שבועטוב

סיפור שלא סופר ואף לא עבר מפה לאוזן בקיבוצנו, היא פניית ההנהגה העולמית של השוה"צ אלינו לקבל את יאנוש קורצ'אק לחבר העובדים של המוסד החינוכי של השוה"צ וזו לשון הפנייה מ-  17.6.1937.           

צבי זוהר – משמר העמק.
"צבי יקר,  נודע לי ממקורות בטוחים לגמרי, כי יאנוש קורצ'ק רוצה מאוד לעזוב את פולין ולעלות ארצה על מנת להשתקע בה. המאורעות האחרונים בפולניה דכדכו אותו מאוד והדבר הזה אינו נותן לו אפשרות להתמיד כאן. הוא רמז, לפני אנשים אחדים שהוא רוצה להשתקע במוסד החינוכי שלנו במשמר העמק".     מי היה קורצ'אק? הוא נולד כהנריק גולדשמיד ב – 1878, היה רופא, מחנך והוגה חינוכי, סופר שכינויו הסיפרותי היה יאנוש קורצ'אק (מי לא קרא בזמנו את "המלך מתיא הראשון") עיתונאי ופעיל בתחום החינוך בעיקר בהקמת רשת בתי יתומים. הוא היה יהודי- פולני שהצהיר כל חייו על השתייכותו לשני העמים.     ב – 5.8.42 כשהגיעה שעתם של 200 ילדי בית היתומים שלו בגטו ורשה להישלח לטרבלינקה סירב להינצל לבדו, והלך (יש תמונה כזו) בראש הילדים  ההולכים ברביעיות ומניפים את דגל "המלך, מתיא הראשון", הוא, עשרת המטפלים וכל הילדים, לתחנת המשלוח לטרבלינקה שם הושמדו. באותו יום נשלחו מגטו ורשה עוד 4000 ילדים להשמדה.   ואני חוזר למכתב הפניה: "יחד עם זאת – לפי דבריו הוא (קורצ'אק) חושש שיפול למעמסה היות והוא זקן, בלתי מוכשר לעבודה וכו'. הוא טוען, ברב תמימותו, שאילו היה לו הון רזרבי, שממנו היה יכול לשלם למוסד כמה לא"י לחודש, על מנת שתורשה הישיבה והעבודה במוסד – היה עושה זאת בחפץ רב. זה כל כך הולם את קורצ'אק. (לכן) אם המוסד מעוניין בקורצ'אק – הרי, נדמה לי,  שעכשיו הוא הזמן לנצל את הדבר ולהציע בפניו את הדבר. זאת תהיה הצעה רצינית אשר עלולה להתקבל על ידו. אינני יודע עד כמה הדבר מונח בקו רצונכם. אולם אילו היית רוצה שאשוחח אתו בעניין זה / אני בין כה עומד להיפגש אתו השבוע / כדאי שתכתוב לי בדואר אויר את דעתך- דעתכם. אם אפשר לברר את הדבר על רגל אחת. אני מוכן בצורה "עדינה" לנגוע בעניין. אולם היות ואני עוזב את ורשה ופולניה ב- 26 או 27 בחודש הרי תשובתך צריכה להגיעני בדואר אויר או הטלגרף. זה בינתיים הכל. קבל דרישת שלום.          שלך –  צבי לוריא –  ההנהגה העליונה".

הלכתי לארכיון הקיבוץ וחיפשתי מכתב תשובה. עברתי על כל מכתבי שנות     ה – 30 ולא מצאתי תגובה כלשהי על אף שחברי הקיבוץ "הפולנים" הכירו אותו בעקבות ביקורו בקיבוץ ב – 1935.  אבא, שסיפר לי פעם את הסיפור על פנייתו לעבוד במוסד אף פעם לא סיפר מה הייתה תגובת הקיבוץ ורק הביע צער ועצב אמיתי על הירצחו בטרבלינקה ואמר לי שהיה אישיות נדירה.
ולסיום שמח יותר. אני רוצה לברך את ירון מכל לבנו, בהיבחרו כרכז שירותים. תחום שהופך יותר מכל תפקיד אחר למרכז החיים השוטפים (לצערי) ותקוותנו שיעמוד אחר הדברים שאמר בשיחה שהדגש בעבודתו יהיה סביבם ולא ב- "כי יש אילוצים". וכמובן שלא נחמיץ את ההזדמנות לשלוח לו את ברכתנו החמה לרגל יום הולדתו שכמו כל שנה ושנה,  מבשר לנו את בוא השנה האזרחית החדשה בבחינת  "שנה חלפה, שנה באה…"

"שבוע טוב!"

כמה הערות לחג החנוכה שבעל"ט. התרבות היהודית אוהבת סיפורים ובונה עליהם את הערכים הלאומיים ואת החגים. לפני מספר שנים שמעתי הרצאה על חנוכה מפי, אני חושב, יוכי ברנדייס והיא אמרה בערך כך: "לכל חג יש סיפור משלו, סיפור המעניק לו צביון מיוחד. אך יש לכל החגים שלנו מכנה משותף, הבנוי על ה"בדיחה", מהו חג יהודי? חג יהודי הוא: "התנכלו לנו, ניסו להשמידנו, ניצלנו, יאללה, אוכל!". חג החנוכה גם הוא נמנה על "חגי ההשמדה" יחד עם פורים, פסח, ל"ג בעומר ואפילו חג העצמאות, חגים, בהם ניצלנו מהשמדה פיזית. בחנוכה ניצלנו גם מהשמדה רוחנית. חג החנוכה הוא בהחלט סיפור על איום דתי ולאומי כי ניסו לכפות עלינו בכוח תרבות זרה, תרבות אחרת! אבל… כמו שאומרים, לא ויתרנו, יצאנו למלחמה נגדם (מרד המכבים), ניצחנו אותם (באמת?) והצלחנו לשמור על התרבות היהודית שלנו (עובדה)!  יש שיגידו לכם שסיפור חנוכה לא מדויק, ויש שיגידו שהסיפור ממש מופרך,  אבל… עם סיפורים לא מתווכחים בייחוד לא עם סיפור כל כך יפה של חג האור. ועכשיו, יאללה, לביבות! יאללה, סופגניות!

אני ממשיך בסיפורי המקום. הפעם: מאורעות 1929 (תרפ"ט) המכתב הר"מ נכתב ב – 8.9.29 ונשלח ללא חתימה אישית למערכות "דבר" ו"הארץ" תחת הכותרת:   ההתנפלות על משמר העמק ומתאר את מה שקרה  באבו שושא. וכך נכתב: "ביום שני – 26.8.29 הורגשה מתיחות בסביבה. מאז הבוקר התחילו להתקהל ערבים מיוסף-בק הסמוך אלינו מרחק 800 מטר. סמוך לצהריים התחילו כ-60 ערבים להתקרב למחנה. שוטר שהיה אצלנו הצליח להחזירם על עקבותיהם אולם סימני התכונה להתנפלות לא פסו. המצב נעשה רציני והודענו מיד למפקד המשטרה בחיפה – אפנדי – המתייחס אלינו באהדה. הוא שלח אלינו ששה שוטרים ערביים עם אופיצר בראשם שבאו לפנות ערב. סמוך לשעה עשר בערב הבחין אחד השומרים מתוך החשכה המון שחור מציף את המקשאה שממעל לנקודה. האנשים הובהלו למשמרות. בנייני קבע אין במשמר העמק הוכרחנו, איפוא, לקבוע את משמרותנו בינות שקי התבואה שהכנו בעוד מועד. הערבים התקרבו והגיעו עד כדי 50 פסיעות מן המחנה. הם הקיפונו משני עברים והתחיל חילופי יריות. חלק מהשוטרים התנהג בעצלתיים ורק לאחר שאיימו עליהם יצאו לנקודותיהם. היריות גברו והלכו ונמשכו כשעה וחצי. מצד המתנפלים נשמעו יללות פצועים ולפי שנודע לנו נפלו בתגרה שני ערבים. לבסוף הערבים נפוצו ואז באה התקפת משנה, בצדנו לא היו קורבנות. אין ספק שלולא עזרתם המלאה של חלק מהשוטרים ובייחוד האופיצר, לא היינו אוצרים כח לעמוד מול המתנפלים. בינתיים שלח האופיצר שוטר למחנה האסירים העומד כ7 ק"מ מאתנו ובשתיים בלילה בא דאף – ידיד אמת שלנו – ועימו עוד 6 שוטרים שהביע צער שלא הספיק להגיע בזמן ההתקפה. הוא השתומם על היותנו משוללים הגנה מינימלית. הבטיח את עזרתו בכל שעה ועם אור הבוקר הלך. בבוקר ה- 27.8.29 קיבלנו פקודה מן המשטרה המחוזית לעזוב את הנקודה. טענו את העגלות ויצאנו בלווית האופיצר ושני שוטרים דרך נהלל לעפולה. במשמר העמק נשארו 4 שוטרים ערביים לשמור על הרכוש. ביום רביעי נשרפה ערמת קש בשדות, בליל חמישי הגורן הסמוכה לצריפי המגורים. (בו ביום גם נעקרו 8000 שתילי אורן וברוש ביער הצעיר) נודע לנו כי ביום ההתנפלות שלח יוסף-בק אל הכפר שלו מכתב הסתה ודרש להתנפל על היהודים. הכפרים הנוספים להתנפלות הם: כופריין, רוביה ואבו שושא". ב – 5.9.29 חזרנו לנקודה.

בעברינו, בחג הקיבוץ היינו (רן מנחם ואנוכי) עושים מה שהיה קרוי אז "ערב שני" מיועד רק לחברי הקיבוץ. הקדשנו את אחד הערבים ל"סוגיות הביטחון" וסיפרנו לראשונה על נטישת המקום במאורעות 1929. אירוע שנשמר בסוד בפני ילדי הקיבוץ והמצטרפים ברבות השנים. למחרת התנפלו עלינו חלק מהוותיקים בבחינת "תבושו, איך העזתם בערב חגיגי כזה לספר על העזיבה", "מאיפה אתם בכלל יודעים מה היה" "זה היה רק לשבוע" וכד'. (במאורעות 29 16 יישובים ננטשו) ואסיים בסיפור שסיפר אבנר א. משריד: "נשלחתי למשמר העמק ב- 1929 עם טרקטור כדי לחרוש בשדותיה. פרצו אז מאורעות 29. באחד הימים קמתי לעבודתי ומצאתי שכל חברי משמר העמק נטשו ונשארתי בודד –אינני גיבור יותר גדול מחזן, חשבתי עליתי על הטרקטור וחזרתי לשריד".

"שבוע טוב"!

מילון:
פסו = חלפו.   אופיצר = קצין.    פסיעה = צעד.    מתנפלים = תוקפים    נפוצו = התפזרו.    אוצרים כח = מסוגלים.   נקודה = ישוב.

"פרוזדור לחג" (ציטוטים מחתולי על 1922):
1. "העקרון הנודיסטי היה מקובל יותר לגבי היחסים החברתיים בין איש לרעהו. אם אתה חושב דבר על חברך חייב אתה להגיד לו זאת אם זה נעים ואם לא נעים. שאם לאו – אתה לא ישר".
2. "האמונה בערכים אבסולוטיים מביאה רבים אל הצמחונות. מספר הצמחונים הגיע עד 13. (מתוך 85 חברים) והם חלק נכבד מן הקיבוץ הקטן. ולא מדובר כלל על צמחונות מטעמי דיאטה או בריאות".
3. "גם מנהגי נימוס הם עניין קונבנציונלי, ועל כן פסולים. ואם כך – אין "בוקר טוב" ואין "תודה" וכו". ברוח זו חינכנו בנהלל את ילדינו הראשונים".

 הערה אישית: בן עמי הגיע לקיבוץ רק עם איחוד קיבוץ ב' וד' בעפולה ואז החל במלחמתו העיקשת על ה"שלום", "בוקר טוב" ויתר ביטויי הנימוסין כמו "תודה".

4. "הקניין הוא גורם משעבד וטוב לו למי שאין לו, ועל כן לאחר שנתקבל/הוחלט שתוקם קומונה בלתי מחייבת, אצו רבים להביא את מעט המטלטלים לאוהל הקומונה והשאר הצטרפו בהמשך הזמן".
באיזה אמונות הם החזיקו והיכן אנחנו נמצאים היום אחרי 93 שנים?

פגישת עשיו ויעקב עומדת במרכז  'פרשת השבוע'. אנחנו למדים מהסיפור המקראי, שעשיו היה מוכן לשכוח על כל הסכסוכים ביניהם ולפתוח בדרך של אחווה מחודשת, והראיה שהזמין את יעקב לבוא עמו/אליו להר שעיר שבאדום, ואילו יעקב הספקן, המשיך ב"כבדהו וחשדהו". ואמר לו: "שובה לביתך ואני עם כבודתי אגיע אליך ב'קצב' שלי". וכך, בעוד עשיו פונה אדומה, יעקב פונה כנענה.

"בצהרי יום", במדבר החשוף, הלוהט מחום השמש, כשהרוח מרימה ענני אבק המסתחררים אל על. בשדה הפתוח, מגיחות שתי דמויות ממזרח וממערב ומתקרבות זו אל זו. שני קאובויים על סף זקנתם צועדים בנחישות מופגנת אחד מול השני, הולכים ומתקרבים זה אל זה, ניצבים זה מול זה ומחשבתם אחת: זיכרון הבגידה הגדולה. האם נקמה או התפייסות. התחלה חדשה או סוף. הסכין המוכנה לשליפה מוחבאת היטב באבנט חגורם, ליבם פועם בחזקה, הם מתקרבים זה אל זה, המבט מרוכז, הגוף דרוך. האיש השעיר לבוש בגדי צייד ומולו צועד האיש ההדור, המהסס. הם מתקרבים זה לזה ואינם יודעים עדיין, נקמה או פיוס. ואז… (המוזיקה מתחזקת. הכינורות, החצוצרות, התופים, מחרישי- רקיע) הם חשים, איש כלעומת אחיו ובצעדי ריצה נופלים איש על צוואר אחיו וגועים בבכי מר. "עשווי, אחי", מלמל יעקב, "יענקלה, יענקס, יקי, קובי", מירר בבכי עשיו. כך, סביר להניח, התרחשה פגישת עשיו ויעקב אחרי עשרים שנות ניתוק ביניהם. היבוא עכשיו השלום המיוחל?         

"שבוע טוב"!
נ.ב. לקראת ה"חתימה" על "שבוע טוב" לשנת 2015, כתבו לי אם אתם מעוניינים להמשיך לקבלו.

חדש! – אם אצליח – אנסה מדי שבוע עד ה – "21", שהוא יום הולדת הקיבוץ, להביא בפניכם "סיפור" אמיתי ובעיות שעסקו בהן  במהלך ההיסטוריה הקצרה של קיבוצנו, כולם מסתמכים על מקורות אוטנטיים. (בזמן האחרון עסקנו בשאלות קליטת חברים). נפל לידי מכתב/מאמר של חתולי במסגרת עדויות ותיקים המתייחס לימי הקמת הקיבוץ ב – 1922 וכך כתוב בנושא הקליטה: "הבעיה של קבלת חברים עלתה לעתים קרובות. הדעה הרווחת הייתה כי ראוי להתקבל לקיבוץ רק אדם העשוי להעלות את הרמה בקיבוץ והקיצוניים דבקו בקריטריון זה גם במקרים של קבלת "חבר" או "חברה" (בן או בת זוג) של אחד החברים בקיבוץ. (הסיפור הידוע ביותר הוא שידידותם האמיצה של ב. ומ. הפכה לנתק מוחלט, כאשר מ. לא ידע שלב. חברו הטוב, יחסים עם ב. והצביע נגד קבלתה לחברות). הרגישות לעניין הרמה בקיבוץ הייתה גדולה. הרבה דובר על כך. הצעה יוצאת דופן הוצעה לשיפור הרמה בקיבוץ על ידי הוצאת עשרה חברים שאינם תורמים, לחייו החברתיים".  (ההצעה שלא התקבלה).
חלפו 93 שנים ומה השתנה? שאז כולם הכירו את המבקשים להצטרף ושאז הייתה הצבעה גלויה בשיחת החברים והיום לא כך ולא כך.

ועל פרשת השבוע ו"ייצא". כמה נתונים. יעקב חי בין השנים 2108 – 2255 לבריאת העולם (לפנה"ס) נולד ונקבר והוא בן 147שנים בארץ כנען, נשוי לשתיים, (אחת אהובה ואחת פחות – סיפור בפני עצמו)  וחי גם עם שתי שפחותיהן. היו לו 12 בנים ובת שנולדו כולם כשהיה בין גיל 84 לגיל 97.      21 שנים חי אצל לבן אחי אמו (בגולה) בחרן ו-17 שנים במצריים סמוך ליוסף בנו. מסוכסך עם אביו יצחק, אחיו עשיו, דודו לבן הארמי ולחלק מבניו. מלחמתו הגדולה הייתה עם האלוהים (סיפור חלום יעקב), מכאן שמו הנוסף: ישראל. שבע 'פרשות השבוע' (מתוך 54) מוקדשות לו ולאירועים סביבו. חשבתם פעם למה בעצם יעקב רצה בבכורה? די מובן שהוא בנה על הירושה הגדולה, כבן בכור, שיקבל מאבא ועל הנכסים שיירש שיאפשרו לו עושר ואושר עד סוף ימיו, ולמה ברח? לא רק מפחד אחיו עשיו "הנשדד" אלא שהוא גם הבין, שהוליך שולל ובדרכי רמיה את אביו. רמיה שאין לה כפרה. כך איבד במעשה אחד גם את משפחתו וגם את "ירושתו".
אני רוצה להמתיק לכם קצת את הסיפור הכאוב  על יעקב הדמות המורכבת והמסכנה, בסיפורון שקראתי המתייחס לנושא ומספר על בת שהביאה את בן זוגה להכיר את ההורים. ישב האב עם הבחור ושאלו: "מה מעשיך"? ענה לו הבחור: "אני קבלן" "קבלן של מה?" שאל האב, ענה לו הבחור: "קבלן בנייה" "ומה אתה בונה?" שאל האב, "אני בונה עליך" השיבו.

"שבוע טוב"

כ"ט בנובמבר 1947, בערב הכל מתנהל כרגיל, ארוחת ערב, הכנת שיעורי בית,  עולים למיטות. (כתה ח'). בתשע המטפלת מכבה את האורות ומברכת "לילה טוב, ליל מנוחה". הכל כרגיל. בתשע וחצי פרצו הילדים הגדולים מכתות י' ו י"א לחדרים החשוכים שלנו ואמרו בהתרגשות: "בואו לחדר האוכל עושים מסיבה, באו"ם החליטו על הקמת מדינת ישראל במסגרת "תכנית החלוקה" בינינו לערבים. מיהרנו לחדר האוכל ופגשנו שמחה שמעולם לא חווינו, כל חניכי המוסד רקדו מעגלים מעגלים, בכל פינה צחוק של אושר ושירה ואנחנו כמובן שהצטרפנו לחגיגה הגדולה. כעבור חצי שעה השמחה נדמה. בן עמי גורדון (אבא שלי) רכז המוסד, הופיע בפנים קודרות כל כך, שגרמו לכולם לעצור הכל! ושאל: "מה שמחה זו לכם? אתם לא מבינים שההחלטה גונזת את רעיון המדינה הדו- לאומית? ("השומר הצעיר" באותה עת, דגל במדינה דו לאומית כפתרון לסכסוך היהודי–ערבי רב השנים בתקופת המנדט הבריטי). השמחה הופסקה ואנחנו חזרנו חפויי ראש למיטותינו. כן, זה מה שאני זוכר (בטח יש  כאלה שזוכרים אחרת) שהתרחש במוסד החינוכי של השומר הצעיר במשמר העמק, המוסד של כל ילדי הקיבוצים של הקיבוץ הארצי. היום כבר ממעיטים להזכיר לילה מיוחד זה וכשמציינים אותו זה תמיד רק להשמיע את ספירת הקולות, ההכרזה בתום ההצבעה ותיאור מעגלי הרוקדים ברחובות. חייבים לזכור ולספר, שכ"ט בנובמבר היה "ציר לידה" משמעותי להקמת המדינה.

ניני: רגע אחרי הגשם/ בשמים יש לי קשת/ השמש מציצה מבין העננים/וכל השלוליות צוחקות לה בפנים.- לאה נאור.

ולפרשת השבוע "תולדות" המרתקת. (הדר):  יצחק נשא את רבקה בגיל 40 ובגיל 60 נולדו לו התאומים לאחר ה"התרוצצות בבטן". יצחק איבד את חוש ראייתו אבל לא את  חושיו האחרים – חוש המישוש, חוש השמיעה, חוש הטעם וחוש הריח ואיך אנחנו יודעים שחושיו עימו? חוש הטעם- כשאמר לעשיו: "עשה לי מטעמים כאשר אהבתי". חוש הריח- כשאמר לעשיו: "ריח בני כריח השדה". חוש השמיעה- כשאמר ליעקב: "הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו". וחוש המישוש- כשאמר ליעקב: גשה נא ואמושך, בני, האתה זה בני עשיו?" הבעיה  הייתה שמול חמשת חושיו שלו, לרבקה היה את החוש השישי, שידע ליצור סתירה ולתמרן בין חוש השמיעה וחוש המישוש וגרם לכך, שיעקב קיבל את הבכורה, והשאר היסטוריה. אלא…לפני שנתיים עברתי ניתוח קטרקט בעיני, אמרתי לפרופסור גאייר שניתחה אותי: "שווי בנפשך, מה היה קורה אם יצחק אבינו המתעוור היה זוכה לטיפולך המסור והיה מסוגל, אחרי ניתוח מוצלח, להבחין בין עשיו חביבו לבין יעקב חביב רבקה?" תחשבו, לאן ההיסטוריה שלנו הייתה מובילה אותנו, מי היינו ואיפה היינו היום?

השבוע (21.11.14) חגגנו את יום הנישואים ה – 57 שלנו. ותגידו ששוב אני מספר לכם, איך בערבו של יום עלינו ארבעה זוגות, על משאית בדרכנו לחצר ביתו של הרב ביקנעם כדי לקיים חופה כהלכתה. כעבור עשרים רגע היינו שוב על המשאית בדרכנו חזרה הביתה.  כשחזרנו, רעיה הלכה להשכיב (לישון) את ילדי "אילן" ואני פניתי לחליבת לילה. אך ראו איזו ברכה יפה ונמלצת קיבלנו מהקיבוץ במסיבת החתונות שנערכה, כמקובל אז, ברוב עם-הקיבוץ.

ברכות: אנחנו מברכים בחום את קרן ליום הולדתה. אנחנו מאחלים לה את הדברים שכל אדם מאחל ומייחל לעצמו: אושר, אהבה, נחת ושמחה ומוסיפים את מילת הקסם בריאות טובה (שמתאימה לכל גיל!). הוי כמה זה חשוב!

כמה מילים על סגנון – סוג דפוס כתיבה או התנהגות/התנהלות המתקיים כאשר יש נושא משותף ורכיבים משותפים. למשל הסגנון בעולם הספורט. מי לא זוכר את "הבננה של אוננה" את עולם הדימויים של כתבי הספורט ולהבדיל, את מודעות האבל, תמיד במסגרת שחורה עבה (אני דווקא הייתי בוחר לעצמי מסגרת כחולה), שם הנפטר במרכז ושמות הסופדים בתחתית או מעל השם, ולהבדיל אלף הבדלות בהזמנות לחתונה. דף צבעוני מאוייר, במרכז שמות הנישאים, מתחתם שמות ההורים המשיאים את בניהם, למטה מקום החתונה ואיך לאשרה, הסגנון לכל מטרה פחות או יותר קבוע.

ואעבור הפעם לסגנון וסוג דפוסי האירוסין בתורה כפי שנזכרים בספר בראשית ושמות ומדובר בשלוש פרשיות אברהם אבינו, יעקב אבינו ומשה רבנו הגדול. כל זאת בעקבות פרשת השבוע "חיי שרה".  בפרשה זו, אברהם שולח את עבדו אליעזר לאור כשדים, להביא לבנו יצחק אישה מבית "טוב" ז.א. לא כנענית מקומית. "נוסחת-סגנון" האירוסין היא כזו: 1. פגישה בין הגבר והנערה ליד הבאר שהיא המרכז החברתי, התרבותי והכלכלי של הישוב. 2. הגבר מסייע לנערה להשקות את העדרים ויוצר את ה"קליק".   3. הנערה חוזרת לביתה ומספרת לאביה על הגבר שעזר לה. 4. האב מזמין אותו לביתו לסעודה בה עומד על אופיו. (הראוי?!) 5. האב נותן את בתו לגבר לאישה. בשלושת מקרי האירוסין הללו הנוסח – הסגנון שווה.  אני רוצה להשאיר את "פרשת" אברהם , העבד אליעזר ורבקה לסופו של "שבוע טוב" זה ולהתחיל בסיפור הידוע על יעקב ורחל. מה היה לנו שם? יעקב רואה את רחל, מגולל את האבן מפי הבאר, משקה את עדרי לבן אביה, מתאהב בה ממבט ראשון מנשק לה ובוכה, היא רצה הביתה ומספרת לאביה, שמזמין אותו  לביתו ונותן לו את בתו בתנאי שיעבוד אותה שבע שנים (ועוד שבע). ממש לפי "הנוסחה" לעיל. ומשה… הבורח ממצריים אחר שהרג את המצרי מגיע למדיין ושם ליד הבאר פוגש את שבע האחיות משקות את העדרים, כמובן שנחלץ לעזרתן, משם הוא מוזמן לבית יתרו שנותן לו את ציפורה לאשה. יוצא דופן, במידה מסוימת, מתרחש דווקא בפרשת השבוע שלנו בו מסופר על השידוך/אירוסין שאברהם מביא לבנו יצחק. אברהם שולח את נציגו הבכיר, העבד, עם עשרה גמלים ושפע תכשיטים להביא אישה לבנו מארץ מוצאו, ממשפחתו. ושם… כאילו עולם הפוך, גם כאן כולם חיים סביב לבאר, שם רבקה רואה את העבד ומשקה (היא, לא הוא,) לא רק אותו אלא גם את עשרת גמליו. דמיינו את הסיטואציה בה, רבקה, כדה על שכמה יורדת לבאר חוזרת עם כד מלא ומשקה את הגמלים עד שירוו. (גמל צמא שותה הרבה מים) מהשינוי בנוסח "שידוך/אירוסין" זה, שבו רבקה היא הפעילה, המבצעת, המשימתית, אנחנו כבר מבינים כמה דברים על אישיותה המיוחדת. כשלבן מזמין את העבד לביתו הוא מעלה את הצעתו, שרבקה תבוא עמו אל אדונו לארץ הזרה, להיות לו לאישה, היא מיד מסכימה להצעתו, (אחרי שקיבלה ממנו נזם וצמידים) לבא לכנען ולחיות עם איש שאינה מכירה, שאינה יודעת איך הוא נראה אפילו. אתם יודעים מהסיפור בתנ"ך, שכשהם מגיעים לארץ כנען היא רואה איש מהלך  לבד בשדה, שואלת את העבד: "מיהו"? והוא עונה לה: "אדוני"! והיא נופלת מהגמל. הסוף ידוע. היא חיה חיים קשים עם אדם מוזר, היחסים בין התאומים: יעקב ועשיו, יצחק המתעוור והמזדקן וכו' וכו'. אין ספק שרבקה היא הדמות הפעילה, הדומיננטית במשפחה (כמו ליד הבאר). אומרים שהגבר הוא ראש המשפחה, דרשנים אומרים שאכן כך, הגבר הוא ראש המשפחה אבל האישה (ואינם מתכוונים דווקא לרבקה) היא הצוואר, והצוואר הוא המניע את הראש. עד היום.

"שבוע טוב"!

ישנם שבועות שבהם אני רוצה לכתוב כל כך הרבה אבל אני מבטל את רעיונותי בזה אחר זה בבחינת יש טובים מאלו ולא שווה סתם להטריד. לדוגמה: מה קורה במדינה שאנשים רצים אחרי דרכון זר, או מה אני חושב על הדרבי שפוצץ, או מה אני חושב על איך מתנהלים חיי בקיבוץ כאשר אני לא מכיר רבים משותפי, או הסברי ללמה שיחת קיבוץ נראית ככה, (מוסד עליון), או לספר לכם כמה הצלחתם עם המתנות שקיבלתי מכם ליום הולדתי (שוב יש לי מה ללבוש), ואיזו שמחה מיוחדת הייתה לי מקבלת שני ספרים שכאילו נכתבו עבורי, או סתם כמה סיפורי זיכרונות עלינו, ב"צומת" שבין טיפול בהורים המזדקנים שלנו ועיסוק בילדים הצעירים שלנו, נטולי עקדה כלשהי, או לספר איך בעקבות ספרו של אברהם אזולאי (על מלחמת יום כיפור) נחלצנו לחפש את המכתבים שלי והמכתבים אלי מתקופת המלחמה ומצאנו! (ומה מצאנו בהם) כי רעיה שמרה הכל בסדר מופתי. וכמה שמחתי כשמצאנו את המכתבים שריגשו אותי כל כך שם, של רעיתי, כמובן, ושל קרין ולירן וציורים של תימור או לספר לכם על סבא גנייק ומחשבותיו על הזקנה: "כמה היא לא יפה" או לספר על אירועים היסטורים מה אירע דווקא בשבוע זה, שב- 1885 הוצג לראשונה האופנוע שנסע במהירות של 12 קמ"ש, או לספר על הקמת גטו ורשה באמצע נובמבר 1941, תש"א?  או לספר לכם את סיפור ה"יונה" המיוחדת שלנו (כזוג) ושל כל קב' תומר בטיול למכתשים, או להתמקד בפרשת השבוע על אברהם הקונה מעפרון את מערת המכפלה לקבור בה את שרה אשתו שאיש לא צפה את מותה בגיל 127 שנה, או בעקבות קריאה ב"פרשת השבוע" שעבר, הרהורים על מערכת היחסים בין האב לבנו אחרי האירוע הטראומטי "עקדת יצחק".

אסיים בקטע מתוך שירו של עמיחי:

"תנ"ך תנ"ך, אתך אתך ומדרשים אחרים"

קח את בנך יחידך אשר אהבת / והעלהו לעולה, כך אלוהים לאברהם.

ואנחנו קוראים לו אברהם אבינו, איזה אב / הוא לנו, שהיה מוכן להקריב את בנו על המזבח! /

דבר אחר, אלוהים לא ידע אהבה לבנים, / אבל הוא ידע אהבה להרים /

ומכל ההרים אהב את הר המוריה / הר יחידו, אשר אהב ולכן עשו עליו /

את העקדה ואת בתי המקדש.

" שבוע טוב"

19 שנים חלפו מאז הירצחו של רבין. 19 שנים של מלמול בלתי פוסק איך, איך, איך יגאל עמיר ניצח. 19 שנים של מחשבות ורגשות על הרצח הנתעב. כל אחד זוכר ודאי היכן הוא היה כששמע על הרצח בכיכר. אנחנו ישבנו אצל רינה ואדם בביתם וב-21.00 התחלתי את שבוע שמירת הלילה שלי. הגעתי לשער, פתחתי את ערוץ 1. כששמעתי שרבין נורה בתום העצרת טלפנתי לרעיה לחדר של רינה ואדם ואמרתי לה, שכרגע הודיעו שרבין נורה ושיפתחו מהר את הטלוויזיה. ב-  22.00  ראינו את חיים יבין (אם איני טועה) מודיע על מותו של רבין ויותר מאוחר  איתן הבר מבית החולים מוסר הודעה  – המשודרת עד היום.       ביולי 1995,  רבין בא ללא מלווים אל יריד הספר הבין-לאומי בירושלים, , לדוכן "ספריית פועלים" והתעניין באנציקלופדיה העברית שלנו. צלם, מרשות העיתונות, צילם  את התמונה הזו המונחת קבע על הכוננית שלנו.

השבוע היה ממש סוער!חלו בו תאריכים חגיגיים כמו יום הולדתה של מיה שאנחנו מאחלים מכל הלב ברכות ואיחולים ותקוות ואהבה לה, למשפחתהולהוריה, רקטוב,שמחה ואושר לך מיה! (זה לא המקום להזכיר לך על סיור בתנובה) וה– 7 לנובמבר 1917, יום, שבולפני 97 שנים התחוללה  "מהפכת אוקטובר"הגדולה שהטביעה את חותמה על כל המאה ה- 20, מהפכה ששינתה את פני "רוח" העולם ולנו נתנה תקוה לחיים יפים, טובים וצודקים יותרלכל בני האדם. ציון התאריך היה לאחד מחגינו הגדולים והמפוארים, בהזדמנות אחרת אספר לכם מחוויותנו באותם הימים.

במרכזו של "שבוע טוב" זה אביא את ברכתה של רעיה לירון לסיום תפקידו בשומריה. למשפחה שלנו יש 'שורשים' בשומריה ולא רק כחניכים. אבא, בן עמי, ריכז את המוסד במשך כ- 10 שנים (1949-1958) אני ריכזתי את המוסד במשך 7 שנים (1977-1984) והגדילה לעשות רעיה שמ-1971 (!) ועד היוםעדיין קשורה לשומריה ועסקה במשך כל כך הרבה השנים בחינוך ועד לספרייה. היום שומריה היא פנימיה שירון ריכז אותה במהלך 11 השנים האחרונות (2003-2014) אני חושב שלנו היה הרבה יותר קל, לרכז מסגרת, שהייתה בית ספר שמכיל את הפנימייה והיווה מסגרת חינוכית אחת (רובכם חוויתם זאת בעצמכם).  נחזור לברכתה של רעיה בערב פרדה היפה, הכנה והחם שערכו לו חבריו משומריה ומהחינוך שעבדו אתו.

1.11.14

לירון–עם סיום תפקידו ב"שומריה":

לא מקובל במקומותינו לומר שבחיו של אדם בפניו. אנחנו אומרים אותם, אומרים ואפילו גאים לעשות זאת.

מעבודתי בחינוך לאורך שנים רבות, אני לוקחת לעצמי את הזכות לומר לירון דברים ממקום זה. עם הקמת פנימית שומריה, ירון בנה את עצמו כאיש חינוך,כשכל רמ"ח ושס"ה גופו נתונים למשימה זו של חינוך הדור הבא.  כל ימיו, צהריו ולילותיו מה שמכונה עיתותיו -מכוונים לעבודת קודש זו, שכדי להצליח בה אתה מוכרח לתת את כל- כולך.עבודתו התחילה בקביעת היעד וסימון המטרה של הקמת חברת נעורים עצמאית, חברת נעורים אותה מכוונים המחנכים שמחליטים רק בשלושת ה"ביתים" כפי שקבע פולי לפני עשרות שנים: ביטחון, בריאות ובטיחות (ומלמל לעצמו – וכסף). וזה אומר –  התנהלות אישית, דוגמה אישית, אמונה, מסירות, נאמנות, התמדה, עבודת צוות וניהול משתף, הצבת גבולות ברורים בין חברות לסמכות, קשר ישיר בין סמכות לאחריות, יכולת הכלה של הדברים החיוביים וגם השליליים. אחד מכלי העבודה בחינוך הוא בדרך כלל מילולי, – הטון, התוכן, האופן, הכנות והאמת. ירון מוסיף לכלאלה את הכלי החשוב לא פחות: ההומור האישי שלו.ומעל הכל גם רוח אנושית טובה, וחברות טובה.

החינוך, בעיני, הוא ערך מצטבר ואני רואה איך קשרים ויחסים אישיים ממשיכים להתקיים גם אחרי גיל החינוך ונאמין שקרוב לוודאי שכך גם הערכים שהונחלו.

ירון עסק בכל זאת בהצלחה במשך שנים רבות ורוחו לא נפלה, לכן נוכל לומר בפה מלא שעבודתו בהחלט ראוייה לתואר : מפעל חיים! ועל כמה אנשים אפשר לומר זאת? חברה קיבוצית כשלנו צריכה לדעת לנצל בתחומה אנשי חינוך שזה ייעודם, לטפח אותם ולפתח אותם. כי מלאכת החינוך אינה נעשית קלה יותר – משכלולים ושדרוגים טכנולוגיים ועד לרמת מעורבות ההורים, מדיבור ענייני עד השתלחות, ממתן כבוד עד פסילה.

אנחנו מקווים שירון לא "יתבזבז" בתפקידים מנהליים שוטפים (החשובים כשלעצמם ) וינצל את האוטוריטה ומשנתו החינוכית שרכש ויידע למצואאת מקומו כאן או במסגרות אחרות שונות, כמובן אחרי שנת מילוי הבטריות.

ואנחנו נברך ונאחל לך ירון, הצלח בכל שתבחר- כי לך יש את זה! ובגדול!!

"שבוע טוב"!                                                                 רעיה ועמרם

ברכות לסיון ליומולדתה. בשנה האחרונה ביקרתי יותר מדי פעמים במרפאה ומאור הפנים של סיון בו אני פוגש, ההבנה במבט למצוקותיי, החיוך, חילופי המילים, הם שמאוד מקלים על אחד כמוני שתמיד חרד כשהוא נכנס למרפאה. זו ההזדמנות לומר תודה ולאחל לה שכל מה שתרצה יתגשם בשמחה ובאהבה.

מחר 2 בנובמבר ופרט לכך שהוא יום הולדתה של מיה, בתולדות מדינת ישראל זה תאריך היסטורי, יום הצהרת בלפור מ – 1917. אני יודע שאירוע זה רחוק מכם מאוד, אך אני עדיין זוכר מימי ילדותי תאריך זה כ"חג". הצהרת בלפור  הייתה מסמך של כוונות טובות שהעניקה ממשלת בריטניה לתנועה הציונית. עוררה התלהבות ותקווה בקרב היהודים ומנהיגי התנועה הציונית ובראשם פרופ' חיים וייצמן, לימים נשיאה הראשון של מדינת ישראל. מה אומרת הצהרת בלפור? "ממשלת בריטניה תתמוך בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל". אירוע ראוי לציון.

פרשת השבוע הייתה "פרשת נח". לא אעסוק במבול ולא בתיבה, לא בצדיקותו של נח ולא בתיאורי רוע ושחיתות שגרמו למבול. אעסוק דווקא ב'יונה' ששלח נח לראות "הקלו המים". למה בחר נח דווקא ביונה? היונה עבורנו היא מבשרת השלום הגדולה, היונה הלבנה המסמלת רק תום ותקווה, שאנו משלחים אותה לשמיים בתפילה לטוב בחגנו. בעצם, זו ציפור די מגעילה (נושאת פשפשים לרוב, מפיצה מחלות, מחרבנת בכל מקום). נח בחר ביונה, אחרי כישלון העורב,  בשל תכונותיה המיוחדות, שהעיקרית שבהן היא התשוקה לשוב לקן שלה. אתה משלחה והיא שבה! מלכים בכל העולם היו כותבים אגרות קושרים אותן לרגל יונה מאולפת ומשלחים אותה והיא כעבור ימים או שבועות, שבה ונושאת אגרת תשובה. ליונה חוש התמצאות טבעי המאפשר לה לאתר את שובכה. מדענים גילו שאחרי אימון מתאים, אפשר להרגיל יונה לעביר מידע במרחק של 1000 ק"מ במהירות של 70 קמ"ש. נח היה הראשון שעשה שימוש ביונה. בהמשך עשו שימוש ביונים במצריים העתיקה ובפרס. צלאח- א- דין במלחמותיו ואפילו נפוליאון בסוף המאה ה- 18.

בדברי ימי התנועה הציונית זכורה העובדה, שיונת הדואר ששגרו אנשי ניל"י נתפסה על ידי הטורקים בקיסריה וחשפה את הפעילות היהודית האנטי טורקית והפרו בריטית. ידוע גם על הבאת 150 יונים ע"י "ההגנה" (1938) ששימשה יסוד לחיל היונאים בראשית צה"ל, שהתקיים עד 1954 כשהרמטכ"ל משה דיין פירק אותו. ואי אפשר כמובן שלא להזכיר את ספרו של מאיר שלו "יונה ונער", שבמרכזו יונה פלמ"חאית במלחמת השחרור, המאולפת בידי שני יונאים עבריים צעירים לשאת יונוגראמות אל הכוחות הלוחמים ומהם, ולשאת מכתבי אהבה בין נער ונערה המתמכרים לאילוף יונים ולסערת אהבתם. היום לא רואים במקומותינו שובכי יונים, אבל אנחנו כילדים גידלנו יונים. במשק הילדים היה לנו כלוב ובתוכו עשרות יונים מכל הצבעים. פחי שמן ריקים שימשו להן להטלה, הדגרה וגידול גוזלים. למדנו להבחין ביניהן נתנו שם לכל אחת ואחד, למדנו להשאיר פתח בשובך, לקחנו את היונים ליער או לשדות, הפרחנו אותן ורצנו מהר הביתה, תמיד הן חזרו לשובך שלהן לפנינו. היינו מנהלים יומן צפייה ביונים, אבל…המפורסם שבהם הוא היומן של קב' "עופר" ודוגמית ממנו: 1. רשימת היונים: הז'לובק השחור, הז'לובק החום, הגוזל הקטן, הגוזל הגדול, הכחול, הזכר הזיפט, הציץ החום, הציץ הלבן ועוד ועוד. לצד השמות, "יומן האירועים" של כל יונה ויון.

נכון, לא הייתה אז טלוויזיה ולא מחשב, וודאי שלא חבר סלולרי מתוחכם אבל חוויות היו אף היו. הייתה אז ילדות שונה מאוד מימי מהילדות של היום אך מאז ימי נח ועד היום, היונה היא סמל מבשר תקווה לימים טובים, ימים של שלום.                                                                                  "שבוע טוב"!

הערת העורך: אבא וסבא שלנו- מזל טוב ל-81 , מאחלים לך (ואולי בעצם לנו) מכל הלב שתמשיך להיות מנהיג השבט שלנו בדרכך הייחודית, החכמה, הישרה, היצירתית, החברית, הקלילה והאנושית כל כך.
מכולנו: רומי, תום, לי, גלי, ניר, מאי, אורי, אן, מור, ספיר, שהם, ליאן, יהב, נואי, קרן ושיר, מיה והדר, ג'ני ותימור, סיון ולירן, קרין וירון.
(אמא לא שכחנו אותך- הרבה אושר עם ראש השבט!)

ברכות לשיר ליום הולדתו. שמחה, נחת, אושר ואהבה (מי צריך יותר) שתשרנה תמיד בביתכם.

השבת התחלנו שוב לקרוא את פרשות השבוע מבראשית. ז.א. חזרנו 5775 שנים לאחור. אתייחס לכך מזווית אחרת מהמקובל. מתי היחסים עם אלוהים הפכו מיחסי 'שותפים' ליחסי 'עובד- מעביד'. מכל הכתוב אנחנו מבינים שאלוהים ברא את האדם בדמותו וכך גם הרגיש אדם בגן העדן. הוא היה שותף מלא של אלוהים בהתנהלות בגן-עדן שניהם חוו את הראשוניות. יצירת חוה מאדם באה להעצים את האידיליה השוררת במקום. אלוהים ואדם היו שותפים לכל היצירה הגדולה הזו עשו הכל תוך התייעצות בכל צעדיהם. עד שבא הנחש המפתה עם התפוח ולראשונה אלוהים התמודד עם המושג 'עצמאותו' של אדם. שהרגיש אלוהים שהשותפות הולכת ומתפרקת, תפש יוזמה ונקט בצעד קיצוני: גירוש! אדם לא הספיק להגיב ולהילחם על מקומו ואז היחסים הפכו ליחסי "מעביד – עובד". כנראה שאלוהים לא יכול היה להיות שותף , תמיד קודקוד! אדם לא הביא מנחות לאלוהים, את זה עשו בניו קין והבל ועל כך גם נרצח הבל. השמתם לבכם לכך, שקין היה הראשון שהביא ביכורים? (פרשנות קצת מורכבת, לא?)

אחרי קבלת נואי לחברות בקיבוץ (ונתתי ביטוי להתרגשותנו האישית  וגם מהעובדה שהיא מהדור הרביעי הבוחר בקיבוץ כדרך חיים, שהוא סימן נפלא להמשכיות) הייתה לי הרגשה לא נוחה ועדיין יש לי כזו, נדמה היה לי שבהצבעה על קבלתם לחברות של בנינו שגדלים כאן כל חייהם, נוצר עיוות מסויים בהתייחסות אליהם מול ה'נקלטים'. פיתחתי תיזה האומרת: הבנים מקבלים פחות קולות "בעד" מאשר הנקלטים שזה עתה הגיעו אלינו, כי לבנים המצטרפים, יש הורים/סבים שחיים כאן שנים רבות והנה יש הזדמנות, ל"חיסול חשבונות" ישנים איתם, שבאים לביטוי בהצבעה על קבלת בניהם.
איך בדקתי? הוצאתי את כל השמות שהובאו להצבעה בכללפי (בנים ונקלטים) לחברות בשנים 2012, 2013 ו – 2014 ומכאן הוצאתי: 1. כמות כללית של המצביעים. 2. סך קולות ה'בעד' הכללי ובאחוזים. 3. סך קולות ה'נגד' ובאחוזים. ומה מצאת תשאלו? כאן העברתי את ה"חומר" לאבלין המומחית בניתוחים סטטיסטיים וכעבור מספר ימים קיבלתי מאבלין את התוצאות המראות שאין הבדל בין שתי קבוצות אלו. (בנים/ות ונקלטים/ות). בשלוש השנים אלה (2012-2014) התקבלו לחברות 31 בנים ובנות הקיבוץ ו – 21 נקלטים ונקלטות. הנקלטים בממוצע קיבלו 92.707% בעד! ואילו הבנים קיבלו 92.675% בעד! מסקנה: אין הבדל בין שתי הקבוצות! ואילו במספר המצביעים בכללפי, בממוצע, יש הבדל. עבור הנקלטים הצביעו 309.42 קולות למועמד ואילו לבנים הצביעו רק 289.77 קולות. אני יודע ש'ממוצע'  מושפע מנתונים קיצוניים ואינו כולל את כל המרכיבים של הסוגיה, אבל "קפץ" לי משהו בולט לעין, שאיני יודע להסבירו: 1. האם זה בגלל שהבנים הם "שלנו" כל חייהם, אז קיימת אדישות ולכן החברים לא באים להצביע עבורם? או לתמוך בהחלטתם? 2. אולי כבר לא חשוב לנו, כציבור, נושא קבלת החברים החדשים?  יש לנו כבר 8 מבני הדור הרביעי שהתקבלו לחברות!      לכן הראוי לבדיקה הוא האחוז הנמוך של סך המצביעים (קצת יותר מ- 50% מכלל החברים). ההצבעה על מי יהיו שותפיך לחיים, מעידה במידה רבה על האכפתיות והמעורבות. אולי כדאי לחפש שיטה הצבעה אחרת, שתכלול מספר משתתפים גדול בהרבה? האם כשהקלפי היה במקום אחד, בחדר האוכל, היו תוצאות יותר גדולות של מספר המשתתפים בהצבעה? ואולי אפילו לשנות את השיטה לגבי הבנים/ות בכלל ולומר: אם עד גיל 30 כל בן/ת רשאי לחזור לקיבוץ, אז למה להצביע עליו/ה בכלל, שיתקבל אוטומטית מתאריך שובו או שנה אחרי שובו כשכוונותיו ברורות ומוצהרות על ידו. נגעתי בתחומים שבעצם אני לא מתכוון להיכנס אליהם.