הרבה ספרים, תנוחו ותאגרו כוחות לשנה הבאה. זה נשמע מצחיק שאני מאחל לעצמי את אותם הדברים בדיוק. וסיפור שהגדולים שבכם כבר שמעו, על חוויה אישית שלי מהחופש הגדול של ילדותי שקראתי לו:
כמו בהרצליה
יום אחד בחופש הגדול, הלכנו עודד הרפז ואני לגן ב', גן השזיפים. (היום שיכון מרכז קליטה) האוגדן כבר נקטף כולו ורק פה ושם נראה שזיף צהוב בין העלים הירוקים. הלכנו לגן ב' כי רצינו לאכול שזיפים וידענו שאין שם מבוגר שיסלק אותנו. בשולי הדרך לגן הייתה מעין תלולית ארוכה של אבק לבן, עדין כמו פודרה. גררנו רגלינו בתוך האבק שהתרומם וצבע את רגלינו ובגדינו בלבן. עודד אמר: "בוא נעשה תחרות מי משתין יותר רחוק, נראה מה זה יעשה לאבק כמו שעשינו בהרצליה בחולות".   לבשנו מכנסיים כחולים בצבע "הפועל" וגופיות לבנות. קצת אחרי שהתחלנו בתחרות כשמכנסינו מופשלים, פתאום  קרא, כמעט צעק: "תפסיק"! על פי הכתם שנראה במכנסיו הבנתי שהוא כבר קטע את ההשתנה שלו. הוא אפילו לא שם לב לכך מרוב התרגשות. הוא זינק קדימה וחזר כשחגב בידו. "בוא נאכל אותו", הציע. "אוכלים חגבים?" שאלתי. "חכה כאן, אמר, כשהוא אוחז בחוזקה בחגב, "אני הולך לחדר של אמא להביא גפרורים וניצלה אותו. בינתיים אסוף עלים יבשים וזרדים". עד שחזר, סיימתי להשתין, אספתי ערמה של עלים יבשים וטיילתי לי לאורך תלולית הפודרה הנעימה בשולי הדרך. כשחזר, הדליק את האש, שם את החגב באש ועם מקל קטן לחץ את גופו שייצלה היטב. כעבור  דקות אחדות הוציא את החגב מהאש ואמר לי: "אוכלים רק את הרגליים, תביט!" עודד תלש רגל והראה לי איך הוא אוכל את הרגל סביב- סביב. תוך תחושת סלידה לקחתי גם אני רגל אחת. להפתעתי, לשוק של החגב היה טעם של עוף. בשר עוף דווקא אהבתי, רק המחשבה על מה שאני אוכל הגעילה אותי. האש התחילה להתפשט לעבר השער, אך עודד, אחרי שכרסם את יתר הרגליים אמר: "אתה לא מבין מה זה טוב, זה טעים כמו בהרצליה". כשסיפרנו בערב לילדים שאכלנו חגב, לא סיפרנו להם שכמעט גרמנו לשרפה ורק מאיר שעבר שם במקרה כיבה את האש בחולצתו, כשאנחנו נסים על נפשנו.

וברכות לגלי ליום הולדתו! שישמח ויחגוג במשפחתו, עם חבריו ועם כולנו. לילדים גדולים אומרים שישיגו את כל מבוקשם, רצונותיהם ויהיו אחראים בהגשמת רצונותיהם. אנחנו סומכים עליך ואוהבים אותך גלי, הסבים שלך.

"שבוע טוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

4.7.20   י"ב תמוז תש"פ

סיפור שסיפר יורם טהר לב בהקשר לפרשת "חוקת".
"יהודי שכב על ערש דווי, וכשהרגיש שהגיעה שעתו להיפטר מהעולם, רמז לבנו שעמד ליד מיטתו להתקרב אליו ואמר לו: "בני, לפני שאני עובר לעולם שכולו טוב, הייתי רוצה עוד פעם אחת לטעום מהשטרודל של אמא"! אמר לו הבן: "אני מיד מביא לך." יצא מהחדר וחזר אחרי שתי דקות ואמר: "אבא, אני נורא מצטער, אמא אומרת שהשטרודל הוא לאחרי ההלוויה."  חכמים פירשו: האבא מייצג את דור העבר, האמא – את ההווה והשטרודל את צרכי העתיד. פרשת 'חוקת' היא חוקת ההתקדמות האנושית : "ישן בפני חדש תוציאו". זה הדחף, כך הסבירו, של דור צעיר למרוד בישן והצורך של דור קודם להגן על מנהגי אבותיו. והרי דוגמה מימינו אנו. בקיבוץ דגניה עשו חג קיבוץ ענק והזמינו את כל הבנים שעזבו לעצרת מפוארת ומי לא בא? צעירי הקיבוץ, שלמחרת הסבירו למה לא באו למסיבה: "שוב לשמוע על מה שהיה?, את כל הסיפורים שלהם?" עלתה בי המחשבה שזה יכול גם לקרות לנו בחגיגות המאה…
ונחזור לפרשה שבמרכזה  סיפור 'הפרה האדומה', בעיות טומאה וטהרה וכן הסיפור הידוע על "מי מריבה" כשמשה מכה בסלע, ולא מדבר אל הסלע כפי צווה ע"י אלוהים, והמים פורצים ומרווים את העם הצמא, בשל מעשה זה נמנע ממשה להיכנס לארץ. כבר הבעתי את דעתי בעבר על כך שלא הגיע לו עונש חמור שכזה. אתייחס לעוד סיפור מדהים, שולי קצת בפרשה. בעקבות טענות ותלונות בני ישראל אלוהים מעניש אותם ושולח אליהם נחשים ושרפים (סוג של נחש) שינשכו בעם. משה מתלונן לאלוהים שאומר לו: "עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו, ויחי!" ויעש משה נחש נחושת וישימהו על נס והיה אם נשך הנחש איש, הרים ראשו והביט אל נחש הנחושת, וחי. מאז, הנחש הממית הפך לסמל המחייה. ועד היום אנחנו רואים את סמל הנחש רקום על בגדים או מתנוסס על דלתות ואפילו מהווה את סמל חיל הרפואה בצ.ה.ל. בפרשנויות כמובן נאמר, שלא הנחש מחייה אלא שבנשיאת המבט למעלה אל הנחש המתנוסס על הנס, מביטים אל אלוהים שהוא הוא המרפא ולא הנחש. ונשאלת השאלה, אחרי שנאמר : "לא תעשה לך פסל ומסיכה" למה לא! ל'עגל הזהב' וכן לנחש הנחושת?

קיבלתי הרבה תגובות ל'שבוע טוב' הקודם. בחרתי לפרסם את תגובת איב ודורון אופיר וכך כתבו: "קראנו, איב ואני, את מאמרך המעניין על סבל האמהות שמסרו את ילדיהן ל"משטר" הקיבוצי. הנושא שהוצג גם במוסף הארץ (28.5), הציג ניסיון מגמתי לצייר צד אחד של הנושא, ואילו הצד השני, של הנסיבות וגם של הצלחת השיטה לא תיארו שם. החינוך המשותף היה, לפי דבריך, פרי נסיבות מיוחדות של ראשית הישוב, אך הוא גם נמשך אל השנים של הדור השלישי והרביעי בקיבוץ. ומעניין מה היו הנסיבות או המוטציות של החברים בקיבוצים אשר שימרו אותו עד שנות ה-80 או אפילו ה-90 במשמר העמק.
ברור שלך ולי עצוב שמהחינוך המשותף נפגעו כמה (אני מקווה מעטים) ילדים ואימהותיהם וברור שאת הסבל של האימהות במקרה זה אי אפשר לבטל.    אם זאת ברור שהיה ראוי להציג את שני צדי הנושא ולא רק את האחד.
תודה ששיתפת. להתראות!

וסיבה למסיבה: שמחנו מאוד להחלטתה של שהם להתקבל לחברות בקיבוץ. אנחנו מתברכים בך ומברכים אותך שתהיי מאושרת בחייך כאן בינינו!

"שבוע טוב"!

 "זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

27.6.20   ה' תמוז תש"פ

אחרי שחדלו לרחם עלינו, "ילדי השמש", על סבלנו הרב בלינה המשותפת, אחרי שהתברר שרובנו מאושרים ושמחים, ויצאנו בריאים בגופינו ובנפשנו, החלו, לאחרונה, לטפל בסבל האימהות שמסרו את ילדיהן ל"משטר" הקיבוצי. לא הייתי מגיב, אלמלא העובדה המרגיזה שה'חוקרים' ו'החוקרות' מתעלמים לחלוטין ממציאות החיים הסביבתיים של אותם זמנים, הדור 'המותקף' בכל אלה, הוא דור שפעל באילוצים קשים, שעשה וויתורים אישיים ענקיים כדי להגשים את רעיונותיו וחזונו ולא רק בתחום החינוך. כאחד הילדים שגדל בדרך החינוכית ה'נלוזה' וכהורה, שגידל בה את חמשת ילדיו, ברצוני להבהיר: אין בכלל ספק שהשיטה החינוכית הקרוייה: "החינוך המשותף", נהגתה והונהגה  כתוצאה ממצוקה גדולה שתחילתה דווקא בבעיות הביטחון. היה צורך למצוא מקום שמבטיח את שלומם של הילדים מיריות והתקפות הערבים כמעט מדי לילה, שום אוהל או צריף בהם גרו הוריהם לא יכול היה לתת מענה לכך, ובמצוקה הכלכלית הקשה הוחלט לתת עדיפות לבניית מבנים לילדים, שכונו 'בית ילדים' בהם יגדלו יתחנכו וילמדו בבטחה ויתנו שקט נפשי להוריהם.. במציאות זו של אין ברירה בגלל קשיים כלכליים  החליטו גם שהכל יהיה משותף לכולם: המקלחת, חדר האוכל, הקומונה, בה הבגדים הם של כולם, ומכאן שמה, הרכוש ופתרון בדיור ובשיכון –  "הפרימוס". היה זה דור, שכל הגיגיו ומעשיו היו רוויים באידיאולוגיה ציונית- סוציאליסטית, שלמענה עזבו את בית הוריהם המסודר, עלו לארץ, עבדו את אדמתה והקימו את הקיבוץ. במציאות הקיימת בארץ ישראל, הם חיפשו ונתנו מענה למצוקות המשפחות המעטות ולילדיהן הקטנים ויצרו את שיטת החינוך שכונתה 'החינוך המשותף'. כך נוצרה "הקבוצה" (וזכינו ל-12 אחים ואחיות אמת), "חברת הילדים", "שיטת הנושאים" בלימודים ועוד.

בתי הילדים, בהם רוכזו ילדי הדור השני היו בנויים לתפארה לעומת אהלי/צריפי/חדרי ההורים, והיה בהם כל הנדרש לגידולם ואף אחד לא ערער או הרהר על כך. אפשר להזדעזע היום  בשנות האלפיים איך הם 'הפקירו' את ילדיהם או לא שעו לרגשות האמהות ואפשר להמשיך ולהתווכח לחיוב ולשלילה על כך. כמוני יגידו רבים, שהייתה לנו ילדות ונעורים נהדרים ויהיו גם שיגידו: "כמה היה להם רע והם אפילו לא ידעו כמה היה להם רע". אי אפשר ש"אנשי המדע", בבואם לתאר את העוולות, יתעלמו ולא יזכירו באמירה כלשהי על מציאות החיים של הימים ההם וזה מה שמקפיץ אותי כי את העובדות חוויתי על בשרי. מעניין, שתמיד פונים לקבל את חוות הדעת של המקטרגים (שמשום מה חדלו לעסוק במקלחת המשותפת) ואף פעם לא מתעניינים ברוב הגדול שגדל בחינוך המשותף וחווה אושר וסיפוק, חופש, אמונה ויצירתיות, וחברות –אמת, שעומדת במבחן הזמן.

אני לא מצליח לעכל את השינויים שעושים בנופי הקיבוץ שאחד מהם, בשבילי, הוא הריסת הבקתה בשבוע שעבר. גילוי נאות: הייתי האחראי של הקמת הבקתה בתוקף תפקידי כרכז 'שומריה'. גייסתי את חגי בז כפרויקטור, שבזכותו בוצע מפעל הסיום של נערי/ות קבוצות 'להב', 'דביר', 'שובל' שעבדו ללא לאות ומסירות להקים את המבנה. יש לי בכך מעורבות רגשית וגם מידה של כעס.
אני מתקשה להבין איך אף חבר/חבורת צעיר/ים לא לקח/ה על עצמו/ה להחיות את הבקתה, את הפנינה הזו, ולטפחה למקום אטרקטיבי רק שלנו, וידע לשמרו.  כמה קשה לבנות וכמה קל להרוס, וכמה חבל!

"שבוע טוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

29.6.20   כ"ח סיון תש"פ

במרכזה של פרשת "שלח" שלושה סיפורים. הראשון הוא: המרגלים שמשה שולח, שנים-עשר ראשי השבטים ל'תור' את הארץ. המשימות הן פוליטיות: לחזק בעם את הרעיון שהולכים לארץ ראויה. אך בשובם אחרי ארבעים יום, עשרה מהם התרשמו שרעה היא הארץ: "ניתנה ראש ונשובה מצריימה" (מכאן הביטוי "לתת ראש") ורק שניים אמרו כי טובה היא: "עלה נעלה… כי יכול נוכל לה".. ולמה נדד במדבר עם ישראל ארבעים שנה? בגלל דעתם של העשרה, עם ישראל נענש וחזר לעוד 38 שנות הליכה במדבר. על כל יום בו שהו המרגלים בארץ – שנת הליכה במדבר.. אחד ממורי אמר שעשרת המרגלים שכל כך אכזבו את משה, לא פחדו מתבוסה, הם פחדו מניצחון! – שאם יכבשו את הארץ יצטרכו לצאת למלחמות, לעבד את הקרקע בעבודה קשה, להקים צבא, לבנות משק ומערכת רווחה. של מי היה בכלל הרעיון לשלוח את המרגלים?  על פי הפרשה: אלוהים! ככתוב : "וידבר ה' אל משה לאמור שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל"… אך על פי משה, בספר 'דברים', מדובר ביוזמה של העם וכתוב שם: "… ותקרבון אלי כולכם ותאמרו: נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ… וייטב בעיני הדבר ואקח מכם שנים עשר אנשים…" רש"י גדול הפרשנים מפרש כך: העם בא אל משה לדרוש לשלוח את המרגלים ומשה שאל את אלוהים, שלא התנגד ונתן את הסכמתו. הרמב"ם החכם אמר שבכלל לא חשוב מי שלח את המרגלים וגם לא העונש כי בעצם עונש, אלא הבנה בטבע האדם "לא ייתכן שעם של עבדים יהפוך תוך מספר חודשים לאומה המסוגלת לשאת באחריות בגלל החירות שניתנה לה".     הסיפור השני הוא מצוות ציצית, על פי האופנה בתקופה ההיא, חיברו לכנפי הבגד בארבע פינותיו ארבעה פתילים בצבע תכלת (צבע הרקיע, צבע הים) כדי להזכיר לבני ישראל שישמרו על קיום המצוות. עם הזמן במקום לתפור ארבע ציציות לכל בגד, יצרו את הטלית שאנחנו רואים עד היום.  והסיפור השלישי הוא על אדם שנראה מקושש עצים בשבת, הביאוהו לפני משה שפסק : "סקלוהו באבנים" ( כי על חילול שבת שכזה אי אפשר לעבור בשקט), וכך עשו. איזו אכזריות אנו מגלים אצל גדול נביאנו…

ולברכות: מחר יהיה היום הארוך ביותר בשנה! יום זה הוא שיא שעות האור, לכן הוא יום מיוחד בשנה. את יום האור שלנו, מזכיר לנו מור מדי שנה שזה גם יום הולדתו. מור יקירנו, נולדת ביום האור והחום וזו גם דמותך! לכל, תמיד ובכל מקום, אתה מדליק אותו  בשמחה, בחיוך שובב וב'כאפה' חמה. אנחנו מאחלים לך שגם אם תחווה קשיים ואכזבות שתמשיך להשרות על משפחתך הקטנה והגדולה, על חבריך את אווירת השמחה, הכיף, את האור והחום שלך! ברכות  להוריך ולאחיותיך, לכולנו! אוהבים ודואגים תמיד. סביך.
"שבוע טוב"!