שבועטוב

25.1.20   כ"ח טבת תש"פ

סיימנו לקרוא את פרשות השבוע של ספר "בראשית" ולפנינו לספר "שמות". אם ספר "בראשית" הוא ספר "המשפחה", ספר שמות הוא ספר "העם". ספר 'בראשית' מסתיים במעין "הפי אנד": יעקב מצא את בנו האובד, המשפחה שוב מאוחדת, יוסף סלח לאחיו, המשפחה קיבלה אישור ורשות להתיישב בארץ גושן שהוא אחד האזורים הפוריים ביותר במצריים. וגם נהנית מחסות יוסף ומחסדי פרעה. האם משפחת צאצאי אברהם יצחק ויעקב באה אל המנוחה והנחלה? התשובה היא: לא! הנה "קם מלך חדש על מצריים אשר לא ידע את יוסף", ראה ש"עם בני ישראל רב ועצום" ובאמת, מ- 70 נפש שירדו מצריימה (נשים לא נספרו בעת ההיא) תוך ארבע מאות שנים גדלו לשישים ריבוא (שש מאות אלף). הקטע המשותף בין "בראשית" ל"שמות" הוא הפסוק, כמו שאמר אחד ממורי, "פרו ורבו ומלאו את הארץ", המופיע כנבואה ב"בראשית" ומתממש כבר בפרק הראשון של "שמות" האומר: "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד ותימלא הארץ אותם". פרעה החדש חשש מהם. ולדעתי חשש שיקימו צבא עצמאי משלהם שיוכל לו. לכן החליט והקים מנגנון דיכוי תלת שלבי: 1. עבודת פרך.    2. שעבוד כללי שיביא ל-  3. רצח עם. תוך זמן קצר הופכים בני ישראל ממיעוט מוגן ע"י השלטונות לעבדים. משה עצמו הופך מנסיך מצרי לרועה צאן מדייני במדבר. ובמפגש ששינה את פני ההיסטוריה של העם,  המכונה 'הסנה הבוער', נעשה משה למנהיג בני ישראל. אנו משננים אירועים היסטוריים אלו כל פסח, חוזרים ומספרים את כל הסיפור מהעבדות הקשה, הכואבת דרך יציאת מצריים ועל ארבעים שנות מדבר. ולמה? כי בניגוד לעמים רבים מהתקופה ההיא שפשוט נכחדו ונעלמו, עם ישראל הוכיח שהוא לא רק שורד אלא שמתוך המצוקה, מתוך האסונות שניחתו עליו הוא ניחן בכוחות  להיוולד מחדש, למצוא לו ביטוי לאומי חדש. ועל כל התלאות הראשונות של העם הזה, נשמע ונקרא ב – 11 פרשות השבוע של ספר "שמות".

ומה קרה בשנה השמינית לקיבוץ לפני 90 שנה, ב- 1930 שהייתה שנה מאוד משמעותית הן בהתפתחות המשק והן בהתארגנות החברה?
ב- 4.1. כל הקיבוץ על ילדיו עבר למשמר העמק.
19.1. בחורשה ניטעו 50.000 עצים, הוקמה רפת מפרות ערביות ובה 18 פרות ו- 51 עגלים ועגלות, ניטע הכרם הראשון 320 דונם, גן א' ובו 16 דונם שזיפים ומעט אפרסקים, תפוחים ואגוזים.
21.1. במסגרת ה"21" נערך משפט על הקיבוץ
בחודש מרץ התקיימה אצלנו מועצת הקבה"א בנושא איחוד עם מפא"י או עצמאות התנועה.
18.4. התקבלה התחייבות בכתב מהכפרים הערביים שלא להעלות עם עדריהם על שטחי המזרע שלנו.
28.7. החלה בניית בית הילדים (קומותיים) ובריכת המים.
24.8. התארגנות הקיבוץ ע"י בחירת תפקידים וועדות ואלה הן:
בא כוח כלפי חוץ, גזבר, ועדת משק, מזכירות, סידור עבודה, חצרן, אקונומיה, ו. חברים, ו- ו. בריאות.
1.9. דיונים על הכסף הפרטי ונסיעות לחו"ל.
1.9. המשטרה (הבריטית) מוסרת לנו ארגז עם 6 רובים ו- 300 כדורים להגנת הישוב.

"שבוע טוב"!

18.1.20   כ"א טבת תש"פ

כמדי שנה, לקראת ה- "21", אספר על פרשיית עבר אשר שמעתי מסיפורי הוותיקים – דור המייסדים. והפעם על שדרת הדקלים שהיא הכניסה המכובדת הרשמית לכל הבא בשערי הקיבוץ:  השדרה ניטעה באביב 1934 במלאת חמש שנים להתיישבות הקבע. 64 עצי דקל וושינגטוני ניטעו ומהם נותרו היום 30 בלבד (ספרתי). מה קדם לנטיעה הזו? אדמות משמר העמק נרכשו על ידי "הכשרת הישוב" כבר ב- 1925 ונמסרו לקק"ל רק ב- 1927. רכישת אדמות אלה היו ב'חוזה התקשרות' (כך קראו למהלך), בין יהושע חנקין לבין מש' כרכבי משפרעם. עבור הישוב החדש "משמר העמק" נרכשו 5270 דונם במחיר של 2.5 לירות מצריות לדונם. רצועת אדמה צרה בין הכפרים אבו-שושא ורובייה תחתה עד הקישון. המייסדים גם סיפרו, שסכום נוסף ובלתי ידוע להם, שולם גם עבור "העברת האיכרים הערביים ושילוחם מן המקום". העסקה הייתה חלק מרכישת 40.000 ד' שנרכשו עבור ההתיישבות בעמק המערבי. כשרק אדמות משמר העמק היו מהצד הדרומי של נחל הקישון.

תשאלו למה עצי דקל? הדקלים הובאו וניטעו בהשפעת חמשת החברים שהשתלמו בלימודי החקלאות במקווה ישראל ובראשם דוד חדשי (אבא של דן ועדה). הם התרשמו מאוד משדרת הדקלים בכניסה למקווה ישראל. התמיכה העיקרית ליוזמתו של דוד חדשי באה מאדש שבא לקיבוץ ב- 1931, אחרי שלמד אדריכלות נוף וגננות בצ'כיה. אדש היה הרוח החיה ואיש הביצוע של הנטיעה. אדש טען כל השנים, שהשתילים לא הובאו ממקווה ישראל אלא טופחו במשתלה שלנו מזרעים שמקורם היה משם. לויכוח הסוער איך הגיעו השתילים אלינו אין זכר בכתובים שבארכיון, פרט לפיסת נייר אחת עליה כתוב: "4.4.1934 גינות נוי מתקדמים. נטענו אשכוליות בחצר ושדרת דקלים". ויכוחים נוקבים בשנים ההם היו גם בנושא האם הדקלים נטעו במתכוון כשדרת הכניסה לקיבוץ או האם זו הייתה נטיעה זמנית עד שיוחלט איזו כניסה צריך לעשות לישוב הבודד משמר העמק. משולם אמר פעם: "שהדברים הזמניים הם הכי קבועים" ולגבי שדרת הדקלים הוא אכן צדק.

להלן תיאור יום הולדת לקיבוץ מ – 1929 : כפי שכתב חדרי לחברים שלא הגיעו הביתה לחג: "הקיבוץ במלואו, לרבות ילדיו (9) היסב לשולחנות לקול צלצול הפעמון לאכול את ארוחת הערב החגיגית. אחרי הארוחה, ואחרי שירה משותפת של הגדולים עם הקטנים, סיפרה אמה לילדים כיצד נוצר הקיבוץ, מעשייה יפה על מיכאל וברטק ויטקה וחוה וגדעון ועוד ועוד, אשר באו באונייה מחו"ל, ואשר אחד לא הכיר את השני, ואשר כלל וכלל לא ידעו לעבוד, ועל מחנה האוהלים בנהלל, ועל הכלבים והחמור, ועל אראלה הילדה הראשונה, ועוד. אבל מה לעשות, כאשר יש פה בחדר האוכל של הגדולים כל כך הרבה לראות והרבה אנשים יושבים ומקשיבים למעשיה וצוחקים, אבל קשה להקשיב לה, ואולי ברגע הזה מתארכת מדי, והקטנים מתחילים להפריע ואחד אומר: מעשיה לגמרי לא יפה, וגם השני: תמה המעשייה. אחר כך הפעוטים הולכים לחדריהם (בבית הילדים) ונשארים רק הגדולים. תחכמוני הזכיר בפרק "משק הקיבוץ" את הולדת הלול ואת צפורה ודבורה – הפרדות הראשונות של הקיבוץ, וזריזה ושחורה – הזוג השני, את החמור הידוע אשר אהב להפיל את רוכביו מגבו ולברוח לחיפה, את הפרות וסופן, את תולדות השובך ואת פרשת גידול השפנים, נו, ואת המכוורת, אחד-אחד עבר על כל הענפים בהם ניסה הקיבוץ את מזלו לפני שעלה לאדמת אבו-שושא.
והשירה מתנשאת וממלאת את כל החדר ניגון אחרי ניגון, פעם עצוב ופעם עליז, פעם בשקט ופעם בקול רם. שירת חג הקיבוץ".

שיהיה לנו יום הולדת שמח וחגיגי!

"שבוע טוב"!

11.1.20   ט"ו טבת תש"פ

לקראת ה"21" אנחנו, בדרך כלל, מקבלים לחברות חברים "שיעלו על הבמה" בחג עצמו וכולנו (רובנו) מתגאים כמה הרבה חברים כבר יש בקיבוץ.
כתב חדרי ב- 4.2.29, (לפני 90 שנה) לאחר יום הולדתו ה – 7 של הקיבוץ: …    "הנה נדמה השירה ומתחיל פרק "נשכחות". פייבוש מקריא קטעים מ"מסדה" של למדן, פרקים נבחרים מהעלייה השלישית ומהרומנטיקה שלה, אחריו בא חתולי, שדיבר על השיחה ועל האורחים ואמר: "האנשים רוצים כי השיחה תצא באופן ספונטני, (תתכנס) אפילו בלי צלצול (הפעמון), ועל השיחה ששתיקתה הייתה מרובה משיחתה, ו(עשה) השוואה עם השיחה של היום (כעבור 7 שנים). ול(נושא) קבלת אורחים בזמן ההוא. הדעות של האנשים (הן): כי כניסת אורח לקיבוץ צריכה להיות טבעית בלי חוות דעת הקיבוץ (ומוסדותיו). ואז, אם האורח החליט להישאר בקיבוץ, זה סימן שהוא יכול להיות (חבר) בקיבוץ!
מי היה חדרי? נולד בורשה עלה לארץ ב1926 והצטרף לקיבוץ בעפולה. היה מוזיקאי והמנצח הראשון על מקהלת הקיבוץ. הרבה לכתוב בשפה תיאורית ציורית והומור יהודי. היה מספר לחברי הקיבוץ ששהו מחוצה לו על הנעשה בו: על השיחות, על אירועים וכיו"ב. עבד בבניין ובמאפיה. במהלך עבודתו בבניין הסכר שהקימה חברת חשמל בנהריים בראשות רוטנברג הוא טבע בירדן באוגוסט 1929בגיל 24. קברו הוא הקבר הראשון שנכרה בבית הקברות שלנו.      חדרי היה חברו הקרוב של גנייק, סבא וסבא- רבא שלכם.
פרשת "ויגש" עוסקת: באחווה, עבדות, כלכלה, סליחה, פיוס והאירועים שקרו במשפחתו של יעקב ובניו. אתייחס רק לנאומו הנרגש של יהודה שמציע ליוסף להיות לו לעבד במקום בנימין, שבשקו מתגלה הגביע של שליט מצריים שנתפש ונשפט לעבדות!. יהודה בוחר בנאומו לפנות לשליט מצריים שעבורו הוא יוסף, לדבר על דרך הרחמים. בנאומו מספר ליוסף בהתרגשות את הגירסה המלאה של מכירתו לישמעאלים ומסיים בפסוקים המתארים "שאם יישאר בנימין במצריים ימות יעקב מצער". ויוסף ששומע לראשונה את הסיפור-סיפורו שלו, מחליט לסלוח לאחיו ולהתמקד באיחוד המשפחה. (יוסף בהיפוך אותיות =פיוס) התנ"ך מכיל עשרות נאומים מסוגים שונים שחלקם שינו את פני ההיסטוריה, שהייתה להם השפעה מיידית על המציאות. אחד מהם הוא נאום יהודה.

ונסיים בברכה ליום הולדתה השביעי של רומי. שבע הוא מספר מזל ביהדות קחי לדוגמה את סיפור הבריאה ב'בראשית' (שכבר למדת) מופיעה הסיפרה 7 פעמים רבות:  7 ימי בריאת העולם, 7 פעמים המילה שמיים ו- 7 פעמים המילה מים. 7 פעמים המילה טוב ועוד ועוד. 7 הוא מספר מזל וזה אומר שבמשך כל השנה תהיי בת מזל, בהכל! וכך גם הלאה!! שתהיי מאושרת במשפחתך ובחברותיך וחבריך, אתנו כל המשפחה הגדולה שלך ושתמיד תהיי שמחה ועליזה. ובהזדמנות זו לקבלך חגיגית לשושלת הנכבדה של אוהבי, מביני ויודעי הכדורגל. כמה אני שמח את מוצאת בו עניין והתרגשות אוהבים אותך מאוד!

4.1.2020   ז' טבת תש"פ

עוד קצת לסיכום ימי חנוכה…כבר לפני כ-150 שנה חוקרי דת שמו ליבם לכך, שסביב היום הקצר ביותר בשנה מתקיימים בתרבויות שונות חגים שבמרכזם האש. הם שייכו זאת לאלים השונים וסברו שכמו שצמחים בטבע קמלים בחורף, ובבוא האביב חוזרים מאוששים לחיים, כך גם האלים . אני מניח שאם היו פסיכולוגים בימים ההם, ודאי היו קובעים שהאדם לוקה בחרדות עקב התקצרות שעות היום. לאדם האש נתנה גם אור וגם חום, האש ה"נותנת" היוותה תחליף לשמש. ידוע שחג המולד ב- 25.12 יושב על חג רומאי עתיק הקשור לאש גדולה שהוא חג הולדת "אל השמש". איך חג החנוכה מתקשר לחגי האש האלה? הרי לוח השנה שלנו מתנהג על פי הלוח הירחי בעוד שהלוח הלועזי מתנהל על פי הלוח השמשי. אנחנו זוכרים חגיגות חנוכה שנערכו בסוף נובמבר. ההסבר לכך הוא, שבמקורו לא כלל חג החנוכה הדלקת נרות. רק בימי הורדוס החלו בטקסי הדלקת הנרות (שמן) כי הורדוס רצה לחקות את מנהגי העמים השכנים שחגגו את הולדת אל השמש בהדלקת אש גדולה. הוא לא יכול היה לשנות את לוח השנה הירחי, אך דאג שחג חנוכת הבית (מקדש) יצוין בזמן בסמיכות לחגי העמים ויכלול הדלקת אש. דרישתו להוסיף את אפקט האש לא נתקלה בהתנגדות כלשהי, כי ממילא כבר נהגו לחגוג את חנוכת הבית. ומאז… נהיינו ככל העמים.
הגענו ל – 2020 ואני בטוח שחגגתם ושמחתם כהלכה בשתייה ובעליצות.  עבורנו, ואני לא נלאה מלחזור על כך מדי שנה, השנה נפתחת עם יום הולדתו של ירון והשנה במיוחד עם שינוי גרפי של הקידומת ל- 60. ביהדות אומרים שגיל 60 הוא מחצית החיים, בימינו אומרים שה-60 הוא ה-40 החדש.
בכל היבט שהוא, היום הזה ראוי לברכה גדולה. בהגיעך לגיל, כשהכל עדיין נראה טוב, הכי טוב!  התכוונתי להכין לכבודך. לא ספר, לא קונצרט חגיגי, לא מפת הורוסקופ תואמת גילך. ואפילו לא הרצאה על "מה מצפה לאדם בגיל 60", בתחום בריאות הגוף והנפש, אלא סרט בו אתה הגיבור – אך לא עלה בידי בינתיים. ב'משנה' כתוב: "בן 60 לזיקנה" ומוסיפים מיד "שאין זקן אלא מי שקנה חכמה"  ואני אומר בנוסח שלי: יש מאחוריך עבר מרשים ולפניך עתיד מבטיח. המשך להאמין ולחלום בגדול ותראה שהמחר יהיה טוב יותר מהאתמול. שיהיו לך ימי שמחה וצחוק, עניין, סיפוק והתחדשות. כל ה"פראזות" האלה אינן לקוחות מ"הוראת יום" ואם תתעכב על כל אחת מהן תראה כמה הן משמעותיות.   כמובן שבראש כל האיחולים האלה עומד הציווי המרכזי: שמור על בריאותך! הגעת לגיל שהרופא הוא לא אויב, המזרק אינו כלי נשק, הכדור הכימי בא לעזרתך והאחות היא באמת רחמניה.
מזל טוב לך ולמשפחתך ההולכת וגדלה, הרבה אושר ונחת ב'מחצית השנייה'
שתבוא עליך לטובה! מאתנו באהבה גדולה ומכל המשפחה!
"שבוע טוב"!

28.12.19   ל' כסלו תש"פ

תאריך כזה מרשים! ליהודים אורה ושמחה. לנוצרים ערב ראש השנה. נראה שכולם ששים ושמחים. חג החנוכה נמשך שמונה ימים. בהם אנו מדליקים שמונה נרות על בסיס סיפור נס כד השמן, ואולי, על בסיס שמונת הקרבות שניהלו המכבים עם הצבא היווני (בין השנים  167-160 לפני הספירה). את הקרבות הללו, שחלקם נלמד עד היום באקדמיות, חלקם מסופרות ומושרות בגני הילדים ובכתות וכולם מספרים על הניצחונות הגדולים של המכבים המעטים, הנלחמים מול הצבא היווני הגדול המודרני שבראשו השריון – הפילים. כולנו עברנו את כל ה"סיפור", כ"שחקנים", שיחקנו את "הנר", אחר כך את ה"לוחם המכבי" ואחר כך את "הקלגס היווני" אחר כך היינו "ניצבים" בבית המקדש כשפנינו לתפקיד הכהן הגדול, שיחקנו את מתיתיהו ובניו וכולנו רצינו להיות יהודה המכבי, ו"תפקיד" שלא רצינו לשחק, להיות אחד מבניה של חנה ועד שזכינו לקבל תפקיד בפואמה הנפלאה של אלתרמן "זה היה בחנוכה". ותמיד תמיד סיימנו את הנשף במחרוזת שירי גבורה כמו "מי ימלל גבורות ישראל" ו"אנו נושאים לפידים" בהתרוממות רוח. במילים אחרות, ההזדהות שלנו עם המכבים הייתה שלמה ומושלמת. ככה מפתחים תודעה וגאווה לאומית. ב-6 קרבות ניצחו המכבים וב- 2 הפסידו בהם הקרב השמיני והאחרון, בו נהרג יהודה המכבי. אגב, מתוך חמשת בני מתיתיהו, 4 בנים נהרגו בקרבות והרמב"ן אומר שכך קרה כיון שלא השתייכו למשפחת כוהנים. מרד המכבים הפך בזיכרון הקולקטיבי שלנו למיתוס והדגש היה על ניצחון ה"מעטים מול רבים" ונתן השראה למרידות שחרור מעול זרים נוספות, שהמפורסם בהם הוא מרד בר כוכבא בתמיכת ר' עקיבא שהסתיים באסון לאומי. לאחר כישלון המרד. בעליות הראשונות בתחילת המאה ה-20 החלו החלוצים לייחס למרד המכבים ערכים נוספים של עצמאות לאומית. וראו בהם גורם חשוב ליצירת חזון ציוני לעם המתחדש במולדתו העתיקה. ההשוואה בין אירגוני המרי בתקופת המנדט ואחר כך ביחידות עילית בצהל למכבים, העלו על נס את חכמת הקרב, אומץ הלב והנחישות. וכך אנו חוגגים את החג עד היום בדגש על הנחלת הערכים וסיפורם של האנשים המופלאים האלה לדורות הבאים.

נזכרתי שלאחר שנבחרתי למזכיר בגיל 31 הלכתי לשוחח עם רמי יבזורי ז"ל, שהיה המזכיר הצעיר בתולדות הקיבוץ (בגיל 27 ), לשמוע ממנו על התפקיד. לא הספקנו לדבר הרבה על התפקיד המצפה לי, רמי, שבשבילי היה תמיד דמות לדוגמא אישית התחיל לספר לי על "מחקר" היסטורי שהוא עושה על קרבות המכבים וישבתי שעה וחצי מרותק לתיאור מפורט של כל קרב וקרב. תהיתי, איך ואיפה הוא מוצא זמן לעסוק בנושא כזה. לאחר שנים רבות פניתי אליו עם הרעיון שיספר על כך באיזו תכנית שעשיתי. שאל – "כמה זמן אתה נותן לי?" עניתי: "12-15 דקות". השיב: "אין על מה לדבר, אני צריך שעה –שעה וחצי בשביל להסביר את הניתוח שלי לקרבות המכבים". וכך לא יצא דבר מפנייתי זו. וחבל לי….
ובהתייחס לחגיגות הסילבסטר הבעל"ט, שגם אתם תערכו בעוד 3 ימים, אזכיר את ה"נובי גוד" (שנה חדשה) בברית המועצות. לאחר מהפכת האוקטובר ב- 1917 המשטר הקומוניסטי ביטל את הדת ומוסדותיה בנימוק שזו אינה עולה יפה עם עקרונות המפלגה הקומוניסטית ורק ב- 1936 (כעבור כ-20 שנה) הוגשה לראשונה בקשה לשלטונות לאפשר להציב עצי אשוח בבתי הספר, מועדוני נוער ובבתי הקולנוע. אבל גם במשטר הקומוניסטי הוענק לליל קבלת השנה החדשה מעמד מיוחד בשל היותו סוג של חג עממי נרחב. ה"נובי גוד" נהיה לחג הלא קומוניסטי היחיד שנחגג במדינה. הנובי גוד נחגג בישראל ע"י העולים מרוסיה מדי שנה, ובגדול.

"חג שמח" ו"שבוע טוב"!

21.12.19   כ"ג כסלו תש"פ

השבוע שמעתי על חג שלא היה ידוע לי –  במהלך חג החנוכה, בנר החמישי, א' טבת, חוגגים את "חג הבנות" – "עיד אל בנאת", החג שמקורו בצפון אפריקה. החג מעלה על נס את העוצמה הנשית – הגבורה, החוכמה והאחווה לאורך הדורות. בתקופת גלות בבל אסרו האשורים על קיום נישואים של בנות ישראל בארץ ישראל. עם תום הגלות, נכתב בספר "עזרא", שהותר לבנות ישראל להינשא. נקבע שא' טבת, החל בימי החנוכה, יהיה יום חג ובו יתכנסו נערות נשים וקשישות לחגיגה של למידה, אוכל, שירה וריקודים. יוענקו מתנות  ויבקשו סליחה אשה מרעותה. ביום זה היו חוגגים 'בת מצווה' לכל הבנות שהגיעו לגיל מצוות, ושיאו היה תהלוכת הנשים כדי לנשק את ספר התורה. 'חג הבנות' מוקדש לשלוש נשים: למלכה אסתר שביום זה (א' טבת) הובאה לפני אחשוורוש והומלכה תחת ושתי. שתי נשים הנוספות הן יהודית וחנה בת מתתיהו. על אסתר נדבר בפורים אבל מי זו יהודית? יהודית הייתה אלמנה, עשירה ויפת תואר. כשהולופרנס שר הצבא האשורי יצא לכבוש את ארץ ישראל, הטיל מצור על בתוליה (בית אל) ואיים על חיי תושבי ארץ יהודה, ראה את יהודית אשר כבשה אותו ביופיה. בבואו אליה, היא השקתה אותו בחלב (יין?) וכשנרדם ערפה את ראשו ובכך הצילה את תושבי ארץ יהודה כולה. השלישית, חנה בת מתתיהו מי הייתה? גזרות יוון קבעו שכל אישה עברייה בליל חתונתה תיבעל ע"י ההגמון. כשהגיע זמנה של חנה, סירבה לקבל את רוע הגזירה. היא הצליחה לשכנע את אחיה החשמונאים, לצאת לפעולה שתציל אותה ואת בנות ישראל ממעשה ההגמון. האחים, ביוזמתה, פנו אל המלך וביקשו שחנה תימסר לו ולא להגמון בשל מעמדה החברתי הגבוה והמלך ניאות. בליל חתונתה הגיעה חנה לארמון בלוויית אחיה שהתגנבו לחדר המיטות של המלך והרגו אותו. וזה היה הגורם להתלקחות מלחמת המכבים ביוונים.
והיום, החג הולך ומתחדש במדינתנו.
שירי חנוכה שהושרו לפני הקמת המדינה ועדיין שרים אותם היו חדורים ברוח ציונית ואידיאולוגית, שהשוו בין ניצחונות המכבים בעבר לבין השאיפות הלאומיות של העליות הראשונות בראשית המאה ה- 20, שירים שדחו מאפיינים יהודיים מהגולה.
למשל: "אנו נושאים לפידים" לחן מרדכי זעירא למילותיו של המחבר אהרון זאב שהיה מחנך באחד מבתי החינוך של זרם העובדים. (ולימים קצין חינוך ראשי). הרוח הייתה ציונית, חילונית ואפילו אנטי דתית,  הכל פרי עמל כפי העמלים!  "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו…" מדגישות את אי מעורבות האלוהים  במעשי האדם.
או "בסלע חצבנו עד דם, ויהי אור…" התרסה מול סיפור הבריאה האומר שהאור נוצר מהדיבור האלוהי "ויהי אור". או הפסוק "לעמק הלכנו, ההרה עלינו, מעינות, האורות הגנוזים גילינו.." הוא מחאה כנגד הצו האלוהי על איסור העלייה להר סיני. לדברי זאב, השיר מתאר את "מעמד הפועלים" בדרכו הקשה ליישוב הארץ. שיר נוסף שמושר עד היום: "מי ימלל" שנכתב ע"י מנשה רבינא ללחן עממי. בתחילתו המחבר מפאר את גבורת המכבים ואת האל כגואל ומציל העם, אך בבית השני הוא שולל את תפקיד האל ומעמיד במקומו את העם עצמו.
אפשר לספר על שירים רבים אחרים כמו "נרותי הזעירים" ועל "ימי החנוכה" שירים בני מאה שנים ויותר, שמושרים עד היום אך נסתפק בכך.
שיהיה לנו חג שמח ומלא אור!
"שבוע טוב"!

14.12.19   ט"ז כסלו תש"פ

הייתי רוצה שלא לעסוק ביומיום שלנו, אבל לפעמים אני מרגיש דחף וצורך להגיב. עם הריסת בית המוסדות, שלא הייתה ברירה אחרת אלא להורידו, אני מבין ביתר שאת שהמאבק על דמותו החיצונית של הקיבוץ רק יילך ויתעצם. השבוע קיבלנו טיוטת פרוגרמה למרכז הקיבוץ, קצת מוזרה, בהיעדר בה כל פרט כלכלי 'עסקי', אפילו לא בתוספת ההערה "משוער". לצערי זה נראה מוזר בימינו, לאור העובדות בשטח, שאם רוצים להקים משהו, כמו 'פינת הסנדלר',  'הספר', ה'קוסמטיקאי' או 'פלדנקרייזי', אתה מתבקש להמציא תכנית עסקית. מהקריאה ב'דף לחבר' התרשמתי שיש כל כך הרבה כסף שאפילו לא מציינים בפרוגרמה אם יש או אין מגבלות כספיות. האם זו לא מגלומניה? נראה  שרוצים לבנות מעין קיבוץ חדש או את הקיבוץ מחדש. ונקים את משמר העמק "מאוחד" ו"איחוד"! או אז באמת נצטרך שני מקומות להתכנסות, שני בתי קפה (ל- 60 איש) שני בתי מוזיקה, שני חניוני ענק, ביניהם נמקם שירותי מכבסה וקומונה וכהנה וכהנה. האם שפע הכסף לא מעביר אותנו על דעתנו? האם שאיפת חיינו היא הקמת מרכז צרכני של בית קפה, אולמות תרבות וחנויות תחת הכותרת "ככר הכפר"? הרי כמעט כל המוצע לנו מבטל ומצמצם  את האווירה הכפרית בה אנו חיים היום. למה עוד אולמות ההתכנסות לצרכי תרבות השונים? אנחנו שבאים ל"פעולות" תרבות (כמו שירון אומר), לכל ההיצע התרבותי, לא רואים את ההמון צמא הדעת זורם אליהם. וחברים מתחת גיל 50-60 כמעט לא באים.  הרי עבורם ייבנה ה"מרכז" הזה. לאור כל זאת יתכן שהאפשרות הנכונה היא: לדחות את הפרוייקט הגרנדיוזי הזה ב-10-15-20 שנה, שיקום דור שלא "ידע" את הקיבוץ המקורי ויעשה כרצונו בירושה שיקבל. התכניות שהוצעו מחדדות את פער הדעות ובעקבותן את היחסים בין החברים, ומניעתו חשובה יותר מכל  פרוגרמה.

האמת, שמה שאני הכי נהנה לעסוק הוא בפרשות השבוע. כל הסערות המתרחשות בהן קרו כל כך מזמן שאנחנו לא מתרגשים כל כך. הפרשה השבוע "וישלח" עוסקת בכמה פרשיות. א'. יעקב שולח  מנחה לעשו לפני פגישתם בדרכו חזרה ארצה. ב'. יעקב נאבק עם המלאך. ג'. פרשת דינה ונקמת בני יעקב. ד'. הולדת בנימין ומות רחל. ה'. מות יצחק ועוד סיפורים נפלאים. אני רוצה לעסוק במשמעות הגדולה של המאבק עם המלאך. כמו שכתוב: …"ויוותר יעקב לבדו, ויאבק איש עמו עד עלות השחר ובתום המאבק שואל אותו האיש: "מה שמך? ויאמר: יעקב. ויאמר: לא יעקב יאמר שמך כי אם ישראל. כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל". אולי יראה לכם קצת פסיכולוגיסטי שאני רואה במאבק הזה תהליך חניכה של יעקב. אני טוען שהחלפת השם מיעקב לישראל מבטאת את סוף תהליך התבגרותו של יעקב, יציאתו לעצמאות וציון דרך לעתיד. השם הישן 'יעקב' מחזיר אותו וקושר אותו לאמא, ללידתו אוחז בעקב אחיו הבכור! ולתככיו שלו ושל אמו בענייני 'בכורה' ו'ברכה'. את השם החדש ישראל, הוא מקבל כתוצאה ממעשה שלו עצמו, לאחר מאבק אישי קשה, שממנו הוא יוצא לא רק עם שם חדש אלא כאדם חזק ועצמאי, הוא אינו תלוי עוד ביצחק אביו או בלבן חותנו אלא רק בעצמו. ואולי סמליות זו באה לביטוי בכך, שאנחנו נקראים לא בני יעקב אלא בני ישראל ושם מדינתנו ישראל!

"שבוע טוב"!

7.12.19   ט' כסלו תש"פ

השבוע נהרס בית הילדים הראשון ולמרות שזה רק בית, היה לי עצוב!
אמשיך לספר על ה"שיחות" על הזיקנה שקיימנו בקפיטריה בבר אילן. הפעם הגיע תורי לספר על ההזדקנות בקיבוץ. הזיקנה אינה קו גבול ברור בין מצב גיל למצב גיל, היא 'שטח' רב מימדי, רב תחומי ושרירותי במידה רבה. זו עובדה שגם אנשים צעירים צריכים לדעת. ולהיסטוריה… סף הזיקנה נקבע לראשונה ע"י הקנצלר הפרוסי ביסמרק ב- 1889. ההבחנה שלו הייתה, שבעידן התיעוש, כששואפים להגברת היעילות והפריון, צריך להוציא ממעגל העבודה את בני ה- 65 ומעלה, שאינם עונים על צרכי התעשייה המתפתחת וקרא לכך "פרישה" מעבודה. בכך קבע שהזיקנה חדלה להיות אירוע פרטי והפכה לעניין ציבורי.  תהליך הפרישה התפשט לארה"ב ומשם לכל העולם (כמעט). וחזרה אלינו:  בקיבוץ החלט שגיל הפנסיה (פרישה) יהיה 65. לדעתי זו הייתה שגיאה להתנהל ב2019 כמו ב- 1889. בכל זאת חלו מאז כמה שינויים, למשל, באורך החיים. סיפרתי שכל מה שדרוש למזדקן מבחינה חומרית, רפואית, חברתית יש לנו. ואם ברצונו להמשיך לעבוד, אין מניעה ממנו לעשות כך. קיים מעגל חברתי המתכנס פעמיים – שלוש בשבוע לשמיעת הרצאות, טיולים וסרטים/הצגות. ויש פעילויות של כל הקיבוץ. אתה יכול לפגוש חברים בחדר האוכל לסעוד עמם ולשוחח ולבקר חברים בביתם. יש לנו בית סיעודי וקיימות ועדות המטפלות בבריאות, רווחה ושיקום. הקיבוץ אינו חוסך בטיפול בזקניו. לא פיזי ולא נפשי, בבריא ובחולה. כאן העיר אברהם בהומור קצת מר: "שחבל שלא הצטרף לקיבוץ בהיותו צעיר" אבל… הוספתי שיש הרבה שטחי חיים העונים ל"לבד", אבל נושא הבדידות קיים באותה עוצמה כמו אצלכם בבתי האבות. הבדידות היא אישית, אחרי שסגרת את דלת ביתך ונותרת עם עצמך. הפתרון הוא היחסים במשפחה שלך, עם ילדיך. רגישות, חום אנושי, דאגה והבנת מחויבותם מול הקושי האמיתי ליישם זאת ע"י ביקורים תכופים, בסיוע בריאותי, בשיחות ובנתינת תשומת הלב ועזרה "שוטפת". הקירבה הסביבתית בקיבוץ מאוד מקלה. לאלה שיש בנים בקיבוץ האפשרות להיעזר בהם נהיית יותר מציאותית. לקיבוץ יש תשובות נהדרות ל"לבד" אך גם לו אין מספיק תשובות לרגשות הבדידות של האדם, הקשורות גם לאופי האדם, למצב בריאותו, לשטחי התעניינותו, לעולם הרוחני שלו וליחסיו עם חבריו שעדיין נותרו לו. גם בני ה- 20-30 ומעלה עליהם להבין ולהפנים שיבואו ימים שגם הם יהיו פעם זקנים.
והערות למה שכתבתי בשבוע שעבר שעורר סערה, שדווקא ציפיתי לה!:
אולי לא הסברתי את עצמי מספיק:
1. השוויון בקיבוץ לא יכול להתחלק כך שבחיים השוטפים הוא נשמר ובחלק האישי – כל אחד לעצמו. זה שוויון מעושה ומעוות. כבר שנים רבות אנו מקיימים למשל 'עזרת קרובים' לנזקקים מטעם הקיבוץ לפניית חברים במצוקה. ויש עוד דוגמאות כאלו.
2. האמירה שנאמרה, שמה שיש לך "בחוץ" אינו מעניינו של הקיבוץ פוגעת ביחסי הערבות ההדדית שיש בינינו. אמנת הקיבוץ קובעת שאנו ערבים זה לזו בכל, בטוב וברע. זה עניין ערכי ומוסרי.
3. הקיבוץ, לימדוני מורי, הוא רעיון גורף וכולל שבא לביטוי ב"תקנון הקיבוץ".
בפרק ב', סעיף 4 בתקנון נאמר: "כל חבר קיבוץ… מעמיד לרשות הקיבוץ את מלוא כח עבודתו ומוסר לקיבוץ את כל ההכנסות והנכסים הנמצאים ברשותו או המגיעים לידיו מכל מקור שהוא…". בחלוף הזמנים ישנה תמיד אפשרות לשנות תקנות ואפילו עקרונות חיים, אך חובה להביאם לדיון ציבורי.

ברכה לאיתן ליום הולדתו. אני מתבונן בו ולפעמים חושב שהוא כאן מתמיד. שומע אותו מדבר ואני חושב שהוא כבר נטוע לגמרי בינינו וזה מאוד משמח אותי. שתזכה רק לטוב, לאושר ולשמחות במשפחתך עם נואי ותומר ופסטה,  עם הסבים הנפלאים והדודים האוהבים ועם כולנו.

"שבוע טוב"!

30.11.19   ב' כסלו תש"פ

השבוע, נסדק עוד סדק בהשקפתי על מהות הקיבוץ. וזה מציק לי. בעקרונות היסוד של הקיבוץ ישנם כמה כללים. לא רק "כל אחד כפי יכולתו, כל אחד לפי צרכיו" אלא גם קיום חברה שוויונית , חברה שיתופית, ציונית, בעלת השקפה סוציאליסטית וכו'  חברה המהווה את מרכז חייו של הפרט והמשפחה. (שלה מוסרים את כל יכולות הגוף, הנפש והנכסים. ככה זה התחיל! מאז "זרמו מים רבים" בחברה השוויונית הזו, ודברים רבים השתנו במציאות המתפתחת. אני יודע שלחברים רבים לא חשובים עקרונות אלה. והם אדישים לתופעות חריגות. וכך נכתב השבוע ב"גלובס": "… מבקשת המעצר של ש. ומ. תושבי משמר העמק ששמם הופיע ברשימות crs ,עולה כי השניים מחזיקים במספר חשבונות בנק בנורבגיה בהיקף של 2.500000 שקל, הכסף, נטען, מופקד בבית השקעות ובבנק בנורבגיה ונושא רווחים…" (סוף ציטוט). תמיד היו "כספים פרטיים" לחברי קיבוץ, אבל, שחברים יחזיקו באופן פרטי שניים וחצי מיליון שקלים בצד? לפני 50-60 שנה לא היה להם מקום בחברה הקיבוצית,  או שהם היו מעבירים  את הכסף לקופת הקיבוץ מלווה בלוויית התנצלות והבעת חרטה. היום הם ממליצים לכולנו, להתייעץ עם עו"ד שהקיבוץ נותן, איך לא להסתבך בהחזקת הכספים ולא להיעצר לחקירה ברשויות. (ר' דף לחבר). כיון אין שום הכחשה מצידם (וגם לא גינוי מצידנו) הבנתי שזה נכון. למה הגענו? ואגיד באופן ברור, אני יודע שקלטנו ואנו קולטים הרבה חברים שאינם מוסרים את רכושם ומה שצברו לקיבוץ עם קבלתם לחברות. אנחנו כבר לא מצפים זאת מהם ואני לא יודע אם מדברים איתם על משמעות החלטתם להצטרף לקיבוץ. וכך נוצר מצב שיש חברים, שלצד 'זכויותיהם' בקיבוץ יש להם בצד גם "זכויות" משלהם. למשל ה- 2.5 מיליון שקל בחו"ל. זה מקרה קיצוני שעליו נודע במקרה . הכמות, כידוע, יוצרת גם איכות שונה. לי, כחבר קיבוץ ותיק, קשה למצוא מכנה משותף עם חברים כאלה שאורח חייהם כל כך שונה ונחשף רק בשל "תקנה חדשה". לא חשוב ההסבר איך זה קרה, זה קרה! אותי מעניין איך הקיבוץ מתייחס לעניין בשלוות נפש כזו כאילו זה אירוע "קטן" יותר מהחזקת אופנוע עליו "סערנו" ב- 2 שיחות. העניין שלנו אינו בעושרם אלא בהתנהגותם הלא מוסרית. ואנחנו שותקים בהכנעה. כשחבר בא לקיבוץ הוא קודם כל מסיר את החסינות הרפואית שלו ואני זוכר מקרים בהם סירבו לעשות זאת (כמזכיר הקיבוץ) הבהרתי להם חד משמעית, שאם כך, הם לא יוכלו לחיות בקיבוץ. אחרי שבוע חזרו ואמרו שהסירו את החסינות במרפאה והתקבלו. וכך לדעתי צריך לנהוג גם בנושא הנכסים והכספים כתנאי לקבלה לחברות, בפני מי שיוסמך בלבד. זה יאפשר להם לחיות בינינו ביושר, בהרגשה טובה ובלי נקיפת מצפון על הסתרה. יש שיר שמילותיו הן: "מי שמאמין – לא מפחד" אני חושב, שצריך להפוך את המילים ל "מי שמפחד – לא מאמין"!

אנחנו, כנראה, מפחדים להתמודד עם עקרונות ואולי לא מאמינים יותר בערכים, קודמים, כמו שאמר לי חבר ששוחחתי איתו: "אל תערבב בין החיים הטובים שלנו לעקרונות". אני מודע לכך שרבים יגידו: "אתה מיושן כמו העקרונות עליהם אתה מדבר, הסיסמה היום: "חיה, ותן לחיות!"

וממעשה נלוז אחד לפרשת השבוע "תולדות" נלוזה לא פחות, הפרשה מספרת על המאבק בין היושרה והתחמון. על יעקב אבינו, התחזותו והציניות שלו כדי להשיג את ה'בכורה' ו'הברכה'. אותו יעקב איש תם ויושב אהלים מול צייד איש מעשי נועז. יש האומרים שעשו היה איש 'קטן', המביט רק על ההווה, על העכשווי, על היום הזה, בעוד יעקב הוא שמסתכל קדימה ורחוק. וההיסטוריה… מי זוכר בכלל את עשו? ואת יעקב (ישראל) מזכירים בתפילות שלוש פעמים ביום.

"שבוע טוב"!

16.11.19   י"ח חשון תש"פ

הסיפור השבוע הוא אינו מתכוון להטפת מוסר, ואינו מביע משאלה. הוא אחת מהסיבות שבגללן הצטרפתי לצוות ההקמה של "מפגש".  זהו תיאור של פגישה מקרית שהתקיימה ב'בר אילן' בשבוע שעבר. כתבתי את עיקריה במהלך השיעור על שלמה המלך ואלף נשותיו ואולי נעים יותר לשמוע למה נעצר ב"אלף". אם הייתי צריך לתת כותרת לפגישה הייתי כותב כמו שגנייק אמר: הזיקנה אינה יפה.
כשנכנסתי לקפיטריה, ראיתי בפינה את שלושת חברי ללימודים כבר כמה שנים, נקרא להם אברהם, יצחק ויעקב, מסבים לשולחן ומשוחחים. לקחתי את כוס הקפה שלי והתיישבתי לידם. הם היו שקועים בשיחה בעקבות הסדרה בטלוויזיה: "80 וארבע" , סדרה, שלאנשים בגילנו שעברנו כבר את שנת ה- 80 לחיינו, היא  מרתקת , כואבת  ואופטימית. כולנו במצב כלכלי כזה שיכולנו – כמו בסדרה – להתגורר בעלות הגבוהה של בית האבות "בית בכפר". לכולנו ילדים ונכדים מבוגרים ומתבגרים ושניים מתוכנו אלמנים. כמובן שהשיחה נסבה על מה שהזקנים (בערך בני גילנו) אמרו וסיפרו בעקבות הסדרה. כשהצטרפתי לשולחן, יצחק, (הצמוד כבר כמה שנים לכסא גלגלים, (הפיליפיני המטפל שלו ישב ליד שולחן לא רחוק) דיבר על בעיית הבדידות והלבד והמשמעות של לחיות לבד. נראה היה לי שאינו מדייק בניסוח והסברתי לו (כפי שרעיה מסבירה לי) את ההבדל בין השניים. להיות לבד זה לא רק שלילי ורבים מחפשים את הרגעים שיוכלו להיות עם עצמם בלבד, אך הבדידות מסמנת תמיד מצוקה כלשהי. הוא דיבר על בדידות, על כך שאינו משתלב חברתית בבית האבות, סיפר שבניו דואגים לו כלכלית ומשלמים את אחזקתו בבית האבות והוא מודה להם יומיום על כך, אבל אינו זוכה מהם להתייחסות ולחום אנושי. כמעט שלא באים לבקרו וכשבאים כעבור זמן קצר כבר נפרדים, כי הם צריכים ללכת לעסקיהם. עצוב לי, אמר, ולגם מכוס הקפה שלו. יעקב, הצעיר בינינו (זה עתה עבר את ה- 80) אמר שהבעיה שלו היא לא רק יחס המשפחה, הבעיה היא שמרגע שהפסיק לעבוד, הסביבה הפסיקה להתייחס אליו ומצב זה גרם לו להסתגר בתוך עצמו ולא לנסות אפילו להתערב בחברה החדשה שמצא בבית האבות. הלימודים באוניברסיטה מזמנים לו פגישות עם אנשים ללא מחויבות כלפיהם, ולכן הוא מתמיד לבוא ללימודים אבל גם כאן קורה לו לשבת לבדו ימים שלמים. "הנסיעה כדי לבקר חברים שאני אוהב, קשה לי. אני מגלה בעצמי רגשות קנאה בזקנים אחרים, שאני רואה איך בניהם מטפלים בהם, לוקחים אותם למסעדות ואפילו מזמינים אותם לנסיעה לחו"ל עימם". השתתק וחנק את הבכי.  אברהם, שהוא תמיד שמח ובעל הומור, אמר שהזקנים צריכים שלושה "זין": זוגיות, זיכרון וזמן! שסיפרתי לרעיה על שלושת ה"זיינים" שלו (אמרה וצדקה)  שיש להוסיף "זין" רביעי והוא : זהירות! "אם יש לך את שלושת החוסרים, האלה" הוסיף, "אתה יכול ביתר קלות להתמודד.  הבעיה הכואבת לי ביותר והיא משפחתי. ילדי ונכדי. אני לא רוצה שהדברים יישמעו כהטפת מוסר או נזיפה אבל תחשבו עלי כשאני מדבר איתם כמה זה יכול להישמע כהטפה הקוראת להם לתיקון דרכיהם. הם באים לעתים די קרובות, תמיד שמחים ועליזים, מביאים כיבוד ומזמינים אותי אליהם הביתה בחגים וזה טוב ונעים לי, אבל מה באמת צריך זקן ערירי כמוני? שיבואו אלי לדבר אתי, שישאלו אותי על עצמי, שיתעניינו בי, במחשבות, בעיסוקי, בקשיי. אמרתי פעם אחת לכלתי (יותר נוח לי) שיש לי הרגשה שאני לא מעניין כבר אף אחד ושהבנים חושבים שהמתנות שמעניקים לי בחגים זו תשומת הלב לה אני זקוק. אני השקעתי בהם כל כך הרבה " אמר כשחיוך גדול נמרח על פניו, "אני חושב שחבל שאנו לא חיים כמו לפני אלפי ומאות שנים, כי אז הייתי זוכה לכך שיבואו אלי לדבר, לשוחח, להתייעץ, לשמוע ולהקשיב למוצא פי כאדם הזקן בשל חכמתו וניסיונו". אברהם השתתק ולאחר השתיקה שנוצרה אמר: "תסלחו לי ששפכתי את ליבי בפניכם". יעקב שאל אותי ואיך זה להזדקן בקיבוץ? אמרתי  שגם אצלנו קיימת הבעיה ועוד אספר לכם על כך.
אני מודה כי לא עלה על דעתי שסדרת ריאליטי בטלוויזיה יכולה להציף כל כך הרבה בעיות ורגשות.

ונסיים במשהו צעיר, רענן ויפה, בברכה ליום הולדתה של צעירת כלותנו – קרן. אנחנו מאחלים לך כלטוב, רקטוב, הרבה שמחה ואושר במשפחתך עם שיר, גלי רומי ושנוקי ועם כולנו משפחתך הרחבה.
קבלי חיבוק אוהב!

"שבוע טוב"!