שבועטוב

זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה

4.4.20  י' ניסן תש"פ

כך החלה המערכה על משמר העמק, היום, לפני 72 שנים:
להלן קטע מתוך הסיפור "פתע נקטעה הילדות": "…השעה הייתה בסביבות ארבע וחצי. זה עתה סיימנו את העבודה המיוחדת שהוטלה עלינו, בני ה13-14- , למלא באבני החצץ את ארגזי העץ שנועדו להגן על חלונות הבית הגדול, בית חם למאה ועשרה ילדים, עליו תפארתנו וגאוותנו. עמדנו בפרוזדור הארוך והתווכחנו בינינו, לא כמו המבוגרים, אם תהיה מלחמה,  אלא מתי תתחיל ומה אנחנו הילדים נעשה ובמה נוכל לעזור. ואז  ניתך המטח הראשון שהפך את הקומה בה גרנו לשברי חלונות , לחלקי לבנים מתעופפות ועשן אפור מעורב בענני אבק החל להתאבך. אי- אפשר היה לנשום, אי- אפשר היה לראות כלום. מיהרנו כל אחד לחדרו, הורדנו את המזרנים והשמיכות מהמיטות ופרשנו אותם מעלינו. התקפלנו מתחתם ומדי פעם הוצאנו את הראש כדי לנשום אוויר ולשמוע אולי מישהו בכל זאת בא לומר לנו מה עלינו לעשות. הפגזים המשיכו לנחות על הבית הגדול. מדי כמה רגעים פגז (רק אחרי המלחמה אמרו לנו שהערבים חשבו שזה בית המפקדה של היישוב). התחפרנו עמוק יותר תחת המזרונים והשמיכות ונצמדנו אחד לשני. כך שכבנו עשרים וארבעה ילדים וחיכינו לאיזו אות, הודעה, הוראה, אבל שום מבוגר לא בא. פתאום שמענו מהחדר הצפוני צחוק וקריאות: "הופ, הפגז פגע באבו-שושא, הופ, הפגז נפל לואדי". אלניס התיישב על החלון ודיווח לחבריו לחדר מה מתרחש בחוץ. בחדר, שמדרום לחדרי, נשמעה קריאה פחות שמחה; למיטתו של אהוד חדר פגז תותח שלא התפוצץ ואנחנו יצאנו מחדרינו לראות איך הוא נראה. לאט- לאט החשיך וההפגזה חדלה".

בימים רגילים היינו חוגגים אירוע גדול ביום הולדת ה- 30 של יהב: סרט, שירים וריקודים, משקאות הולמים (כמובן גם ספרייט). אבל הימים אינם רגילים! היום אי אפשר אפילו לחבקו, לצ'פחו, להעביר יד על ראשו והמילים שייאמרו אינן די חמות כדי לומר: אנחנו אוהבים אותך מאוד, אנו מלווים אותך 30 שנים ודרכך רואים איך העולם סביבנו משתנה.  היום ראה את עצמך: חי עצמאי בעיר, יש חברים, יש חברה אהובה, יש לימודים שבחרת בהם, יש מקצוע, יש שליטה בחייך, העמוסים בטכנולוגיה, יש דירה שכורה מסודרת. ועדיין מחפש עתיד של איפה ואיך. כמובן שהיינו רוצים שתהיה בקירבתנו אבל הכי חשוב שתהיה בן אדם מאושר, שיהיה לך טוב ושמח בכל שתעשה, שתמשיך להיות לבבי וחם ומחבק, להיות אוהב ואהוב. ויש לברך גם את הוריך מולידיך ביום הולדתך!
קבל חיבוק גדול מאתנו, הסבים שלך, בו נזכה אותך (מבטיחים), בתום מגפת הקורונה בהביאה רק רעות לעולמנו. נשאף אך לטוב גם אם תארך הדרך. "שבוע טוב"!

זיכרון הוא לא רק נוסטלגיה, זיכרון הוא גם פרספקטיבה.

28.3.20   ג' ניסן תש"פ

לפי המסורת היהודית, במשך כ- 200 שנה, במאות השנייה והראשונה לפה"ס,  בתקופת בית שני, ההנהגה הרוחנית של העם הורכבה מזוג חכמים ולכן נקראה "תקופת הזוגות" חמישה זוגות בחמישה דורות הנהיגו את העם. הזוג האחרון שבהם היו הלל ושמאי ומכאן אתחיל את ברכתי למיכל עם היבחרה למזכירתנו. מיכל היא שמאי כבר שנים רבות וכמובן שאימצה לעצמה את מאמרו של שמאי המחמיר: "עשה תורתך קבע, אמור מעט ועשה הרבה, והווי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות". ואת אמרי הלל הזקן: "אוהב שלום ורודף שלום (ממש מר"צ!) ואוהב את הבריות…". לא אכנס לקשייו של התפקיד אליו נבחרת, מה גם שלך, יש קושי נוסף להגשים את מה ששלום יקירנו, אישך, לא השלים. קרוב לוודאי שהרגשה זו תלווה אותך כל שעה וכל יום. וטוב שיהיה לך עם מי להתייעץ. אנחנו  כמובן, נעמוד לימינך ונעזור לך לבקשתך!.
אבא שלי היה אומר לך: "עלי והצליחי" ומוסיף: "חזקי ואמצי"!. אני אחריו!

…"6000 איש כבר מתו במגפה. לא נשמע בעיר רעש מלבד צלצול פעמוני הכנסיות יומם ולילה. משפחות שלמות בנות 10-12 נפשות נפטרו יחד, הלילות אף שניתארכו, לא היו ארוכים מדי לקבור את כל גופות הנפטרים במשך היום…" כך תיאר סמואל פיפס ביומנו את המגיפה באנגליה ב1665. תיאור מעביר חלחלה. היום העולם מצוי במגיפה אחרת גלובלית ומאיימת על כל העולם ושונה מזו המתוארת.
הכותרת של הרשימה בעיתון : "עד הקורונה בכלל לא הרגשתי זקן"  משכה את תשומת לבי ומחשבותי לגבי דרכי והרגשותי סביב המגיפה. אני חש ששמו עלי סטיגמה כלשהי, שאמנם נובעת מכוונות טובות אך אינה לרצוני. היא מעמידה אותי בתיוג של אדם חסר ישע הזקוק להגנה, שאינו יודע לשמור על עצמו ולהתנהל כאחד האדם. שאינו מסוגל לקחת על עצמו אחריות אישית. אז קודם כל מבודדים אותו, פן… אך הכוונות הטובות לא נותנות כלים להתמודד עם הבידוד הזה, על ההשלכות הנפשיות העלולות לצמוח מהבידוד, מהיאוש, העובדה שדואגים למחסורי הגוף במזון ותרופות לא נותנת תשובה לנפש, למחשבות הקשות שרצות במוח, עד דיכאונות. עד גרימת נזק בלתי הפיך.  אדם צריך לראות בני אדם ובני משפחה במיוחד, מישהו מכוון אותם לכך? למה שהנכדים והבנים לא יבואו לביקור-  שלא ייכנסו הביתה, שרק יקראו לך למרפסת וישוחחו אתך ממרחק של 2 מ' כמה רגעים? או אלה שאתה/ם חשובים להם? והם לך/ם? נכון, שצריך לבודד קבוצות סיכון אבל במינון, במידתיות. מודה, שאינני מרגיש תמיכה חברתית כי "הוציאו" אותנו מהמשחק  ואף אחד לא חושב מה הזקנים כן יכולים לתרום, לעשות. בגילי כבר אפשר לומר שיותר אנשים מתים מבדידות ותופעותיה מאשר ממגיפות. אני מודה שקשה לי עם כך שמביאים לנו האוכל או שאינני יכול לבוא לכלבו כמימים ימימה ולפגוש את חברי (למרות שאני מאוד שמח שמיה אימצה אותנו בחום ודואגת לנו). מטריד אותי מאוד מי דואג לחוסן הנפשי-חברתי של הבודדים והמוגבלים שאין להם בנים בקיבוץ. ולכל הצעירים שגם הם יהיו פעם זקנים כדאי כבר היום להתחיל לחשוב על כך, כי עלולה להיות מגיפה או בעיה קריטית אחרת בחייהם. והערה  אישית: אתם יודעים שכל עוד יש לנו את "שיר השירים" שלנו, נעמוד בכל בזכות עצמנו ובעזרתכם, כל משפחתנו הנהדרת.

ועצה שימושית לימי ה"סגר": כשאתם יושבים ימים שלמים בבית, כבר נמאס לכם מהטלוויזיה, וקצת התעייפתם מ"פוזת" הקריאה או האזנה למוזיקה. אני מציע לכם להתחיל לכתוב! תתחילו מתיאור אירוע בלתי נשכח מעברכם, תספרו אותו בכתב! הכתיבה תיתן לכם עיסוק נוסף ומימד נוסף. תנסו!
ואם תרצו הדרכה ב"כתיבה יוצרת", כפי שקוראים לזה, בשמחה אדריך אתכם.

"שבוע טוב"!

זיכרון הוא לא רק נוסטלגיה, זיכרון הוא גם פרספקטיבה.

21.3.20   כ"ה אדר תש"פ

בפרשת השבוע "כי תישא", משה, בצו האלוהי, מגייס מכל אחד ואחד חצי שקל כופר ונאמר: "ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם". כאן אנחנו מתקשרים למכת הקורונה (כתרת? בעברית) הפושטת נגיפיה בכל העולם. "נגף" פירושו המקובל הוא מכשול. "נגף" הוא גם מחלה (עיין מילון אבן שושן)  ממנה באה המילה "מגפה", ממנה נגזרת המילה "נגיף" (וירוס), ועוד מילים נוספות. למשל: "נגיף את חלוננו מפני הרוח העזה". לא ארחיב יותר בפרשה רק אציין שיש פרשנים הטוענים שהמילה "נגף" מתכוונת, אם נקרא אותה משמאל לימין, ל"פגן" שפירושו עובד אלילים, פולחנים ומזלות. בסיפור 'עגל הזהב' יש יסוד אלילי – פגני חזק. מייחסים אותו לכל אלה שהצטרפו ליציאת מצריים ואינם בני ישראל המכונים "ערב רב". פרשנים אלה אומרים שמשה התכוון לומר "ולא יהיה בהם פגן בפקוד אותם", (את התורמים) וכוונתו הייתה שאין מקום לפגנים ומנהגיהם כדוגמת 'עגל הזהב', שצריך להילחם בהם ולהפכם למאמיני אלוהים. (לא סתם הסתיים סיפור העגל בהרג של 3000 איש) אולי סיפור העגל הוא בעצם ניסיון ראשון לשלב ולספח את עובדי האלילים במנהגי ישראל.
מאחר ולא חגגנו את חג פורים כהלכתו, אנסה לנחם אתכם בכמה השוואות בינו לבין חג הפסח הקרב ובא.
קיימות נקודות דמיון בין חג פורים לחג הפסח שביניהם מפרידים 30 יום:
1. בשני החגים האלה בני ישראל, כעם אחד, יוצאים מגלות לגאולה.
2. בשני החגים האלה נגזרה על העם היהודי כליה רוחנית וגשמית ובשניהם, ההצלה היא בגדר נס.
3. בשני החגים האלה אנו מתחפשים ועוטים מסכות. בפורים אנו מתחפשים למישהו אחר ובפסח אנו מתנהלים כאילו כולנו בני חורין.
4. פסח הוא החג הראשון בשנה היהודית המתחילה בניסן ופורים הוא החג האחרון בשנה היהודית בחודש אדר. בניסן הייתה 'יציאת מצריים' שהיא גם "יציאת" האדם הבודד, לא רק העם, בנפשו ובגופו ממצב נפשי אחד שהוא 'העבדות', בתהליך בניית מצב נפשי וגופני אחר שהוא 'הגאולה והעצמאות' המגיע לסיומו בשמחת חודש אדר – בפורים.

ברכת יום הולדת שמח ללי במלאת לו 9 שנים. לי, הוא ילד כל כך מיוחד וכל אימת שהוא בא אלינו ולוקח איתי 'סיבוב גדול' בקלנועית, אנחנו משוחחים שיח- רעים אמיתי. לי חביבנו, שמח עם הוריך, אחיך ואחיותיך, עם חבריך ועם הכדורגל(!) האהוב עליך. המשך להיות סקרן, חקרן ונסיין וספר לנו על זה. מחכים לך/ם תמיד, רק שתבוא!

ולסיום: על אף "חישוקי" הקורונה, איחולי בריאות לכולכם ותקווה גדולה שנצא לחירות בחג הפסח ונחגוג ב'ליל סדר' משותף!

"שבוע טוב"!

זיכרון הוא לא רק נוסטלגיה, זיכרון הוא גם פרספקטיבה.

14.3.20    י"ח אדר תש"פ

פרשת "תצווה" עוסקת בהסדרי עבודת הקודש במשכן ובמעמד הכוהנים ואומר הקב"ה : "ועשית בגדי קודש לאהרון אחיך, לכבוד ולתפארת". כמובן שעיקר ענין המפרשים עוסק בבגדים, בהדרם, בצבעם באבני החושן שעליהם וכיו"ב. אתייחס לא למילה "תפארת" אלא לצירוף המילים "כבוד ותפארת" שבעיני הם שונים מאוד זה מזה ואף רחוקים אחד מהשני כרחוק מזרח ממערב, למרות שהם כתובים כאילו הם זהים. "הכבוד", לטעמי, מבטא את עצמיותו של האדם, פנימיותו, נפשו וגופו, כאביו ושמחתו ומעשיו. ואילו ה"תפארת" מתייחסת לכל מה שמחוץ לגופו, היינו: ללבושו, לדירתו, למכוניתו ובמותגים הצצים כפטריות. הפרשה איננה מתמודדת עם הניגוד שבין שני המושגים ו"בורחת" אל התפארת, התפאורה וההתפארות שבדרך כלל ההמון נמשך אליהם: לעסוק ב"אופנה", בנוצץ, במושך את העין, בבגדים המפוארים והחומרים מהם הם עשויים. הסקרנות הטבעית מוליכה לנראה ולמוחשי. הרבה יותר קל לעסוק בהם מאשר בבעיות "הכבוד", בעיות הגוף והנפש ןמימוש יכולתו של האדם.  שנאמר: "בשביל תפארת די להתלבש במחלצות, בשביל כבוד, צריך לעבוד!".
להלן תגובת אורי ושגית על ה"שבוע טוב" (417) בו התייחסתי גם ל- "2030":
… "השבוע טוב" שלך היה נושא עליו שוחחנו במשך לא פחות משלוש פגישות לאחר איסוף החומר ממעגלי הדיונים שהתקיימו בקיץ. בזמנו, הצוות התלבט בשאלה האם לעצור את המתווה שהוצג לחברים (בו הודגש כל הזמן הנושא של קבלת החלטות פרקטיות) ולהתעכב על שאלות המהות, העיקרון לפיו אנו חיים, האידאה שלא בטוח שכולם מבינים (או יותר נכון להגיד בטוח שלא כולם מבינים). בסופו של דבר, הוחלט להתקדם במתווה עליו הצהרנו בתחילת התהליך משתי סיבות עיקריות – סיבה ראשונה היא מחשש שנאבד את הציבור שלתחושתנו קצת מאס מדיוני חזון, ויש רצון לקיים הפעם תהליך בו נטפל בנושאים פרקטיים  – שמתייחסים ליום יום, אולי הם יכולים להיות נושאי "ועד בית", אבל בעצם הדיונים עליהם לא נוכל להתחמק משאלות המהות שיעלו בעקבותיהם. כשהתחלנו את התהליך הנוכחי, אחת ההערות ששמענו שוב ושוב הייתה: לא עוד פעם דיבורים ודיוני חזון ללא תכלית. תביאו לנו נושאים למימוש החזון ולקבלת החלטות אופרטיביות לגבי חיינו המשותפים. לפני חמש שנים בערך קיימנו תהליך ענק שבסופו הצהרנו על חזון משותף לכולנו ומטרת ה-2030 הוא ליישם את החזון עליו הסכמנו…"

ולסיום ברכה חמה לנואי – נכדתנו הראשונה  –  ליום הולדתה. הרבה שמחות בגידול הבנות עם איתן, קרין ירון והדודים! אוהבים אותך, כל המשפחה הגדולה שלך ובייחוד אנחנו הסבים ואת יודעת למה.
"שבוע טוב"!

זיכרון הוא לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון הוא גם פרספקטיבה

7.3.20     י"א באדר תש"פ
היום י"א באדר תש"פ. לפני מאה שנה, בי"א באדר תר"פ (1920), התרחש בתל-חי, שבגליל, אירוע ביטחוני קשה: התקפת כנופית ערבים שגבתה שמונה הרוגים. אירוע זה הפך לאחד הקרבות רבי התהילה שידעה ההתיישבות היהודית הקטנה בראשית המאה ה-20, קרב שהפך לסיפור אגדה למסירות, נחישות ואמונה. מאורעות תל-חי היו חלק מפרעות, התנכלויות והתנפלויות של כנופיות ערבים, על מטולה, כפר גלעדי, קבוצת תל-חי, קבוצת חמארה, וגם על כפרי הנוצרים, ועל יחידות הצבא הצרפתי ושאריות הצבא הבריטי. קרב תל-חי שהפך לסמל, הסתיים במות שמונה יהודים שביניהם המנהיג והמפקד יוסף טרומפלדור. שמו הפך למיתוס עם המשפט המיוחס לו: "טוב למות בעד ארצנו", כך ששמע הרופא שטיפל בו, (ויש אומרים שהפטיר קללה ברוסית). תל-חי הוקמה ב- 1916 יחד עם כפר גלעדי במבנה שכלל חצר גדולה ובמרכזה בית שהזכיר מבצר. עם התדרדרות המצב הביטחוני ביישובי  הגליל נתבקש טרומפלדור ע"י ארגון ה"שומר" לעלות ליישובים ולדווח להנהלת הארגון מה מתרחש ומה רצוי להיעשות. הוא הגיע לתל-חי בשלהי 1919 וכעבור זמן קצר מצא שם את מותו. הישוב היהודי בארץ הוכה בהלם. להנצחתו, גדוד העבודה נקרא בשמו וז'בוטינסקי הקים את תנועת בית"ר על שמו. נכתבו לזכרו שירים רבים והגדיל לעשות ברל כצנלסון עם תפילת ה"יזכור" לזכר שמונת הנופלים, שהיא הבסיס לתפילת ה"יזכור" המוקראת ביום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל עד היום. כולכם מכירים את פסל הארי השואג שהוקם לזכרו ולזכר שבעת חבריו שנפלו אתו ובכל זאת נשאלת השאלה איך המיתוס מתמקד בדמות אחת בלבד, בטרומפלדור, שדרך חייו כמובן הכשירה אותו להיות גיבור אגדה כבר בחייו וגם לאחר מותו. לציון 100 שנים לקרב תל-חי, אספר על שתי הנשים שנהרגו בקרב: דבורה דרכלר ושרה צ'יזיק. (אני חושב שהן היו שתי הנשים הראשונות בא"י שנפלו בקרב).

שרה דרכלר עלתה לארץ ב- 1913 והיגיעה לתל עדשים בה התגוררו משפחות ה"שומר". שם התבלטה במלחמותיה על זכויות ושוויון לנשים. ממחאתה על עבודת הבישול במטבח הרווקים בישוב, ועד מלחמתה על זכות ההצבעה לנשים בארגון, בו הן היו חברות 'פסיביות' (הייתה להן אפשרות להשתתף באספות אך לא להצביע). דרכלר, כתבו ההיסטוריונים של קרב תל-חי, הייתה זו שבגינה החל הירי בגיזרה וכך היה: חברי הקבוצה, כשראו שהם מותקפים ע"י הכנופיות נתנו למפקד הכנופיה, כאמל אפנדי, להיכנס למתחם ו"לבדוק" אם יש צרפתים במקום. כשנכנס "למבצר" פגש בדרכלר מולו עם אקדח שלוף. הוא ניסה לקחת לה אותו והיא צעקה לטרומפלדור: "אוסיפ, לוקחים לי את האקדח" ואז נפלט כדור שהביא לקרב יריות בכל השטח. היא נהרגה במבצר רק שלושה שבועות אחרי שבאה לתל-חי. טרומפלדור רץ לשער לראות שהוא סגור ובדרך קיבל צרור בבטנו. הוא נלקח לרופא שהורה להעבירו לכפר גלעדי. בדרך אמר מה שאמר ומת. האישה השנייה שרה צ'יזיק עלתה לארץ ב- 1907 כילדה בת עשר ונדדה עם הוריה מסג'רה למושבת כנרת ועד שמשפחתה השתקעה במנחמיה. היא נהרגה מרימון שנזרק למבצר רק יום לאחר שבאה לתל-חי. האם בזיכרון האירוע הייתה אפלייה מגדרית? יש הטוענים שבתקופה ההיא לא היה מדובר כלל באפלייה כזו וכהוכחה הביאו שגם יתר הגברים שמתו בקרב תל-חי נשכחו ויתרה מזו, פסל 'האריה השואג' נחשב כאתר לזכר הנופלים בקרב. הפסל נבנה מ-1928 ועד 1935 ע"י הפסל מלנקוב, אך כבר מאמצע שנות העשרים, נבנה אתר התייחדות, שהנציח את הנופלים. זה היה פסל 'הגליל ושומרותיו' שנעשה ע"י דב גורדון (פסל לא ידוע), בהשראת דמותן של דבורה דרכלר ושרה צ'יזיק. הממוקם בחדר העליון ב'מבצר' בתל-חי.

בילדותנו, בנעורינו ואפילו בצבא היינו מציינים בגאווה גדולה את י"א באדר כאירוע מכונן בתולדות ההתיישבות בארץ.

"שבוע טוב"!

"זיכרון הוא לא רק נוסטלגיה – זיכרון הוא גם פרספקטיבה"

29.2.20   ד' אדר תש"פ

לנואי ואיתן ההורים

ולתומר האחות:

ברכת 'מזל טוב' ענקית מכולנו להולדת יהלי!

הוצפנו באושר כשנולדו ילדינו

עלינו בדרגת האושר בהולדת הנכדים/ות

ועלינו לצמרת האושר עם הנינות.

אשרינו שזכינו!

פרשת השבוע, פרשת 'משפטים', עוסקת במשמעות המעשית של פרטי החוקים שניתנו בעשרת הדיברות. אתייחס לסוגיה ספרותית בהרצאה מרתקת ששמעתי מפי יונתן זקס. לדבריו, ספר 'שמות' שעד פרשה זו הוא סיפור הרפתקאות אדיר, דרמה סוחפת ובה: העבדות במצריים, עשר המכות, סרבנות פרעה, יציאת מצריים, קריעת ים סוף, המסע להר סיני, קבלת התורה ועשר המכות. לפתע נקטעת זרימת העלילה ונכנסים לסאגה משפטית שהיא מבחינה ספרותית, שונה מאוד. אנחנו עוסקים במגוון נושאים  כמו דיני נזיקין, חירות ועבדות, שמירה על רכוש, סדרי דין ו'שבתות ומועדים'. למה המחבר מפסיק את זרימת העלילה, את דרמת עגל הזהב (הבאה בתור בעלילה). באמת למה? זכורה לי תשובתו שאמר: "מדובר בעיצוב מנהיגות ומנהיג, בכל תחום: חברתי, כלכלי או רוחני צריך שתהיה לו היכולת לחבר בין החזון הגדול לפרטים הקטנים ולהכיר אותם"! וסיים: "בלי חזון, הפרטים מייגעים". ולכן, כדי לתת תוקף להשקפה זו, הכניס המחבר, בלב תיאור העלילות של ספר "שמות", פרק המוקדש כולו לפרטים הקטנים והקובעים.

בשבוע שעבר קראתי על סגירה סופית של העיתון "במחנה" ביטאון צ.ה.ל מזה 86 שנה (נוסד ב-1934) ובאותה נשימה, עוד פעם על הכוונות לסגירת "גלי צ.ה.ל". יש האומרים "שמהלהקות הצבאיות ועד "במחנה" בזה אחר זה נסגרים המוסדות שהפכו את צ.ה.ל למפעל היסטורי תרבותי ענק, ששיקף את המהפך שהביאה הציונות לעם ישראל". כמובן שהסגירה היא בנימוק, שצריך לקצץ בכל מה שאינו יורה!  צה"ל מהיווסדו לא היה רק צבא, הוא היה מפעל היסטורי/ תרבותי שהביא את המהפך של התנועה הציונית על כל עם ישראל הייתה לו השפעה על הכלכלה, על המחשבה, על בניית מדינה מודרנית. את כל אלה ליוו הבטאונים "במחנה", "במחנה נח"ל", "במחנה גדנע", "בטאון חיל האוויר" ועוד. אפשר לומר שהם היו חלק מהמעטפת שעטפה את הדור הצעיר, שהירבה אהבה למדינה ולצבאה בהרבה תום והרבה הזדהות. אנשים בעיקר צעירים נחשפו, למשל, לנח"ל המקים היאחזויות שקבעו את גבולות המדינה והצטרפו לשורותיו. ב"מחנה גדנע" לימדו בהתלהבות איך להכין את הנוער לצבא, בצעדות ארבעת הימים ובטיולים ברחבי הארץ ואפילו בארגון חידון התנ"ך לנוער. "במחנה" הביא לנו סיפורי הווי וסיפורי מלחמות ופעילות מבצעית. (רק כתב 'במחנה' וצלם היו עם הצנחנים בצניחה במיתלה במבצע קדש) למדנו מהשבועון מה מתרחש ביחידות השונות והוא היה הקשר בין האזרח והצבא בארץ ובחו"ל. תפקיד לא פחות חשוב ואולי יותר בקשר בין האזרחים והצבא היו הלהקות הצבאיות, שמאז שרפול סגר אותן לפני 40+ שנה לא חזרו למעמדן הציבורי. כשדובר צ.ה.ל נשאל על סגירת "במחנה" השיב: "את כלי התקשורת המודפסים מחליפות הרשתות". ואני, שאיני אמון על יתרונות  הרשתות החברתיות מול התקשורת המודפסת, אך רואה קשר חזק בין הרשתות לאי קריאת ספרים והיעלמות תרבות שיח הדיבור, פשוט לא יודע מספיק כדי להבין את המהלך הזה, אני גדלתי על האותיות המספרות. התקשרתי לחבר וסיפרתי לו על מה שכתבתי ותגובתו הייתה: "גם אני לא מכיר מספיק טוב את תרבות הרשתות אבל אני יודע שאינן תחליף ראוי לתקשורת המודפסת. רק שתדע, ש"הצבא האמריקני לא סגר את בטאונו וגם הצבא הבריטי ממשיך עד היום את בטאונו, וגם הצבא האדום לא סגר את ביטאונו "הכוכב האדום" על אף שהם, במידה רבה כפופים למרות השלטונות.. אישית, סגירת 'במחנה', אולי מבטאת "רוח" אחרת" אבל לאנשים כמוני, הוא צעד מצער וגם עצוב. וימים יגידו.

"שבוע טוב"!

22.2.20   כ"ז שבט תש"פ

כשהגיעה השמועה על הצלחת מבצע 'יציאת מצריים' ליתרו כוהן מדיין, הוא הלך לבקר את חתנו משה, בתו ציפורה והנכדים במדבר ולברכו על הצלחת המבצע. אחרי החיבוקים והברכות החל יתרו להתבונן במתרחש סביבו והתרשם שעם ישראל שקוע באי-סדר ענק. (פרשת השבוע  "יתרו") הוא צפה במשה שקיבל באוהלו כל שעות היום את האזרחים המתלוננים ושפט בעצמו בין הניצים. ואז, שוחח עם משה על מה שראו עיניו ויעץ לו בענייני מינהל תקין, במבנה האירגוני המתבקש, כיצד לעבוד נכון ולא להישחק ולהתחיל ב"משרד המשפטים". להתחיל במהות, בעיקר, בגיבוש רעיונות, באידיאולוגיה כפי שאומרים היום. "תפריד רשויות", אמר "תמנה שרי עשרות/מאות/אלפים ואתה, משה, תטפל בבעיות הגדולות של העם, שאותו אתה מוליך במדבר ובבעיות משפטיות חריגות". משה בתבונתו וחכמתו קיבל את עצת היועץ ולאחר שהושלמה התשתית למערכת מסודרת והוגדר הממסד האירגוני, הגיעה עת קבלת החוקים. וכאן הגענו אל הקטע החשוב בפרשת 'יתרו': מעמד הר סיני, קבלת התורה ועשרת הדיברות.
המחשבות שעלו בי בעקבות הפרשה, הם הדיונים אצלנו על "20-30". קראתי את כל מה שפורסם על הדיונים שהתנהלו בעזרת יועץ  חיצוני (יתרו?) ונראה לי שאנו עוסקים בבעיות של ועד בית או ועד שכונה, הדנים איך לשפר/לשדרג את "מצוקות הלקוחות". הכל בדרך דמוקרטית מושלמת, כל אחד יכול לומר את שעל ליבו, שימוש בסקרים וגרפים שיבואו וכד'.  בשום מקום לא נתקלתי בדעה, שאם כבר נכנסים לדיונים, הכל צריך להתחיל במהות, באידיאולוגיה הקיבוצית, ברעיון הקיבוץ. מדוע קמו הקיבוצים לפני 100 שנים, איך נולד הרעיון, גובשו המטרות שדרשו הגשמה אישית, מקומית, תנועתית והלאומית. אף אחד לא טען (לפחות בפירסומים המלווים) שכדאי/צריך לבחון עקרונית האם בכלל יש עוד ל'דפוס' הקיבוץ תפקיד כלשהו או ערך? או אולי מספיק להיות "מקום" שנפלא ,נוח ונעים לחיות בו בלבד? הצורך לדון וללמוד את האידיאולוגיה הקיבוצית מתגבר במציאות הקליטה הגדולה של השנים האחרונות, לפחות בלימוד קורות משמר העמק. אידיאות אי אפשר להוריש, לאידיאות צריך לחנך, אז למה אנחנו מחנכים את הדורות הבאים? אנחנו נזהרים לומר במפורש שאנחנו רוצים לחנך לחיי קיבוץ. אבל מיהם המחנכים בשטח, בחינוך הישיר? בעיקר שכירים וגם חברי קיבוץ מעטים המתרכזים בעיקר בניהול. האם בני או בנות הקיבוץ באמת בורחים מעבודת החינוך כי היא שוחקת ודורשת מחויבות גדולה? או, למשל, מימוש הרעיון של עבודה עצמית ושירות עצמי, שאכן, מימושו כרוך בהתמודדות בלתי פוסקת עם חברים על מחויבותם, ולו כתורנות זמנית בענפי השירות, כחלק מתחייב לחיי הקיבוץ בו בחרו לחיות, לצד עבודתם הקבועה וכד'. או, שאלה קשה, איזה אופי קיבוץ אנחנו: חקלאי? כפרי? הרפת בגזית, הלול פרוש בכל המדינה, המטעים של 'בננות חוף', הפלחה בדרך לשותפות עם הזורע? אז מי אנחנו? ושלא לדבר על הפן הפוליטי. לרבים בינינו אפילו אין מושג שעניינים אלו וכאלו עמדו ועומדים בראש יישום האידיאולוגיה הקיבוצית. שכמובן דרשה הזדהות, מחויבות וויתורים גדולים מצד החברים שבחרו להקים או להמשיך בחיי קיבוץ.
את כל הדברים האלה ועוד לא מצאתי בפרסומי ה-" 20-30". אז מה הפלא שהרושם הוא, שאנו עוסקים בעיקר בשיפור, בשדרוג, בהקלות ותקנונים, שהם דיונים של 'ועד שכונה'. האמת, שטוב ונוח לחיות כאן ויש אצלנו דברים נהדרים ויוזמות יפות על אף שהביטוי 'לעשות לביתי' לרוב מתכוון לדירתי, למשפחתי ולא לבית הקיבוצי. אבל, מהיכן תצמח הרגשת המחוייבות, ההכרה האישית לתרום לחברה במילוי תפקידים ובהיענות לצרכי הציבור אם לא נתחיל מטיפול ובירור היסודות, ואולי המציאות תגרור אותנו למקום בו אנחנו לא רוצים להיות? ואז?

ואי אפשר לסיים מבלי לציין את התרגשותנו הגדולה בגין גיוסם לצ.ה.ל של ספיר ומור ביום רביעי ה- 19.2.20 בבוקר. לא כל סבים זוכים לחוות את גיוס נכדיהם, נמשיך לדאוג להם מעומק לבנו וגם להתגאות בהם ויד על הלב..      גם לייחל לשחרורם.

"שבוע טוב"!

"זיכרון הוא לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון הוא גם פרספקטיבה"

15.2.2020   כ' שבט תש"פ

-משפחתי-

השבוע השני של חודש שבט הוא שבוע מיוחד של שמחה. יש בו ימי הולדת שלושה, (וארבעה בדרך) יש בו גיוס לצבא לשניים, ומציין את ראשית האביב לאחר החורף הקשה.

אני רוצה לברך את ספיר ומור לרגל גיוסם לצבא. לא אומר להם: "שירות קל ונעים" אך אומר "שירות משמעותי!" בעיני, לשרת בצ.ה.ל זו לא רק חובה, זו זכות. "זיכרון הוא לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון הוא גם פרספקטיבה". אספר לכם על היום הבלתי נשכח, על יומי הראשון בצבא. ב06.30 בבוקר התאספנו 8 בני קב' סנונית בחדר האוכל על תרמילנו. ההורים באו לומר שלום (כבר שמעתם מאה פעמים איך לפני שעלינו על המשאית, אמא לחשה/שאלה באוזני: "עמרם עשית פיפי?"). הגענו לשכת הגיוס בעפולה (לפני כמה חודשים גיליתי שהצריף בו גוייסנו עדיין קיים. אפילו צילמתי אותו). שם פגשנו את בני גילנו מהקיבוצים בית אלפא, מזרע ושריד ויחד, שמחים ועליזים, עלינו לאוטובוס שהביאנו עד לבסיס, לסרפנד.  שם נתחייל, נעבור פסיכומטרי ונעשה בו את הטירונות. אחה"צ, כשהגענו למחנה הגדול מימי הבריטים, ששדרות האקליפטוס לאורך תעלות הניקוז, מחלקות אותו לאיזורים איזורים, פוזרנו תחת הסיסמה 'קיבוץ גלויות' בין המחלקות השונות. כבר ביומי הראשון היה לי חיכוך כואב ומשפיל שהעמידני על רוח המקום החדש אליו הגעתי. וכך היה: בגאווה רבה חיברתי את סמל הבוגרים שלי לחגורה וכשקיבלתי את המדים העברתי אותו בגאווה רבה לחגורה הצבאית. המ"כ (טר"ש) הורה לכולנו להוריד את כל התכשיטים: שרשרות טבעות וכד' ואני לא חשבתי שסמל הבוגרים שלי הוא תכשיט. "למה אתה לא מסיר את הקישוט מהחגורה? שאל המ"כ  עניתי לו: "זה לא קישוט, זה סמל"! "אל תענה לי" צעק "אתה רואה את הגשר בצד ימין, לך תשכב שם עד שאקרא לך"  ואני לא הבנתי על מה העונש! אבל הבנתי שלא צריך לחפש הגיון בצבא. כל המחלקה כבר הלכה לביתן ואני עודני רובץ תחת הגשר. כעבור שעה הופיע המ"כ ואמר : "לך לביתן ואני מקווה שלמדת לא לדבר כשלא מבקשים ממך ולא להתחצף"!. ככה התחלתי את הטירונות שלי בצ.ה.ל. לפני 70 שנה ועדיין אני זוכר כל פרט. ואם תיקחו אותי לשם אני גם אראה לכם את הגשר.

ולברכות:

לתומר (תותו) יעקובי בת השלוש, אחרי ימי ההולדת שנחגגו לך בגדול, נסכם לך בקצרה שלוש שנים, ככתוב בשיר:
"בכל דבר לגעת, כל דבר לדעת, לצייר ולקשקש, על כל דבר להתעקש" ועכשיו קדימה ליום הולדת ארבע! לך ולהורייך ברכות חמות ואהבה גדולה.

לאורי (קיקה) בת השש-עשרה! לא פשוט לברך בגיל הזה, כי ליבנו יוצא אליך מאהבה! אבל זה גיל שאפשר כבר לברך ברצינות: אנחנו מאחלים לך שתדעי להעריך את עצמך ולהבין שאת מיוחדת. כן, את! קבלי את איחולינו החמים ואנחנו רוצים לומר לך ביום הולדתך – כשאת שמחה או עצובה וצריכה אוזן קשבת – אנחנו כאן בשבילך! תמיד!

ולהדר ילדנו! לך יש הכל: אישה נאה, ילדים נהדרים בית גדול וגינה רחבה. והורים! נאחל לך הרבה אושר ושמחה עם כולם: במשפחתך שלך, מיה, מור, אורי וניר עם הוריך, אחיך ומשפחותיהם וכל חבריך הרבים. בקיבוץ שלנו, אם הייתי צריך להצביע על מישהו שיארגן את חגיגות ה- 100 שלנו, הייתי מצביע ללא היסוס עליך! הוכחת לנו שאתה האיש. ומה עוד, שבשבועות האחרונים הפכת לנהג הבריאות שלנו שכללו גם שעות איכות, תודה גדולה! אוהבים!!

"שבוע טוב"!

11.2.20   ט"ו בשבט תש"פ

היום ט"ו בשבט. חג לאילנות, חג ההתחדשות בטבע. כבר איננו יכולים לחגוג אותו בטקס נטיעות מרהיב כפי שעשינו שנים רבות.  חוקי המדינה אינם מאשרים ומאפשרים נטיעות בשבת וגם כי חברי הקיבוץ שלנו לא מגיעים לטקס. כל שנה פחות. האם יש לבטל את החג בשל כך? או לתת לו פנים חדשות? כמו נטיעה באיזור בתי הילדים או נטיעות שכונתיות בטקסים הקשורים במקורות. אני מניח שהגננות וצוותי המרחבים יודעים לציין את החג. אנחנו כצאצאי חלוצי התחיה הציונית, שראו בנטיעות של עצי פרי- למאכל  ועצי נוי, את מימוש "כיבוש השממה" כבר משנת 1908, איננו צריכים להתעלם מט"ו בשבט שהיה חג-חג בעברנו. מה שאנחנו יכולים לעשות (והצעתי זאת בעבר) כדי לשמר אותו, זה לקיים את ליל  "סדר" ט"ו בשבט. בשבילנו זה אומר לשבת כמו בליל הסדר סביב שולחנות ערוכים עמוסים בפירות ועטורים בהדסים ופרחים לקרוא "פרקי פירות" מהמקורות ומשלנו (הגדה) ולשיר לחיי האילנות. לידיעתכם: סדר ט"ו בשבט הונהג ע"י מקובלי צפת ובראשם האר"י ובסדר קבוע של אכילת הפירות המבטאים עלייה במדרגת 'העולמות' שלהם.
בקיצור, לקיים מסיבת ט"ו בשבט.

סמוך לפרסום "שבוע טוב " זה נודע לי כי היה נסיון לארגן אירוע המוקדש לט"ו בשבט, אך בגלל מזג האוויר אין אפשרות לקיימו.

ולפרשת השבוע העוסקת בשלוש מכות מצריים האחרונות וליציאת מצריים.  רש"י נחשב לגדול פרשני התורה. פירושו פותח במילים: "לא היה צריך להתחיל את התורה בספר 'בראשית' אלא מפרשת  השבוע "בוא" בקטע "והחודש הזה לכם"… כפי שנקרא בהגדה. חשיבות ספר "בראשית" היא בלימוד מי הוא בורא העולם ואיך העולם נברא. בספר בראשית אין "תורות" של "מצוות וחוקים" אלא רק סיפורים והמושג תורה, אומר רש"י, הוא מילה נרדפת למצוות וחוקים. ומסביר: בפרשת "בוא" בספר "שמות" אנו מוצאים את המצווה הראשונה המוזכרת במקרא. ולכן מכאן צריך להתחיל…
ובכל זאת תהיות (די שוליות) עולות מהפרשה:  כיצד ייתכן שבליל מכת הבכורות עצמו, מצווים בני ישראל  ל"שאול" מהמצרים כלי כסף וזהב לקיום "טקס" משלהם. ובבואם לשאול את הכלים הם כבר יודעים שלא יחזירו את אותם הכלים כי הם יוצאים ממצריים. למה? מדוע? התשובה באה מאוחר יותר בכך שבכלים אלה השתמשו לבניית 'עגל הזהב'.  או… איך נסביר את העובדה שבליל יציאת מצריים, באותו לילה גדוש וסוער בו שאלו את כלי הכסף והזהב, אותו לילה של מכת הבכורות האכזרית, הכלבים לא נבחו ככתוב "לא יחרץ כלב לשונו". סיפור יציאת מצריים רווי באותות ומופתים ודווקא את הנס הקטן וחסר המשמעות הזה, מזכירה התורה. ההיגיון אומר שבחצות הלילה בעת ביצוע מכת הבכורות דווקא ירבו הכלבים בנביחות בשל הגורם הזר והלא מוכר המסתובב בין הבתים וההסבר לשתיקת הכלבים הוא: שלא מלאך המוות בא לקיים את מכת בכורות אלא האלוהים בעצמו. ועל אלוהים לא נובחים!  ידענו שבתי בני ישראל סומנו על ידם מראש והנה נוסף גם גורם חדש  – אי נביחת הכלבים. וכך, בשכונות בהם התגוררו בני ישראל ישרור שקט מוחלט וגם על פי זאת יידע היושב במרומים שלא לבוא על בתיהם.
ואני האזרח הקטן רק שואל מה יגזור על כלבי שכני גינת ויבזורי שלא לנבוח עלי כל הזמן, למה לא נופלת עליהם חרדה כלשהי.

"שבוע טוב"!

1.2.20   ו' שבט תש"פ

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה –  זיכרון הוא גם פרספקטיבה" (אמנון ארבל)

ואין משפט מתאים יותר לשקף את תערוכתו של גיא שפירא בפרוס יום ההולדת ה- 98 של הקיבוץ. ואני רוצה להודות לו על החוויה. הרבה מחשבות התרוצצו בראשי בעת שצפיתי בה. וככל שצפיתי יותר בצילומים, חשבתי שהחקלאות, עבודת האדמה, היא ערך יסוד בחיי קיבוץ בפרט ובחיי מדינה בכלל. בעקבות התערוכה חזרתי שנים אחורה לראות בעיני את השדה את הרפת, הדיר והלולים, המטע והפרדס, כשהם מלווים בזיכרון דמויות של חברים רבים, שזו הייתה מלאכתם שהיו כה גאים בה. שעל פי אופי עבודתם יצרו כאן ביטחון והגנה שהביאו אותנו עד צה"ל ויצרו תרבות. תרבות  של שירים ומחזות, כתבו ספרים, צילמו וציירו, ותיעדו את מה שעושה להם כפרטים וכחברה כיבוש האדמה הזה. העבודה הקשה, מאור החמה עד צאת הנשמה (כמו שאבא היה אומר לי בהסבריו למה הוא מגיע מהמטעים רק ללוות אותי לבית הילדים בערב).עבודת ידיים אישית המשתלבת בעבודת צוות, של החקלאים כולם באופן יומיומי, שבועי, חודשי ושנתי. עבודה שהייתה כל כך ערכית וכל כך חברתית, העבודה הזו בחקלאות היא זו שגרמה להם (למייסדים) ליצור השקפת עולם ואידיאולוגיה קיבוצית ייחודית שהייתה נחלת כ ו ו ל ם. היום שאנחנו כבר איננו חיים מהחקלאות ורבים בינינו עוסקים במקצועות מהם ברחו הורינו אל עבודת האדמה, אל "כיבוש הקרקע" כפי שקראו לכך. והנה, בא גיא ומראה לנו שהחקלאות אינה נוסטלגיה שהיא גם פרספקטיבה, זורק את מבטינו אל הקסם, היופי והערכים שעדיין צפונים בעבודת האדמה. במילים המעטות שכתב ביטא זאת כך: "החקלאות היא דרך חיים". וצילומיו אומרים: "העבר לא מת העבר עוד לא עבר!". אני שולח לכם את הסיפור הקצרצר שכתבתי ושלחתי לגיא ששמו:
החקלאים
הם היו אנשים שתמיד שאפתי להיות אחד מהם – החקלאים.
תמיד ראיתי אותם כצמדים: מאיר ורמי, אלישע וזיוה, לובקה וז'ניה , אוקה ובקר, מאיר וסבק, גנייק ופרוייקה, יוסקה וצבינג'י. הם הבינו דברים נשגבים, כמו להביט על המוחרקה ולדעת אם יירד גשם, להביט על הלבנה, אם יש לה הילה או אין לה הילה ולומר בביטחון אם מחר יהיה חם, או להביט בגודל נחירי הפרות ולדעת אם לפרה יש הרבה חלב או מעט.
אנשים מופלאים החקלאים האלה..  הם נראו לי תמיד אנשים צנועים מאוד, בוטחים במעשיהם, שלווים, שקטים, אנשים חושבים, רציניים, אנשים שאי- אפשר להפתיע אותם, אנשים שכאילו ראו כבר הכול, חוו הכול ומכירים הכול.
רבות הרהרתי בהם ובייחוד שבהם. אולי כי הם יודעים שלא הכול תלוי בהם, שלא הם המחליטים הבלעדיים, שכל- כך הרבה תלוי בגורמים שאין להם שליטה עליהם כמו: מזג האוויר, טיב האדמה, איכות הזרעים, מכת המזיקים והמחלות. אלה האנשים שמשלימים עם כך, שלא הכול תלוי רק בהם, בהחלטותיהם ובמעשיהם.
הם מבינים וחיים  את הברית לה הם שותפים: התלות בין האדמה לשמיים.

רק ספיר נענה להזמנתנו לשמוע, ביום הולדת לקיבוץ, במועדון, על החברים שהמציאו והקימו את הקיבוץ, על החברים והבנים שנפלו בדרך, על אלה שהלכו לעולמם.      אכזבתם אותנו ואני לא יודע על מה זה צריך להעיד. על חוסר עניין? (אפילו משפחתי?) על חוסר התייחסות לעבר? עליכם? עלינו? לא פעם ולא פעמיים כתבתי על כך שלא "סופרים" את הזקנים ואולי לכן גם לא נוח להעלות את זכרם ולשמוע על פועלם. תקשיבו לסיפור מימים בהם כן ניתן כבוד גדול ומיוחד לזקני המקום.  כשהדר היה בכיתה ד' או ה' המורה הסבירה להם שצריך לעשות 'מעשים טובים' ושלחה אותם זוגות זוגות למצוא ולקיים 'מעשה טוב' בחצר הקיבוץ. היה זה יום חם מאוד, שמש יוקדת ומעיקה. כל מי שיכול היה, בצהרי יום, הלך לחדרו. הדר ורותם (הרפז) חדורי משימה הבחינו לפתע שעל המדרכה ממערב לחדר האוכל, משרכת דרכה בכבדות שרה לין (בת 70+) בידה מקל הליכה ולראשה כובע רחב שוליים. "לאשה הזו נעשה 'מעשה טוב' ונעזור לה". חשבו, ונגשו אליה, רותם הסירה את הכובע מראשה והדר נטל את המקל מידה וכך ליוו אותה בתחושת אושר של ביצוע המשימה עד ביתה. שם החזירו לה את הכובע ואת המקל. היא לא הייתה מסוגלת אפילו לומר להם תודה רק חייכה אליהם. בערב פגשה את דשה וסיפרה לה על החווייה הקשה שעברה ואמרה לה שחשבה, בהגיעה לביתה, שאלו הן נשימותיה האחרונות.
ואם בהדר עסקינן אני רוצה לברך אותו (ואת צוותו) ולהודות לו על חג הקיבוץ שהיה לי חג שמח!!! ומהנה.

"שבוע טוב"!