שבועטוב

  "זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

13.6.20   כ"א סיון תש"פ

פרשת השבוע "בהעלותך", עוסקת בכמה נושאים, ומתחילה במנורה בה יאירו שבעת הנרות. למה שבעה ולא עשרה? (דיברות) או שנים עשר? (השבטים) מדוע הפך מספר שבע למספר החשוב ביותר בתורה? התשובה היא לזכר שבעת ימי השבוע שברא האל ועל בסיסה אנחנו חוגגים גם את שבעת ימי חג הפסח ושבעת ימי חג סוכות, שבע שנים לשמיטה, שבעת המינים,  יושבים שבעה ואפילו האמרה "שבע נפל צדיק וקם".  בפרשה זו אנו עדים גם לזיכרון הקולקטיבי של העם ומה הוא זוכר. את מתן תורה? לא! את הניסים ש"עשה" לו? לא! את מכות מצרים? לא ולא! הוא זוכר את האוכל! כשמשה אומר לעם: " זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים" העם מתלונן ואומר: " מי יאכילנו בשר. זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם. את הקישואים ואת האבטיחים ואת הבצלים ואת השום! ועתה נפשנו יבשה". אבל, אולי, הקטע החשוב בפרשה בה מגבש משה את השבטים ותיפקודם הוא: שבמהלכו הוא משחרר את בני שבט לוי מ'ללכת' לצבא. "הם ישרתו במשכן", קבע, "ויבטיחו את הפעילות השוטפת הנעשית בו, ישמרו על האש וכד'". יתר השבטים ודאי לא היו מרוצים על השחרור של צעירי לוי מנטל הביטחון ("השיוויון בנטל"), אך הם שתקו, ממש כמו בימינו, שה'חרדים' משוחררים או משתחררים אוטומטית מגיוס לצבא ונטל הביטחון אינו נופל עליהם. והנשק שלהם – בהיעדר משכן  – הוא לימוד תורה והמדינה משלימה עם כך. אבל את תשומת לבי משך משפט קטן, שונה מהטון המצוי בפרשה, משפט המשבח את אהרון על היכולת שלו בהפעלת המשכן: 'להדליק כל יום את האש ולשמור על ההוראות המפורשות' שקיבל מאלוהים באמצעות משה, מבלי לחרוג מהן. "להגיד שבחו של אהרון, שלא שינה" כתוב. במילים אחרות יש כאן פירגון לפעלו של אדם להתמדתו ומסירותו. הפירגון, דברי השבח, מעטים בחברה המקראית, ממש כמו בימינו אנו, בחברה המודרנית. ממש כמו אצלנו, אפילו בקיבוץ. מילות השבח ודברי הערכה נשמעים בדרך כלל באזכרות לחברים שהלכו מאתנו, או בפרדות או בהזדמנויות יוצאות דופן. בעצם, למה לא לפרגן, ולומר לאדם דברים טובים עוד בחייו – בכנות, לפחות, באותה מידה שמקטרים ואומרים מילות גנאי וביקורת חריפה? זו שאלה של חינוך? של מורשת? של מה? שווה פעם לחשוב ולדבר על כך, ודאי חיינו, יהיו יפים יותר, נכונים יותר, מספקים יותר. ואם תשאלו קראת משפט קטן בתורה ונשבית? ואתה, הרי, אחד המבקרים הגדולים והקטלניים כשאינך מרוצה ממשהו, אסכים אתכם: אני מאחל לכולכם שלא תתחילו לפרגן בעקבות פסוק בתנ"ך, או באירוע מיוחד,  ויותר מכך אל תחכו לכך שתגיעו לגילי המכובד. זו החמצה וחבל!

"שבוע טוב"!

 "זיכרון זה לא רק נוסטלגיה –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

6.6.20   י"ד סיון תש"פ

מלחמות הן אירועים בחיי אדם, שאינו יכול לשכוח אותן, וככל שהוא מתרחק מהם עולות בלבו תהיות חדשות למשל: האם הן היו הכרחיות?      שתיים כאלה, מתוך החמש בהן השתתפתי, ציינו השבוע את "יום שנה" לפריצתן.  מלחמת ששת הימים ב- 1967 ומלחמת לבנון הראשונה ב- 1982.

מלחמת ששת הימים. עוד לפני שגויסנו, מיצרי טיראן נסגרו ע"י המצרים, הסורים צלפו על יישובי הצפון ובירושלים וביישובי השרון התרחשו התקפות ארטילריה ירדניות. במצב הזה ישראל נקלעה למלחמת "אין ברירה" ותוך ששה ימים השיגה את הניצחון הגדול בתולדותיה: כיבוש חצי האי סיני, כיבוש רמת הגולן, כיבוש הגדה המערבית שגולת הכותרת הייתה כיבוש (יש האומרים שחרור) ירושלים המזרחית שבה העיר העתיקה והכותל, הכותל המערבי!
ב-5.6.1967 בשעה 07.45  יצא חיל האוויר למבצע "מוקד" ותוך שעות השמיד את חילות האוויר של מדינות ערב. בשעה 08.00 נשמעה בכל רשתות הקשר הפקודה "סדין אדום" וכוחותינו נכנסו לסיני. כעבור ארבעה ימי מלחמה נכבש חצי האי כולו ותוך ששה ימים הסתיימו הקרבות גם בגדה וברמת הגולן. זה היה ניצחון אדיר של מדינת ישראל על ארצות ערב. תקופה חדשה של אופוריה כבשה את כל הארץ. אלבומי ניצחון, האלהת הגנרלים, מסעות וחגיגות ניצחון. היום, אחרי 53 שנים, אנחנו ושכמונו בוכים על תוצאותיה עד כדי כך שאפילו שואלים ב'רגעי אמת', כשאנחנו מביטים על החברה הישראלית ומדינת ישראל החזקה: האם המלחמה המפוארת הזו הייתה הכרחית?  אחרי שנתיים שוב נלחמנו במלחמת ההתשה וכעבור שש שנים במלחמת יום כיפור.

מלחמת לבנון הראשונה (1982) שנקראה אז "מבצע שלום הגליל", מבצע שבא להרחיק את המחבלים 40 ק"מ מהגבול למען שלא יפגיזו את יישובי הצפון. לפניכם תאריכון:  6-11 ליוני – כניסת כוחות קרקע ללבנון עד הפסקת אש.     12.6-30.8. לחימה על כביש בירות – דמשק, לחימה בבירות, שאני לא יכול לשכוח איך לקחתי נ.נ. ויצאתי לחפש את לירן לפני הפריצה, ועד צאת מפקדות אש"ף לתוניס. 29.9 יציאת צה"ל מבירות – סיום רשמי של המלחמה.
ואוסיף: באוקטובר 1983 – נסיגה מהרי השוף,  יוני 1985 – הקמת רצועת הביטחון על קו האוולי. מאי 2000 –  יציאה חד צדדית מלבנון.
התוצאות בלבנון היו: הקמת צד"ל (צבא דרום לבנון) ומנגד, הקמת ארגון החיזבאללה. ובישראל: התנגדות ציבורית רחבה שמתחילה עם הפגנת הענק לאחר טבח "סברה ושתילה", הלחץ על בגין, כשיומיום נהרגים חיילים. תנועת "ארבע אמהות", שחרור אלפי מחבלים תמורת שבויינו, פריצת מלחמת לבנון השנייה. ורון ארד אחד.
"שבוע טוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"
30.5.20   ז' סיון תש"פ

סעודת סיום הקורונה המשפחתית גרמה לי להרגשת אושר. היוזמה, הביצוע ועצם הרעיון הסבו לי הרבה שמחה ונחת. כמובן שבתוך הכלל הגדול, היו גם רגעים ייחודיים כדוגמת זה שנינתי, תותו, בקשה אותי שאבוא איתה לעפולה (לעלות לבקתה למעלה) ואחרי סיור מקיף בה, כמעט נסענו גם לחדרה (הבקתה הקטנה) כשהיא זו שמסבירה לי את מה שיש שם כאילו אני הילד. אתם יודעים, שאני בררן גדול בענייני אוכל והתקשיתי לבחור מהמאכלים הרבים שהכנתם. ניגשה אלי ליאן והציעה לי פיצה. אני קובע שזו הייתה הפיצה הכי טובה שאכלתי בחיי!  כבר אכלתי פיצות בכל העולם ישר מהתנור מצ'ילה, ועד איטליה. כזו… לא הייתה. אבל ההנאה הגדולה ביותר שלי הייתה לעמוד/לשבת ולצפות בכולכם נינוחים, שמחים על סף צוהלים (מור המצהיל). תבורכו כולכם!!!

השבוע התחלנו לעסוק בפרשות החומש "במדבר". ספר המכונה גם "ספר המספרים" כיון שהוא מתחיל במפקד האוכלוסיה פעם נוספת תוך שנה וחודש. בתורה אין ציון תאריכים בדרך כלל אך הפעם כתוב במפורש: המקום הגיאוגרפי  של המפקד – מדבר סיני. המבנה בו התקיים – אוהל מועד. התאריך הוא: האחד לחודש השני (אייר) בשנה השנייה ליציאת מצריים. המפקדים הקודמים היו אחרי יציאת מצריים, אחרי חטא עגל הזהב ועכשיו, עם הקמת המשכן. רש"י מסביר שאלוהים סופר את העם לעתים קרובות מתוך אהבתו לעם. כשאוהבים, סופרים שוב ושוב את "האוצר" שיש לנו. כיון שהסיפור מוכר לכם מכתה ג' אכתוב על שני ביטויים המוזכרים בו: הראשון, קצף! ("ולא יהיה קצף על עדת בני ישראל") קצף הוא אחד מששה סוגי הכעס: כעס, זעם, חמה, חרון, אף וקצף. הכעס הוא הדרגה הנמוכה מכולם כי לרוב הוא מתמצה בדברי נזיפה או גינוי. חכמים אומרים שיתר הסוגים אינם נאמרים אלא ניכרים בפניו של אדם: הזעם ניכר בעיניים (מבט זועם), חרון ניכר באף (חרון אף), חמה ניכרת במצח, כשהדם עולה לראש, והקצף יוצא מהפה ואין יכולת להסתירו. משום כך זוכה כעסו של אלוהים במילה הקשה ביותר, "קצף"!
והביטוי השני הוא השקל! "… בשקל הקודש תיקח עשרים גירה השקל" השקל במקרא מבטא יחידת משקל. 'שקל הקודש' שווה למשקל של עשרים גרה. גרה מתכוון לגרגר חרוב. רק במאה השביעית לפני הספירה החלו להשתמש במטבעות כאמצעי חוקי. והמילה שקל כיחידת משקל בתקופת המקרא, מקובלת היום כמטבע.

השבוע חגגנו את חג השבועות בתבנית קורונית, ז.א. ללא התקהלות. אז כמה מילים על שמות החג: חג השבועות הוא השני מבין ה"רגלים". החג נחוג חמישים יום לאחר ליל הסדר, המציין את 'יציאת מצריים' מעבדות לחירות.
לחג השבועות שמות אחדים, שלכל אחד מהם פנים ייחודיות:
חג שבועות: סיום ספירת העומר שמתחיל תמיד בו' סיון ונמשך שבעה שבועות.
חג הקציר: מקורו בעבודת החקלאות ובקשר לאדמה.
חג הביכורים: על שום העבודה בבית המקדש שהיו מקריבים בו קורבן לחם מיוחד מביכורי החיטה שנקרא "שתי לחם" או "לחם תנופה".
חג מתן תורה שם הנותן ביטוי למשמעות הדתית וכיון שקוראים בו את 'מגילת רות'.
חג שבועות הפך לחגם של המתגיירים ולכן כונה גם חג החסד.

"שבוע טוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"

23.5.20    כ"ט אייר תש"פ

אחרי שבועות רבים של חיים בצל הקורונה- הסגר ושינוי סדרי חיים, אנחנו חוזרים לשגרה ועמה גם לפרשות השבוע שאני אוהב לעסוק בהן. מאחר ודילגתי על פרשות ספר "ויקרא", אנסה להאיר כמה דברים על החומש הזה. חז"ל קראו לספר "ויקרא" "תורת הכוהנים" כי מעטים בו הסיפורים ורבים בו הדינים, שבחלקם הגדול נוגעים לכוהנים ולעבודתם במשכן, לעבודת המקדש ולטהרתם. אז במה עוסקות עשר הפרשות של ספר "ויקרא"?   1. בהקמת המשכן ובדיני הקורבנות  2. בשנת השמיטה ובשמירת השבת   3. בלשון הרע וברכילות   4. במוות ובלידה  5.בשבתות וחגים  6.בזוגיות ובחינוך 7. בתשלומים והלוואות.
מעל כל אלה מרחפת המילה: "קדושה" שקובעת שיש קדוש ויש טמא, יש נכון ולא נכון, יש אסור ומותר. כפי שאמר אחד ממורי: "ויקרא הוא ספר של גבולות. הוא ספר מאתגר, הוא מבחן של נאמנות". אגב אם נעשה השלכות לימינו הרי לעולם חסר הגבולות של ימינו, חדרה מגפת הקורונה והנהיגה גבולות ותחומים: הבידוד, הסגר, שטיפת הידיים, המסכה, ממש "דיני טומאה וטהרה". בסוף ספר "ויקרא" מופיע המונח "יובל', שבא אחרי שבע שנות שמיטה בשנה החמישים! ב"ויקרא" כתוב: "ביום הכיפורים בשנה החמישים, יש לתקוע בשופר ולקדש את השנה כשנת יובל, ולאחר מכן לשחרר את כל העבדים ולהחזיר את כל הקרקעות לבעליהם המקוריים". הרצל, 'חוזה המדינה', תמך ברעיון "היובל" וכתב על כך ברומן שלו "אלטנוילנד" רק עם שינוי משמעותי. "אנחנו שינינו מעט את החוק הקדמון" כתב, "במקום להחזיר את הקרקעות לבעליהם המקוריים "נסב את הקרקעות לחברה החדשה". (וכוונתו הייתה למדינה). גם ז'בוטינסקי  אימץ את רעיון היובל וביקש לעצב משטר כלכלי שבו מתקיים שוק חופשי למשך 49 שנים ובשנה החמישים אוספים את כל הרכוש ומחלקים אותו מחדש: "בטלים החובות, למתרושש מחזירים את רכושו, המשועבד נעשה בן חורין ו'המשחק' מתחיל מראשיתו". מה שלא קרה במציאות – עד ימינו…

הקורונה בין שאר הדאגות, החרדות ההסתגרות בבתים וכד' אפשרה לנו גם זמן לעצמנו. בין היתר לעשות סדר בניירות, בצילומים, בכתובים. אישית, זכיתי לראות בוידאו, בערוץ השני שלנו שני מחזות שהוצגו ב"יום הולדת לקיבוץ", שאחד מהם נקרא "ימים מספרים" – אנשים, מקומות ומנגינות – המתבסס על כתבה של מנחם שלח וגדעון גומא שכונתה "24 שעות בחיי קיבוץ", שהוצג ב- 1995, ואותו ערכתי והוספתי כמה קטעים משלי, בוים על ידי חרמונה ומיכה, כשדורון (אז מוני) אופיר על המוזיקה. השני, נקרא "אב בן ונכד" ("שלושה דורות בקיבוץ") מחזה שאותו כתבתי ב- 1987 ואותו ביימה אורנה ספיר.

זו לא מחזאות גדולה אבל זה משלי.  מאחר ולא שמעתי מאף אחד מכם, ילדי, ולו מילה אחת לחיוב או לשלילה, אני מסיק שלא מצאתם את הזמן לצפות בהם,  או לגלות עניין וסבלנות ולו רק מחמת האיכות הלא טובה שלהם. אם הייתם רואים אותם בוודאי הייתם נזכרים בשיחות שהיו לנו בבית. ולא נותר לי אלא להצטער על כך. ומעניין, שאחרי יותר משלושים שנים אני עדיין עומד כמעט מאחורי כל מילה שכתבתי.

נסיים בציון יום הולדתה של שהם שחל השבוע. יותר מכולכם, שהם משתלבת בהגשמת מאוויינו היצירתיים. כשאני בא לברכה אני לא יודע אם להמליץ לה לעבור ולעסוק באמנות או בתחום הבריאות. בצל המחמאות לא יכול שלא לומר לה ודווקא במסגרת משפחתית רחבה כמה אני מאוכזב מכך שזנחה את עולם המחול וזה עוד לא מאוחר לחזור למסלול. שהמיתה, אנחנו מאחלים לך שמחה, אושר ובריאות, במשפחתך עם ההורים וספיר ועם כל משפחתנו הגדולה.
לו יהי!!

"שבוע טוב"!

                   זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה

16.5.20  כ"ב אייר תש"פ

האם ימי הקורונה חלפו? יגידו ימים. אנצל את מועד סיום הגל הנוכחי כדי להודות. ראשית, למיה, על מסירותה, נחישותה והתמדתה לשמור שנהיה 'יושבי בית'. אני מניח שזה עייף אותה  ושהיה לה קשה לעמוד ב"טרטורים" שהצבנו בפניה לבקרים, אך רוחה לא נפלה! אין לי יותר מילים כדי להודות לה, רק חיבוק! עכשיו כבר מותר?! אבל לא נשכח גם את עזרת כולכם 'לשמור על עצמנו', קרין שידעה לשלב הסעדה עם ביקורי "שיחה", סיון במטעמיה והתעניינותה, קרן בתרומתה ל'קבלות השבת' בשבילנו, את ביקורי שיר – "אתם צריכים משהו"? לירן בשיחה הטלפונית היומית שלו ובביקוריו והדר בין ריצותיו אחרי ה'מגפה', שהביא לנו את מנות המזון תמיד מחייך ועליז, מנוגד כל כך לאווירה הכללית השוררת. ירון על העזרות במחשב ואורנה!   וכן, תימור מרחוק, בשיחותיו המתמידות ידע לחזק לנו את האגו האיטלקטואלי והרגשי אותו השלימו הצצות נואי ותותו. אשרינו, שככה לנו! ולמרות התקוממותנו על השמירה המוקפדת על "חיינו", רוצים לומר לכולכם ולכל אחד לחוד, המון תודות!    ומי ייתן שתמשיכו כך גם בלי "איומים וסכנות"…

לבתנו בת השישים – מהוריך 13.5.2020
יום שישי, 13.5.1960, בשעה 02.30, בחדר ההמתנה בבית החולים "סנטה מריה" שבסנטיאגו דה צ'ילה, נשמעה פעיית תינוקת, שהביאה עמה צהלת שמחה קולנית (שלי). כעבור כמה רגעים נפתחה דלת, ראשה של אחות הציץ ושאל:
Senor Gordon? Tiene hija! (מר גורדון? יש לך בת!) והזמין אותי להיכנס לחדר גדול שבמרכזו מיטה גדולה, עליה שכבה האם המאושרת כשעל הקיר מעליה תלויה תמונה גדולה של ישו פורש ידיו, ועל אף הקרשים אליהם מוסמר, נראה היה לי כשולח זרועותיו דווקא לחיבוק "ברוכה הבאה". ליד המיטה ניצבה מיטת תינוקת קטנטונת. אך הדבר הכי יפה בו חזו עיני הייתה התינוקת – שהשבוע מלאו לה, לבתנו הבכורה, לקרין, שישים שנה. לא יאומן! רק הזיכרון על כך מחזיר אותי לאחת החוויות המכוננות בחיי. את הסיפור הזה כבר שמעתם אין ספור פעמים ויש להניח שגם תשמעו אותו עוד ועוד, לפחות פעם בשנה כי זה כוחו של סיפור מכונן, זה הפך כבר להיות כמו הגדה שיש להגידה. בעינינו, ניחנת בכל שאפשר לייחל לו. כשאתה ילד חוגגים לך ההורים את יום ההולדת, כאתה מתבגר בני הזוג מציינים זאת ועם השנים, הילדים שלך הם המארגנים לך את מסיבות יום ההולדת (בייחוד עגולה). נודה, שהחגיגה האמיתית היא שלנו, ההורים. הנה חזרנו להתחלה וההורים שלך רוצים לחגוג לך את האירוע. אני לא בטוח שנביא קוסם או תזמורת או כדור פורח. אבל יום הולדת ראוי, נחגוג לך.
בסיפור שנות חייך מקופלות כמעט כל שנותינו הבוגרות, מה עברנו, איך היו חיינו ואיך התפתחנו עד שהגענו לאן שהגענו, איך נעשינו למשפחה גדולה כשכל אחד מילדינו שנולד אחרייך, הוא הדבר הכי יקר לנו בחיים.  את היית אתנו ואיתם בכל שלב ושלב. וחווית גם את מה שקרה בקיבוץ שלנו לאורך השנים. אני מרגיש, שכילדה קטנה, היינו לך, הורייך, נקודת משען תומכת ומכילה והיום… אני מרגיש שאת משענת לנו וכתובת לימים שיבואו, ולא בכדי הוכתרת בתואר "היהלום שבכתר". אנחנו חיים אותך, מלווים אותך מחבקים אותך כבר שישים שנה, כילדה, כנערה, כאשה, כאמא, וכסבתא!  עם הזמן שחולף גם דואגים לבריאותך, כי בריאות טובה היא בסיס לאושר אישי, משפחתי וחברתי. כפי שכתב אלתרמן בשירו "שיר משמר" לבתו במילותיו הנרגשות:
"שמרי נפשך, כוחך שמרי, שמרי נפשך"…
ונוסיף: "שמרי עליך, על משפחתך, על חייך"!
אנחנו אוהבים ומאמצים אותך אל לבנו. מאמינים בך ומתפללים לשלומך ולאושרך. ואי אפשר שלא לברך גם את ירון שלידך כבר "כמה שנים טובות" ולחבק את ילדיכם: נואי, יהב וליאן  ואת נכדותיך תומר ויהלי שבורכו בך!

ביום שישי ה-13.5.1960 בשעה 02.30 בבית החולים "סנטה מריה"   בסנטיאגו דה צ'ילה נשמעה פעיית תינוקת… כך החל סיפור חייך!

"שבוע טוב"!

 "זיכרון הוא לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון הוא גם פרספקטיבה"

9.5.20  ט"ו אייר תש"פ

מי שחשב ששכחתי, בצל הקורונה ו/או בצל חג העצמאות את האחד במאי טועה. לציון יום שאירע ב-1887 מותר כבר לאחר בשבוע. אתייחס לשירת ה"אינטרנציונל" המלווה אותנו מילדותינו בכמה עובדות יבשות:
1. האינטרנציונל במקורו נכתב בצרפת בעקבות דיכוי הקומונה הפריזאית במהלך המלחמה עם פרוסיה.
2.  את המילים כתב משורר צרפתי ששמו פואטייה ב- 1881.
3. את הלחן כתב  המלחין הצרפתי פייר דה גיטר ב- 1888.
4. תורגם לעברית על ידי אברהם שלונסקי.
הערה: בשנת 1985 בהמלצת בן אהרון (מזכיר ההסתדרות) נכתב נוסח חדש לאינטרנציונל על ידי חיים חפר ואושר על ידי הועדה המרכזת של ההסתדרות.
5. האזינו לשירת האינטרנציונל.

למה שהגויים קוראים יום הולדת 12, אנחנו, היהודים, קוראים "בת מצווה". ובכן, ניר (ניני) הגיעה למצוות ומגיע לה ולהוריה ברכה חמה מיוחדת.  מה פירוש היות בת או בר מצווה? ביהדות יש דברים ההופכים מ"חובה" ל"מצווה". ישנם דברים שאפילו ילדים קטנים חייבים לעשות כמו ניקוי חדרם, כמו לעזור לחבריהם, להגיע בזמן לביה"ס ועוד ועוד. ביום המיוחד הזה החובות הופכות למצוות. קוראים למצב הזה גם לקיחת אחריות!. מבין כל המצוות,  החשובה ביותר היא מצוות 'כיבוד הורים', כי זו המצווה שתלווה אותך לאורך כל חייהם וחייך!
אני רוצה להציע לך, ואם זיכרוני אינו מטעני, הצעתי זאת לכל 'בנות המצווה' במשפחתנו, לכתוב יומן! (פעם היו ספרונים כרוכים יפה, שהיה כתוב על כריכתם "יומני" ושהיו נסגרים על ידי מנעול קטן). אני ממליץ שיהיה לך יומן אישי שאף אחד לא יוכל לקרוא ולדעת מה יש בו. לא ההורים ולא החברות הטובות.  היומן יהיה לך פינה בה תוכלי להיות רק עם עצמך. על תקוותיך ואכזבותיך וכל חוויותיך. תראי שהכתיבה בו תעשה לך טוב. ותזכרי, אם תחליטי על כך, שזו הייתה עצה חכמה מהסבים האוהבים אותך כל כך.
ניני, מה נאחל לך? שתוצפי באהבה במשפחה שלך, במשפחתנו הגדולה, עם חברותיך וחבריך, בכל שתעשי! אז מה נוסיף לילדה כל כך מקסימה, יפה, נבונה, חמה, מחבקת ומחייכת?  היום אומרים כל זאת במילה אחת :
מ ה מ מ ת!!! שתזכי רק להצלחה אושר ושמחה!!!

וברגע האחרון ממש:
ימינו אינם פשוטים בתקופת הקורונה ואפילו מבלבלים בתחומי ה"עשה" ו"אל תעשה". ואני, שדעותי ידועות לכם ומקבל את הגזרות כי… מוצא במציאות הקיבוצית הקורונית שלנו (ולא נשכח שאנחנו חיים בקיבוץ) את קרן האור ב"שידורי המגפה" העולים מדי שבוע ומראים לנו את עצמנו בהומור עצמי ובחיבה גדולה, במראה!  בלי לפגוע אבל כן לעקוץ, בלי להעליב אבל כן לקרוץ. הייתי מברך על כך בכל מצב אבל הידיעה שהמנוע והרוח החיה של כל זאת (נמסר לי ממקורות חוץ) הוא הדר מוסיפה לברכה גם גאווה אישית ומשפחתית. וחבל, מה חבל שהשבוע צפינו בתכנית האחרונה לעונה. זה יחסר לנו מאוד.  אנו תקווה שהדר וכל החבורה יתפסו ברוח זו, מקום קבוע במדיה גם בעתיד.

"שבוע טוב"!

2.5.20   ח' אייר תש"פ

יום זיכרון מיוחד עבר עלינו השנה שטרם חווינו כדוגמתו. לא התקיים המפקד המכובד והמרגש על הר הגעש, המעלה זיכרון לכל אלה שנפלו בדרך לקיומנו, ובו גם הזיכרון האישי – המשפחתי שלנו, זכרו של שי. אין טקס במשך השנה שהוא מלכד יותר, נוגע יותר ומרגש יותר, מהמפקד על הר הגעש. שהוא תמצית ה"ביחד". וכך, כמו מדי שנה, כל המשפחה מסתופפת סביב קברו של שי, לאחר הנחת זר על קברו של דני, כשהסירנה נוסקת. השנה, עלינו ביום שני בערב שלפני, זה היה משהו אחר מהרגיל והיה בו משהו מיוחד עבורנו, וכך עמדנו והקשבנו להקראת השיר המטלטל, המרגש והאמיתי כל כך של רונה רמון שקראה רעיה.

אני זוכר היטב את השעה ארבע אחה"צ של ה' באייר תש"ח. אנחנו, ילדי משמר העמק שוהים ב"גולה" בגן שמואל. ישבנו עם כל חברי הקיבוץ על הדשא ליד חדר האוכל בו היה הרדיו היחיד של הקיבוץ והקשבנו לקולו של בן גוריון הבוקע מן הרדיו, מכריז על הקמת מדינת ישראל. הרגשה מרוממת ומרטיטה לבבות. ומרגע זה המדינה הפכה ממשאת נפש למרכז החיים. רמת ההזדהות שלנו איתה הייתה בשיאה. זו לא הייתה בדיוק שמחה אדירה אבל זה היה רגע של מימוש, של תחושת הגשמת שאיפה. בשנים האחרונות התחלתי להרגיש זרות מסויימת, לפעמים זה נראה כמו חלום רע. ההתפתחות, ההתנהלות והמדיניות של הקברניטים, שונו וזה מאוד מצער אותי. במקום מגילת העצמאות, אימצה המדינה את חוק הלאום. במקום הסולידריות וחדוות העשייה שפעמה ברוחה של המדינה, הרגשת ה'ביחד' ושותפות גורל, אנחנו מפולגים ומפוצלים, מילה זו לא מילה, אידיאות אין ואין מנהיגות. במקום להיות אגרוף אנחנו כף יד שמוטה.

אני מאמין שעוד יגיעו ימים טובים ושוב נראה את האור ונהיה אור לעצמנו (אולי גם לגויים) כי בשביל מה הוקמה המדינה שאנחנו כל כך אוהבים? עם כל המלחמות, עם הקשיים, עם התקווה? כתבה לאה גולדברג ב"שירי סוף הדרך":
"הדרך יפה עד מאוד – אמר הנער /
הדרך קשה עד מאוד – אמר העלם /
הדרך ארכה עד מאוד – אמר הגבר /
ישב הזקן לנוח בצד הדרך.
צובעה השקיעה שיבתו בפז אדום /
הדשא מבהיק לרגליו בטל הערב /
ציפור אחרונה של יום מעליו מזמרת /
התזכור מה יפתה, מה קשתה, מה ארכה הדרך".
ועל אף כל זאת, שיהיה לנו חג שמח עם הרבה אור וחום בלב.

לכבוד יום העצמאות הע"ב של המדינה אני זוכר שאבא סיפר לי איך הומצא הסמל של מדינת ישראל, אני זוכר את ההתלבטויות, כי אבא שיתף אותי ועידכן אותי. צורת סמל המדינה הייתה חשובה לו מאוד. וכך זה היה: לאחר הקמת המדינה ולאחר שנקבע לה השם : "ישראל", נדרש ליצור גם סמל למדינה. ההצעה היחידה שהייתה קיימת, הייתה 'דגל שבעת הכוכבים' שהציע הרצל. לכן החלט לערוך מכרז. התקבלו כ- 450 הצעות שונות לסמל. כל המשתתפים קיבלו הנחייה אחת: שהצבעים תכלת ולבן יהיו בה. כל 450 ההצעות שהוגשו נדחו ויצא מכרז חדש. ההצעה שהתקבלה לבסוף לסמל המדינה הייתה של האחים שמיר וגם זאת אחרי שהסכימו לעשות בה שינויים כמו, הוספת השם "ישראל' לסמל, והחלפת המנורה שהם הציעו למנורה בעלת שבעת הקנים  המתנוססת על שער טיטוס. כך נולד סמל המדינה.

ואחרון אחרון מוקדש למאי ליום הולדתה. מאי, שמדי שנה נהיית חכמה יותר,   יפה, אחראית, מפתחת את כישרונותיה. אנחנו שולחים לך איחולים של הרבה עניין וסקרנות, אושר ושמחה לך במשפחתך, עם הורייך ואחייך ועם כל המשפחה הגדולה שלנו. וכאשר תחלוף הקורונה, תבואי אלינו ונערוך לך חגיגה מקומית. חגיגה גדולה

זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה

25.4.20  א' אייר תש"פ

ביום הזיכרון לשואה, שאנו מצווים לזכרו לעד, בחרתי לצטט שני קטעים שכתבה רות שטרן, מחותנתנו, בספר "אשר זכרנו לספר" ובו 24 חברי קיבוץ מגידו מספרים את סיפורם האישי בתקופת השואה. לכאורה, קטעי אינפורמציה המתארים סיפור באופן ברור וחד, איך הכל החל. וכך כתבה:
… "המלחמה, כידוע , פרצה ביום שישי ה- 1 בספטמבר 1939. עוד באותו בוקר החלה בהלה איומה ואי סדר שרר בכל. כולם האזינו לרדיו, ממנו בקע קולו הרועם של היטלר, שהבטיח לבני עמו את שחרור אדמותיהם מעול זרים וגישה לים. מיד נשמעו אזעקות מפחידות שבישרו על התקפות המפציצים הגרמנים, ובין רגע כוסו השמיים במעין שטיח שחור. מעל עירנו חגו מטוסים והטילו פצצות. התושבים החלו בבריחת אמוק, כשאיש לא ידע לאן מוליכות השיירות האין סופיות האלה. מי ברגל, מי בעגלות עם סוסים ומי בכלי רכב אחרים. גם אנחנו היינו בין הבורחים. הפחד הגדול מפני הגאזים היה נורא ולא היו מקלטים בטוחים. ההיגיון ששלט אז היה כזה: צריך להתרחק מן הריכוזים העירוניים בהם מצויים בנייני קומות פן יקרסו מן ההפצצות. לכן יש להימצא בשטחים פתוחים – בשדות ובכפרים…"
…"לפנות בוקר, כצפוי, התחילה האקציה. את הגטו חילקו לחמישה אזורים. וכל כמה ימים היה אזור אחר להתייצב במקום הריכוז שנקבע. נדמה לי שאנחנו הלכנו באקציה השלישית. ריכזו את כל האנשים על צרורותיהם באחת הכיכרות וערכו את הסלקציה. לפי תנועת מקלו של מפקד הגטו, דגנהרט, הידוע לשמצה, נחרץ גורל האדם מי לשבט מי לחסד. זו הייתה רק סלקציה ראשונית, לאחריה באו רבות נוספות. כל זמן המלחמה לא היית בטוח בחייך. מכל מקום, באותו יום מר הפרידו ביני לבין אמי…" (סוף ציטוטים)

השבוע התעניינתי קצת בעניין המגפות בתקופת המקרא, ובכלל באזורנו. כמובן שהעניין נבע ממגפת הקורונה שבאה עלינו. מצאתי, שהמגפה הראשונה המוזכרת בתנ"ך קשורה לבואם של הפלישתים לארץ במאה ה- 12 לפנה"ס. וסיפורה הוא: בעת המלחמה הקשה עם הפלישתים הפולשים לארץ, עלי הכהן ציווה להביא את ארון הקודש ממשכנו בשילה לשדה הקרב כדי לחזק את הלוחמים ושם נחלו לבני ישראל תבוסה גדולה והארון נלקח בשבי. אז פרצה באשדוד והסביבה מגפת ה"עפולים" הגדולה ומדובר במגפת "טחורים". מאז המגפה הזו לא נראתה שוב. כואבים מהמגפה הפלישתים מיהרו להיפטר מארון הקודש ובני ישראל השתלטו עליו חזרה, והובילוהו עד ירושלים דרך בית שמש. ואז פרצה מגפה מסתורית שלימים הסתבר שהייתה זו מגפת "דבר", בה מתו 70 אלף איש. על פי ספר שמואל ב' (כ"ד) דוד המלך התגבר עליה (כמובן) כשבנה מזבח בגורן – אורניה היבוסי, והעלה לאלוהים עולות ושלמים. ככתוב: ו"תיעצר המגפה מעל ישראל".  במקום הזה, בנה שלמה את קודש הקודשים של בית המקדש.  ובאזורנו, אירעו שתי מגפות גדולות:
1. בשנת 541 לספירה פרצה בכל איזור המזרח התיכון מגפת דבר נוראית. המגפה החלה במצריים ותוך שנה הגיעה לבירת  האימפריה הביזנטית – קונסטנטינופול, שרק בה, מתו 16.000 איש ביום. מחצית מאוכלוסיית האימפריה מתו במגפה זו. כתובות עתיקות מראות שמרבית מהנפטרים היו דווקא בגילאים צעירים. המגפה נקראת על שמו של יוסטיניאנוס, הקיסר שהחלים ממנה.
2. לאחר כיבוש ארץ ישראל על ידי צבאותיו של מוחמד בשנת 639 לספירה, פרצה מגפה קטלנית בקרב הצבא המוסלמי הכובש. על פי המסורת המוסלמית, מקורה של המגפה (כנראה דבר)  היה במים המזוהמים של בארות אמאוס שהיום הם בתחומי פארק איילון – קנדה ליד מחלף לטרון.   אחרי מגפת האיידס בעולם, שבה מתו 30 מיליון איש ואשה, הופיעה והתפשטה בעולם הקורונה.

ולשמחות: יום הולדת 4 לשני!
איך שהזמן עובר מהר.. 'הופ' נולדת, 'הופ' בן ארבע! כשמביטים בך אתה נראה לפעמים איש קטן, אבל אתה עוד ילד בגן! אל תשכח ותיהנה מזה! אל תמהר, הכל יגיע בעתו. אתה חמוד ונבון. וכולם – גדול עד קטן ממשמשים אותך באהבה. אנחנו מאחלים לך הרבה שמחה עם ההורים והאחים גלי ורומי, בהרבה אהבה ותקווה מאתנו הסבים וכל המשפחה.

"שבוע טוב"!

זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה

18.4.20    כ"ד ניסן תש"פ

אין כמו חג הפסח כדי לאשש את נכונותה של האימרה, המופיעה בראש "שבוע טוב" מדי שבוע, אימרה ששמעתי מפי חברי אמנון ארבל ואימצתי אותה לאחר שקיבלתי סוג של ביקורת שאני 'מתרפקן' ונוסטלגיסט…
למה אנו מדי שנה מעלים וחוגגים את יציאת מצריים שאירעה לפני 3000 שנים בחג הפסח, ומגידים זאת לבנינו, וחוזרים ואומרים ש'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצריים'?. דרך החגים והמועדים אנחנו זוכרים את תולדותינו לאורך השנים. כך נוצרה המסורת והמורשת. האירועים, הסיפורים, בכתב ובעל פה יוצרים את התרבות הלאומית שלנו. את ליל הסדר  כל יהודי באשר הוא, חוגג אותו בזמן הזה. אין זו נוסטלגיה רווית 'דמעות עצב', 'דמעות שמחה' והשתפכות נפש על מה שאירע לעמנו. זה אירוע מכונן: "היום הייתם לעם" הוא הבסיס עליו קמה מדינת ישראל. כל אלה המזלזלים במורשת וב"זיכרון הלאומי" עלולים למצוא עצמם יום אחד לפני "שוקת שבורה".

בספרו של מאיר צור "60 שנות חיים" הוא מספר על אירוע ליל הסדר ב- 1935 וכותב: "26.4. סדר פסח – ארוחה טובה, שירה, ריקודים, נגינה בפטפון". שאלו אותי חברים איך זה שלא התקיימו סדרי פסח אצלנו עד 1937, אגב, בסדר הראשון מי שקראו את כל ההגדה היו – אז – ילדי כתה א', קב' "כפירים". (אדם, רותי חזן, דן חדשי). 'המייסדים' מהעליות השנייה והשלישית היו בהתנגדות לכל סממן מהגולה כולל החגים. סיפרתי כבר, שהקיבוץ היה מתכנס היו שרים שירים ואבא אמר ש"כולם היו בנפשם ובנשמתם שקועים בליל הסדר בבית אבא- אמא" בגולה. קיימות עדויות, שהיו גם התכנסויות בליל הסדר שבהן שתקו כולם, שבהן ישבו החברים, דוממים ודומעים מרוב געגועים.

כשסווגתי לראשונה ל"קבוצת סיכון" בתקופת הקורונה, לא הופתעתי. מאז ילדותי הייתי בקבוצת סיכון. נולדנו למאורעות 36-39 בקיבוץ מבודד כאשר שבעת הכפרים הערביים שמסביבו היו תוקפים אותו ביריות. היה מסוכן? היה מסוכן! לכולם! יותר מאוחר, במערכה על משמר העמק ב- 48 ' היינו בלב ההפגזה על המוסד, היה מסוכן? היה מסוכן מאוד! לכולם!! אחר כך בצבא, ובעוד חמש מלחמות "קדש", "ששת הימים", "ההתשה", "יום כיפור" ו"לבנון הראשונה". היה מסוכן? בלא מעט מצבים, מאוד! וככה חיינו תמיד בקבוצת סיכון. ולהיות  ב"קבוצות סיכון" זה מחשל ויוצר גם גאוות יחידה. ולמדנו גם מה זו אחריות, אישית וקבוצתית. והנה התפרצה הקורונה ואם צפיתם בבן ה- 87 בטלביזיה,  מראה צילום שלו על דרגש בבוכנוולד חמישה ימים אחרי השחרור אומר בתמימות: "כל חיי אני בקבוצת סיכון, היו לי בחיים דברים הרבה יותר גרועים מהמגפה הזו, אבל עכשיו מזכים אותי בתואר: משתייך ל"קבוצת סיכון"! ואומרים לי : "אל תצא מהבית" ו"אל תחבק את הנכדים" ואל, ואל, ואל… הכל כדי לשמור על עצמך!"  כיון שאני מזדהה אתו, אני מחייך. אני חושב שאני יודע איך לשמור על עצמי ואיך לנהוג עם עצמי ועם זולתי ומשפחתי וקיבוצי. במיוחד, כשאני הוא זה שב"קבוצת הסיכון". בגילי המכובד אני כבר לא יוצא ל"מלחמות" סרק ומקבל באהבה את "נזיפותיה" החביבות ודאגותיה של מיה ומודה לה יומיום, אנחנו יודעים שזה מאמץ לא קטן! רק אזכיר, שאנחנו לא "עויבר בוטלים" ומצטער, כשאני שומע, שיש הרואים בנו נטל שיש לשרתו.

נעבור בשמחה, ליום הולדתה של ליאן בבת עינינו!  ארשת פני הופכת מיד מרצינות חמורה לחיוך מאוזן לאוזן. ישבנו בשבת וצפינו בדיסקים ישנים. כל כך הרבה ליאן! יושבת, עומדת, משחקת ומתחפשת. ואיפה היא היום –  ילדה גדולה אחרי צבא, יפה ואופה, ואחרי 'שנתיים בית'. העולם מחכה ל'טרוף' אותה ואנחנו רוצים שתהיה שוב ילדה קטנה אצלנו בבית. מה נאחל לך ביום הולדתך? שכל מה שתרצי תגשימי, שהכל יהיה בהישג ידך, שתרגישי, תדעי ותזכרי כל חייך שאנחנו תמיד בשבילך! וכמה שאנחנו אוהבים אותך. אנחנו מאחלים לך חגיגה שמחה, לך ולהורייך!

"שבוע טוב"!

זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה

פסח    11.4.20   י"ז ניסן תש"פ

תוך שבוע הלכו מאתנו שלושה חברים טובים, שעם כל אחד מהם הייתה מערכת יחסים אחרת: מיכה, יורמי וכאח לי, דיזי.  הרבה זיכרונות ורגשות מציפים אותי, ובימים אלו, שאני עובד עם מושקו על הכנת הגדה מצולמת לקיבוץ, נפטר אחיו ואני רואה את מצוקתו.
כל אחד מהם ראוי ל"שבוע טוב" מיוחד לזכרו.
מחשבה בעקבות הקורונה:
אנשים רבים בימים אלה חווים דאגה וחרדה והם חיים לצד אלה המנהלים שגרה סבירה –כמונו- ולומדים ליהנות ממה שיש.
אכן זהו 'פסק זמן' מאורחות חיינו הרגילים.

פסח תש"פ – ליל סדר פסח שונה. כולנו ספונים בביתנו, ו"קוראים" ב"גרעינית" את ההגדה. קצת הומור בזמן הזה ממש הכרחי! מצאנו קטע שכתב ירון בפסח תשס"ד המסכם את חווית הסדר הקיבוצי בבחינת "נעים להיזכר".
וכך כתב:
– כנגד ארבעה בנים דיברה התורה ולא ידעה כי אין הדבר מעניין את עם ישראל כהוא זה.
– ויהי מקץ שלושים שנה וארבע מאות שנה, מכתיב הפסוק, והעם עודנו טרוד ומסובך בספירת שישים הריבוא.
– קומו תועי מדבר, ציווה ביאליק, ועד היום לשווא מנסה העם להסביר לעצמו כמה הם שישים ריבוא המדוברים.
–  "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה", יפליא ישעיהו לרגש את האומה, והעם – תוהה בינו לבין עצמו מה להם, לכפיר ולעגל לרבוץ יחדיו בעיצומו של הפסח, ומיהו , לכל השדים והרוחות, המריא שהצטרף ללא הודעה מוקדמת.
– הא לחמא עניא, צועק התנ"ך, והעם נעשה צמא מדקה לדקה.
– תריי זוזי שילם אבא תמורת כמה קילו גדי, והעם, כבד עליו ראשו וימלא את קירבו בשאריות קניידלך ולא ידע העם כי אם רעב גדול.
– עייף ולאה העם עד מאוד. וישקע בשרעפיו, ולנגד עיניו אצות להן דמויות מוכרות. אהרון ופרעה משתכשכים במימי היאור. והנה יתרו ורבן גמליאל משוחחים ומתלוצצים להם בארמית שוטפת, ומשה שהיה בתיבה מאבד קצת שליטה חובט במקלו על כל סלע מזדמן, ומנפץ לרסיסים לוחות אבן הנופלים מהשמיים.
– לפתע אורו עיני העם לשמע הקראת הכוס הרביעית. ובעיניו רואה הוא את צבא התורנים פוסע בין השולחנות ומעביר את דברי המאכל מיד ליד.
– ויברך על הגפן ועל פרי הגפן. וישוש, וישיר על פדות נפשו וגאולתו.  

מועדים לשמחה – חגים וזמנים בששון!