שבועטוב

18.8.1968 הוא יום הולדתו של תימור. תימור היחיד מבנינו שלא נימול על ידי מוהל אלא על ידי רופא בבית חולים. לא היינו שותפים להחלטה ואיננו יודעים עד היום אם היא נבעה משיקולים אידיאולוגיים (חילונים – דתיים) או מטעמים אחרים. מה שאני זוכר שב1968 חמישיית בנים נשלחו לעפולה ושרק לתימור המילה הצליחה למופת. כל היתר "זכו" לטיפולים נוספים בעיצוב יהלומם. מאז הקיבוץ חזר ל"עבודת כפיו" של ידיד המשפחה הרב מנשה. איחולי אהבתנו לתימור ביום הולדתו:  שכך ימשיך! עם משפחתו, עבודתו, רעיונותיו המיוחדים, יוזמותיו ו… התעניינותו ודאגתו לנו.

להלן חילופי מיילים ביני לבין דפני, שאני מאוד מעריך, שידה בכל ויד כל בה:
אני: דפני שלום! אני פונה אליך כאחראית-על, (גם) בנושאי התרבות כדי לברר אם הבנתי נכון (מהפרסום ב"דף") שהשנה לא נחגוג את כניסת השנה החדשה (בערב ראש השנה) אלא בהצגה?
דפני: הי עמרם! יש כוונה לקיים טקס מצומצם לפני ההצגה. אין לי פרטים מדוייקים על כך.
אני: אני לא יודע אם לצחוק או לבכות מתשובתך אבל מתבייש בלאן שהגענו ועל איבוד הפרופורציות. מבקש ממך שתדונו בכך פעם נוספת בהיבט הרחב (הלאומי, החינוכי והמקומי – שלנו). וכיון שלא קיבלתי תגובה, אני מספר לכם. אני יודע שלפחות אחד יקפוץ ויגיד : "מה אתה מתעסק בזה?" (משמע אני סתם מטרד לציבור). אני נוטה לא להתערב, אבל יש דברים שאני לא יכול לשתוק עליהם, למרות שאני יודע שאיש לא ייקח ברצינות את הערתי המוצדקת עד כדי שינוי המצב. אבל…איך בשנה כזו מיוחדת ואחרי קיץ כזה סוער, לא ישמעו אמירות של סיכום, ציפיות ותקוות, ולא תיווצר האווירה המיוחדת של ראשית שנה חדשה. אשמח מאוד להערותיכם.

ובאותו הקשר, סיפורון קצר שקיבלתי, שנקרא לו: "משהו קליל לשבת קייצית":
"הייתי זקוק בדחיפות לכמה ימי חופשה ומאחר שהבוס לא נטה לבוא לקראתי החלטתי "להשתגע" ונתליתי מהתקרה עם הראש למטה. חברתי לעבודה שאלה מה אני עושה – אז הסברתי לה שאני מעמיד פנים שאני מנורה, כך, כשהבוס ייכנס, יחשוב השתגעתי ויסכים להוציא אותי לחופשה. ובאמת, כשהבוס נכנס ושאל מה אני עושה עניתי שאני מנורה, מיד החליט לשלוח אותי לכמה ימי מנוחה כדי שאוריד לחץ. קפצתי ויצאתי מהמשרד. חברתי לקחה את חפציה ויצאה אחרי. הבוס שאל אותה: "לאן את חושבת שאת הולכת?" והיא ענתה: "גם אני הולכת הביתה, אני לא יכולה לעבוד בחושך!"
"שבוע טוב"!

אשית, אני רוצה להודות לכם על ההנאה והשמחה שנפלו בחלקי באירוע יום הולדתה של רעיה. יש רגעים בהם אתה מרגיש, ממש חש את המשפחה הנפלאה שלך, ערב שבת ההוא היה אחד מאלה. שכן ירבו.

בימי המלחמה, אי אפשר להתנתק מהתקשורת. לפניכם שני קטעים שזכו לתשומת ליבי במיוחד: ונתחיל אצלנו. אנשי נירים אמרו וחזרו בהתייחסם לקיבוצם בעוטף עזה: "כאן ביתנו, זה הבית שלנו, זו הארץ שלנו, אנחנו לא הולכים לשום מקום ואנחנו דורשים בטחון" משפטים אמיתיים ונחושים. מאיפה הם מוכרים כל כך? מאימרות המתנחלים, מהטקסטים השגורים בפיהם שאנחנו שומעים השכם והערב. איך פתאום אותן מילים בדיוק מתארות שתי מציאויות חיים כל כך שונות באותו קיץ? או מוחמד דף אמר: "הלוחמים שלנו רוצים למות (קידוש המוות)כמו שהלוחמים שלכם רוצים לחיות" (קידוש החיים). כן, בדיוק כך אמר, למה התכוון? לחזון? למסירות נפש? ליצירתיות? לאמונה?       ודבר אחר שהתקשורת התעלמה ממנו: כמו בהיחבא חזרו נבחרי תלמידי כיתות י"א  ו – י"ב מאולימפיאדות הפיזיקה והמתמטיקה שהתקיימו בחו"ל, בהן זכו הישראלים במקומות נכבדים (מקום 5 בפיזיקה מתוך 85 מדינות ובמתמטיקה מקום 18 מתוך למעלה מ100 מדינות) בעיני, הישגים מבשרי עתיד אדירים  למדינה. מישהו שמע על כך? מישהו חגג? למשל שר החינוך? הייתי רוצה להתבשר שגם לבי"ס מגידו היו נציגים בנבחרת הזו.

ועוד לגבי חודש אב, בחודש אב קיים ניגוד קיצוני בין הספירה "היהודית" לבין הספירה "הישראלית". לוח השנה "היהודי" מתעטף יגון, צער, אבל וקינות על חורבן הבית, בעוד לוח השנה "הישראלי" נמצא – במצב רגיל – בתקופת שמחת החופשה מלימודים, ב"חום יולי אוגוסט", בבריכה , בגלידות, באווירה צוהלת, בנסיעות בילוי בארץ ובחו"ל. הקיץ של 2014 טשטש את ההבדל בין לוחות השנה בגין המלחמה בעזה.

אסיים בשיר "שיעור זהות" מאת חמוטל בר יוסף שרעיה הראתה לי:

אני מכאן, / הורי נולדו בגולה, / הם קראו למדינה יהודית "גאולה".

נולדתי לעברית המרובעת, הזקופה, הרעבה / וזאת הייתה סיבה לגאווה.

נולדתי בקיבוץ, / הלכתי יחפה, / לטוב ולמיטב גדלנו יחד כמו אחים /

בנות עם הבנים, / השמחה עם הפחדים.

לא היה שם בית כנסת, / אבל ערב שבת היה זמן מיוחד: /

אחרי מקלחת חמה כולם עד אחד היו לבושים חולצות לבנות /

שהגיעו מגוהצות מהמכבסה המשותפת /

בערב פסח קצרנו את התבואה החדשה. אחר כך התאספנו לחגוג את ה"סדר" /

והיינו ביחד מאוד, מאוד בקירבה. /

לא חשבנו שמה שעשינו היה יהודי, לא חשבנו שזאת סיבה לגאווה./

אני מכאן. / כאן "שלום" הוא פגישה ופרידה, /

רב הנשים מדליקות כאן נרות בערב שבת. /

שבוע אחד בשנה קשה כאן להשיג לחם ברב המקומות, /

יום אחד בשנה דממה של מדבר משתקת את רוב התנועה,/

שני ימים בשנה קול הצפירה הוא שיפוד של אש רוצע לבב. /

עם לא גדול ולא רב, / חי במדינה יהודית / היחידה אשר נאהב / לטוב ולמיטב/

וזאת סיבה לגאווה גם עכשיו.

"שבוע טוב"!

אני מרגיש צורך להקדיש את שער "שבוע טוב" ליום הולדתה של רעיה ואעשה זאת בשיר:

 

כמו מחוגי השעון.

אנחנו כמו שני מחוגי השעון בשעה שתיים עשרה, ההופכים למחוג אחד,

כמו באחת וחמישה או שתיים ועשרה או שלוש ושבע עשרה.

שני מחוגים ההופכים לאחד.

גם כשאנחנו בשתיים עשרה וחצי או באחת שלושים וחמש או בשתיים וארבעים

אנחנו שואפים בכל מאודנו להיות כבר בשתיים עשרה או באחת וחמישה.

אנחנו כמו שני המחוגים שבשעה שתיים עשרה הופכים למחוג אחד.

אין כח שימנע את התנועה הזו:

לא הרוח הסוערת

לא הגשם השוטף

לא הבוץ והרפש

לא השמש הממיסה.

לא השגרה

ולא הזיקנה

רק באהבה ובתקוה עד כלות, עד תום.

איננו מתעכבים…

בקצב קבוע חותרים לשתיים עשרה, אחת וחמישה, חמש עשרים וחמש,

שש שלושים ושש…בואך שתיים עשרה!
אנחנו שני מחוגים – מחוג אחד!.

 

 

 

נכנסנו לחודש אב יש האומרים  מנחם- אב. וזאת כדי להתנחם על הפורענויות שאירעו  בחודש זה ובראשן יום חורבן הבית בט' באב. מה המשמעות של השם אב? שמות החודשים העבריים "עלו" לישראל עם בני ישראל מגלות בבל והתקבלו ויותר מזה, נתקבעו בקרב עם ישראל כולו. חודש ניסן, למשל מבטא את "עבודת הצדיקים" וחודש תשרי את עבודת "בעלי התשובה" וכך כל חודש וחודש. נשאלת השאלה מדוע על שם האב, שהוא מזוהה עם הקב"ה, דווקא על שמו נקרא החודש שבו אירע חורבן הבית? התשובה המקובלת היא כי החורבן מבטא את היות הקב"ה האב של בני ישראל. חודש אב מבטא את האהבה שבאה מתוך ובעקבות החורבן ומסביר שבשעה שעם ישראל היה שרוי בנקודת שפל ובגלל מעשיו הרעים נגזר על בית המקדש להיחרב ועל העם לצאת לגלות, דווקא אז מתגלית אהבתו הגדולה של הקב"ה לעם ישראל, לא בגלל מעשנו אלא מפני שהוא אבינו ואנחנו בניו ומכאן מרחיבים, שאהבת אב לבניו נבחנת דווקא כאשר אלו אינם מתנהגים כראוי. כשהבן מתנהג כראוי, אין זה חידוש באהבת אביו אליו, כל אחד יאהב אותו, אבל כשאינו מתנהג כראוי וזוכה לאהבת אביו שאוהבו בשל היותו בנו! במילים קיצוניות יותר, כשהבן חוטא וסר מהדרך הטובה, אביו יאהבו תמיד, משום שהם קשורים זה בזה בעצם מהותם. ומכאן ייחודו של חודש אב על פני החודשים האחרים ואהבה זו הביאה לביטול גלות בבל ולשינוי מיגון לימי שמחה.
לכן חודש אב נקרא : אב!

יש המאמינים שאהבת האב גדולה מכל אהבה ויש האומרים שאהבת אישה, סילחו לי כולכם, אבל אני הכי אוהב את רעייתי שלי.

"שבוע טוב"

לספיר יום הולדת ואנחנו מברכים אותך ומאחלים לך רק שמחה, אושר, אהבה, המון יצירתיות: במוזיקה, בציור, בכתיבה והרבה עניין וקניית דעת.

 

המלחמה מתארכת. אין רואים את קיצה והדאגה לחיילים ש"בפנים" גוברת.

במלחמה כמו במלחמה…המלחמה הראשונה המוזכרת בתנ"ך היא מלחמת אברהם אבינו בארבעת המלכים שאירעה במאה ה- 19 לפני הספירה. המלחמה החלה כמלחמה בין ארבעת המלכים לחמשת המלכים,  על שליטה באזור ים המלח המורחב בו בכל אזור /ארץ שלט מלך. במהלך המלחמה אחיינו של אברהם, לוט, נשבה על ידי הארבעה. ואז אברהם ועימו 318 אנשיו, נלחמו בארבעת המלכים, ניצחו אותם בקרב, שחררו את לוט ואת יתר השבויים. מלך סדום הציע לאברהם, כהכרת תודה, לקחת לעצמו את כל רכוש המלכים המנוצחים, אך אברהם נשבע שלא ייקח לעצמו "מחוט ועד שרוך נעל", אבל הסכים לחלק את השלל בין לוחמיו ואנשי העורף התומכים.
המלחמה הראשונה במסגרת צבא סדיר, צבא קבע, אירעה בימי שאול המלך וקרוייה "מלחמת מכמש". לפי המתואר ניצח צבא שאול את צבא הפלישתים.  את הניצחון הזה יש לזקוף לזכות יונתן בן שאול שיצר אפקט בהלה (תיכף יסופר) שהכריע את הקרב. העילה למלחמה הייתה ההתנקשות שביצע יונתן בנציב הפלישתי העליון בגבע בנימין והפלישתים ראו בכך הכרזת מלחמה. הצבא הישראלי מנה 3000 חיילים.  מהם 2000 בפיקודו של המלך שאול ו1000 בפיקודו של יונתן בנו. כשהצבא הפלישתי מונה 6000 פרשים. בתחילת הקרב צבא ישראל נסוג ואילו הפלישתים נאספו במכמש. על פי התיאור הכתוב יונתן עלה להר עם נערו והרג כמה פלישתים. כתוצאה מההפתעה, הנותרים נתפסו לבהלה וברחו. חיילי שאול רדפו אחריהם והביסום. בעקבות הניצחון הזה, התבססה מלכותו של שאול ואילו הפלישתים נסוגו לשפלה. מצב זה נותר בעינו עד המלחמה בהר הגילבוע בסוף ימי שאול, מלחמה בה מצאו שאול ובניו את מותם. אירוע דומה חזר על עצמו בעת החדשה, במלחמת העולם הראשונה בקרבות עם העותומנים על כיבוש ארץ ישראל, בפברואר 1918 פיקד גנרל אלנבי על הדיביזיה ה – 60 הבריטית והתקדם לעבר יריחו לשם כך היה עליו להקדים ולכבוש את מכמס (שם הכפר הערבי). אחד המפקדים נזכר בסיפור מלחמת מכמש ועלה עם כוח קטן לכפר, השתלט עליו ועל הרמה ממזרח למכמס. בעקבות פעולה זו התמוטט מערך ההגנה העותומני באזור והדרך ליריחו נפתחה. וכל היתר – היסטוריה.
היום שוב אנחנו אוחזים בחרב (משוכללת מאוד) שוב מלחמה נגד אויבנו ונשאלת השאלה הקלסית: הלנצח תאכל החרב? ואין חדש תחת השמש.
עד מתי יימשך הטירוף הזה?                      "שבוע טוב"!

נואי צדקה! לא ברכתי על סיום שנת הלימודים האקדמאית. אמרתי רק שאתייחס לכך לכשתסתיים. אז ראשית, ברכות לנואי וקרן לסיום השנה המפרכת (תרתי משמע) ובעיקר איחולים לקראת העתיד שרצוי שיהיה בו משהו מההשקעה הגדולה בלימודים. גם שנת הלימודים שלי הסתיימה.

בשבוע שעבר כשכתבתי על הפרטת חדר האוכל הרגשתי מוזר. איך משהו עוד מקפיץ אותי,כי הוא חשוב לי.חשוב לי שתדעו מה אני חושב.  מה ל"וותיק" כמוני להתערב במקום שהוא כבר לא "ניספר" ואינו יכול להשפיע על מהלך העניינים? אני נזכרבמדרששל חז"לינו המתייחס למחשבותי אלה ואולי של כל בני דורי: באחד השיעורים דיברנו על המשפט: "דור דור ודורשיו, דור דור ופרנסיו, דור דור ומנהיגיו." ולמה מתכוון המשפט השגור הזה?למה מתכוון הסופר?ובכן,המדרש דן במשה רבנו שלא רצה לסיים את תפקידו כמנהיג העם ואלוהים כפה עליו להעבירו ליהושע ושלח אותו להר נבו. אמר לו משה: "אם מפני יהושע אני צריך למות, אלך ואהיה תלמידו", (מסופר בתלמוד) "או. קיי". אמר אלוהים: "לך עשה"! התגנב משה לפתחו של יהושע בעת שלימד את תלמידיו, עמד והקשיב. (רגע, קפיצה מהסיפור, באותם ימים המורה היה יושב ותלמידיו עמדו סביבו ולא כמו היום שהתלמידים יושבים והמורה עומד). משה עמד כפוף, כך, שיהושע לא יראה אותו וכיסה את פיו בידו – שלא יפליט מילה.  אך משגילוהו האנשים ואמרו זאת ליהושע, הוא קם ואמר למשה: רבי, מורי ואדוני למדנו אתה תורה.יצתה בת קול ואמרה להם: "למדו מיהושע"! עמד משה והקשיב ולא הבין מה הוא דורש,לא מה הוא אומר (הנושאים אחרים) ולא איך הוא אומר (השפה אחרת) וחש שהתורה "סתומה לו". חזר משה לאלוהים ואמר לו: "ריבונו של עולם, עד עכשיו ביקשתי חיים, עכשיו נפשי נתונה לך,אם רק תאמר, אעלה להר למות".ראו את התייחסות התנ"ך עצמו ומפרשיו לחברה האנושית, לנפש האדם, לבעיותיו, לתופעות החיים, לרגישות לכאבים, לעוולות, ולחכמה המצטברת, המלוות אותנו באנושיות רבה (לכאן ולכאן) כבר למעלה מאלפיים שנים. ומכאן נקיש עלי (להבדיל אלף אלפי הבדלות) אני לא מתכוון ללכת כל כך מהר, גם כשרעיונות שנשמעים לי "סתומים" מדי פעם ואינם לרוחי וגם כשהשפה היא אחרת.יכול להיות שבשביל לומר את המשפט הזה לא צריך לספר סיפור כל כך ארוך אבל אני אוהב את ההסתמכות על סיפורי המקרא ופרשניו באמירה:  אין חדש תחת השמש.
"שבוע טוב"!

עוד ספיח מחג השבועות, חג מתן תורה. פעמים רבות נגעתי בדמותו ופעלו של משה רבנו. הפעם אני נתלה באילנות גבוהים ממני (לא קשה) ואצטט ב"קיצורים" שלי מתוך הספר "שקט" של סוזן קיין. הספר עוסק במופנמות ומוחצנות וטוען שלמופנמים יש יכולות ותכונות מנהיגות וכריזמה שאינן מוחצנות אך משפיעות. ומביאה לדוגמה את משה רבנו. וכך היא כותבת: " כשאלוהים הופיע לפניו לראשונה בדמות הסנה הבוער, משה עבד כרועה אצל חותנו. הוא אפילו לא שאף להיות בעל כבשים משלו. וכשאלוהים גילה למשה שהוא מטיל עליו להוציא את בני ישראל ממצריים אמר לו: "שלח מישהו אחר לעשות את זה, מי אני כי אלך אל פרעה, לא איש דברים אנוכי כי כבד פה וכבד לשון אנוכי". רק כאשר צירף אליו את אחיו המוחצן אהרון, קיבל על עצמו את המשימה. (יש להניח) שמשה היה היום כותב הנאומים, האיש מאחורי הקלעים ואהרון היה היום הפנים הציבוריות של המבצע (יציאת מצריים). "הוא יהיה לך לפה", אמר אלוהים, "ואתה תהיה לו לאלוהים". משה הנהיג את בני ישראל ביציאת מצריים, סיפק את צורכיהם במדבר במשך 40 השנים הבאות והוריד את עשרת הדיברות מהר סיני. הוא עשה את כל אלה בעזרת כוחות המקושרים עם מופנמות אישית, צניעות וענווה: טיפוס על הר בחיפוש אחר חכמה וכתיבה מוקפדת על שני לוחות אבן של כל מה שלמד. אנחנו לא שואלים מדוע אלוהים בחר לנביא אדם מגמגם שסובל מפחד קהל. ספר שמות ממעיט בהסבר אבל מסיפוריו אפשר להבין, שהעם הלך אחרי משה כי המילים שאמר היו טעונות מחשבה ולא מפני שאמר אותן היטב. ועוד על הדיברות, על עשר הדיברות. שמענו הרצאה של דב אלבוים על הנושא ובה אמר: " יש בתורה עשר דיברות אבל הדיבר הראשון אומר: אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצריים מבית עבדים. מה זה? איזה דיבר זה? זה לא דיבר, זה כרטיס ביקור!" נותרנו עם תשע דיברות  ואיפה העשירית? ואז, טען בפנינו, מסתבר שהעשירית טמונה בדיברה הרביעית, או נכון יותר לומר שהדיברה הרביעית מתחלקת לשתיים. 1. לעבוד ששה ימים בשבוע, כדי 2. לקדש את השבת, את היום השביעי. ציטוט: "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום שביעי שבת לה' אלוהיך" החלפנו בינינו מבטים ונזכרנו שפעם (לפני שנים) כולנו עבדנו ששה ימים בשבוע לפרנסה ופעמיים- שלוש בחודש גם ביום השביעי. כמו בשיר: "העבודה היא חיינו, מכל צרה תצילנו" ואמרנו לעצמנו שאם אלוהים היה מחבר את עשר הדיברות היום, היה חורט באבן: חמישה ימים תעבוד וקדשת את השישבת.                                   ויבוא שלום על הארץ. ושאלה לסיום מה היה שיאו של הטורקי שוקון במונדיאל? הוא הבקיע שער אחרי 11 שניות במונדיאל !2002                                                                       "שבוע טוב"!

ב"שבוע טוב" בשבוע שעבר ברכתי  בעל פה (כי ה"גיליון" כבר נסגר) את שהם על הופעתה המדהימה ב 7 ריקודים בסיום שנת האולפנא למחול  ואת ספיר –   על הסרטון שכתב, ביים וערך לערב כתות ח'. בברכתנו יש המון גאווה והערכה ליצירתיות ולביצוע.

חזרה לחג השבועות עם כמה "צימוקים" שלא מרבים לדבר בהם. 1. חג השבועות הוא החג היחידי שאין לו ציון תאריך מדויק (למרות שתמיד יוצא ב – ו' בסיון) והוא נספר שבעה שבועות מליל הסדר.    2. תיקון ליל השבועות: ע"פ המסורת, בני ישראל האריכו בשינה ולא התעוררו בזמן לטכס מתן תורה שניתן בבוקרו של חג השבועות ומשה היה צריך לעבור ביניהם ולעוררם ל"טכס". מכאן בא המנהג ללמוד כל הלילה שלפני החג, להחזיקם ערים ומוכנים למתן תורה. (מהו תיקון? המילה הארמית "תיקון" מופיעה בספר 'הזוהר' פירושה קישוט. זאת אומרת שהאנשים העושים תיקון הם המקשטים  של חג השבועות. בפועל 'תיקון ליל שבועות' נמשך כל הלילה, והוא כולל לימוד התחלות וסיומים של פרקי תורה שונים).  3. מנהג היה ליהודי אירופה והוא קישוט בתי הכנסת על ידי הצבת עצים ירוקי עלים בתוכם, זאת כמובן כדי לתת ביטוי ליופיו של הטבע. האגדה מספרת שבעת מתן תורה הר סיני לבלב כולו. (בניגוד למה שלמדנו שההר בער), אלא… שהרבנים באירופה ביטלו את המנהג, בגלל מנהג הכנסת עץ אשוח בחג המולד הנוצרי לכנסיות. 4. חג שבועות נחוג בארץ ישראל כחג הביכורים, "חג הקציר", חג חקלאי מיסודו, שהפך לחג מתן תורה, רק בשנות הגלות באירופה כשניסו לצקת לו תוכן מתאים יותר למציאות של אז.    5. מאכלים: המנהג הראשון היה לאכול מאכלי דבש, מוצרי דבש, כנאמר: "דבש וחלב תחת לשונך". מהמאה ה – 14 דובר כבר רק על מאכלי חלב. עם חידוש ההתישבות בארץ קיבל המנהג תנופה גדולה בעיקר ע"י מועצת החלב ו"תנובה" של אז ז"ל.. ומאכל אחר מיוחד קרוי:  "שרה והגר" להלן המרשם:  מיקפא עשוי מיץ פטל או תות בצבע אדום  = הגר. דייסת חלב עשויה עם קמח תירס ממולאת בשקדים, צנוברים ואגוזים עם תמצית של פריחת הדרים בצבע לבן = שרה. מניחים את שני המקפאים זה בצד זה על צלחת גדולה ושטוחה ויוצא (שלום בית) "שרה והגר". 6. מה משותף לגלי, מור ולי? אנחנו שלושת הבנים הבכורים היחידים במשפחה. ביקשתי לברר מה בין ביכורים לבכורים והתשובה שקיבלתי היא: "בשבועות מביאים ביכורים למקדש, הביכורים הם הפירות הראשונים ויש בהם קדושה ולכן גם הבנים הבכורים, שהם הראשונים יש בהם קדושה.
כל הכתוב לעיל הוא באמת רק צימוקים מעוגת חג השבועות הגדולה, הגדושה במנהגים, אמונה, שמות ומסורת שהתפתחה עם השנים.                        "שבוע טוב"!

השבוע קיימתי שני ראיונות הקשורים ליצירתיות. הראשון היה עם עפרה אכמון על ריקוד הסולו שהיא מבצעת ומזמינה כל פעם כמה עשרות חברים לראותה רוקדת באולפנא. התמקדתי על מהות היצירה הזו, על המחול כדרך חייה, על הדחף להופיע לפני קהל ועל הפידבק שהיא מקבלת, ועל כך שהייתה תמיד עומדת מאחורי הקלעים ומפעילה אחרים, והיום היא ניצבת על הבמה ורוקדת סולו. השני היה צביקה זביצקי, שספר שיריו הגיע לעיני במקרה. מה זה הופתעתי ומיד הזמנתי אותו לראיון. אני חושב שאנחנו קיבוץ גדול מדי וכבר לא מכירים מספיק אחד את השני. נהניתי לשוחח איתו על עצמו ועל שיריו. השירים קצרים, שפתם יפה ופשוטה, רוחם נוגה ובסיומם אמירה! אני מרשה לעצמי לצטט שיר אחד:  גשר:  "יכול להיות גשר לשלום, / לאהבה / לדו-קיום / גם שער, מחסום ודרך הם גשר. / השלום יכול להיות חם או קר או פושר, כמו תה. / דו קיום כזה / לא ראיתי".

כשאני נתקל בקשיים בכתיבה, רעיה תמיד מעודדת אותי ומביאה לי "דברי חכמים" על קשייהם הם  והצעותיהם המעשיות מה לעשות. לדוגמה:        מדריך כתיבה זעיר בשמונה שלבים: (מאת אפשטיין).  1.התאהב בסיפור שלך.   2. נסה לכתוב אותו.   3. היכשל.   4. עזוב אותו.   5. נסה לשכוח אותו.   6. היכשל.    7. חזור אליו.    8. כתוב.

דוגמית קטנה להתלבטויותיו של מחבר: 1. חשבתי להתחיל את הסיפור בדמות המרכזית ופתחתי אותו במילים: "אנריקה עמד על הגשר והשקיף על עיירתו כאשר גשמים עזים יורדים ומציפים את הכבישים, את דרכי העפר והבתים".  התיאור הזה לא נראה לי מספיק ממצה את התמונה אותה רציתי לתאר לקורא  2. אז החלטתי להתחיל בתיאור הנוף ואחר כך להציב את דמות האיש בתוך המתרחש סביב כשהוא מהווה פרט תחילה שולי, ואחר גדל לאט לאט ותופס את מקומו במרכז הסיפור. גם פתיחה זו לא מצאה חן בעיני. הנחתי את שתי הגירסאות בצד וחזרתי אליהן כעבור זמן מה וכך נראית הפתיחה של הסיפור:

 

גשר האבן (שם זמני)

שלושה לילות ושלושה ימים לא פסק הגשם בסן דייגו ונחל האכזב שכולם כינוהו בהלצה "הנהר הגדול" עלה על גדותיו וחצה את העיירה לשניים. רק גשר האבן הצר נותר מעל פני המים השועטים בקצפם. כל חייו התכונן אנריקה לגשם העז הזה, כל חייו דימה עצמו ניצב על הגשר הרם כשגשם עז ניתך, מביט על שני חלקי העיירה שלו כשחומת מים מפרידה בין שני חלקיה זה מכאן וזה מכאן, רחוקים כל כך אחד ממשנהו. ביום הרביעי קלו המים לשעות אחדות. אנריקה יצא מביתו לכיוון גשר האבן ובהגיעו עדיו, שוב נפתחו ארובות השמים ואנריקה עמד כשהוא סופג את המטחים הכבדים המכים בו. החושך ירד בבת אחת. חלקה המערבי של העיירה היה לוטה באפלה ואילו חלקה המזרחי מואר באורות בוהקים. אנריקה הוצף בגל רגשות עזים כלפי החלק החשוך, משם הוא בא…     ואת הסיפור כולו, אולי, בפעם אחרת.

"שבוע טוב!"

מלוא החופן ברכות לשהם ביום הולדתה. עבורנו זה יום משמח. שהם היא מלכת הפתיחות, מלכת הדוגריות, מלכת הביטוי של המחשבות והתחושות שלה ומפתיעה אותנו בכך. מלכת ההבעה העצמית כשטוב, וגם שפחות טוב.  לאנשים שלא חונכו ברוח זו (לאלה שקוראים בדרך כלל "פולנים") זה פשוט תענוג! שהמיתה, מה נאחל לך רקטוב והמון אהבה מאתנו שתלווה אותך תמיד.

שוב אני חוזר לספורט ולא אתייחס למכבי תל אביב (לא תאמינו שראינו שנינו יחד ורעיה לא חדלה להתלונן שהשעון לא זז בהארכה), אלא ל"מהר לעמק" בה השתתפו מ"טעמינו"- מיה, הדר ולירן. שמענו שהיה קשה עד קשה מאוד ועובדה זו מגבירה את הערכתנו למאמציכם (אצלנו קנה המידה הוא ההשקעה והמאמץ!) כל הכבוד  לכם. ועכשיו … למרתון.

פרשת השבוע הייתה "בחוקותי" ממנה טבע ביבי את הביטוי "יתנו, יקבלו – לא יתנו, לא יקבלו" וממנה אנשי החינוך שאבו את הביטוי השגור " המקל והגזר"  וכך כתוב בפרשה: אם תעשו את מה שאני אומר (אלוהים) ואת מצוותי תשמרו אז… תזכו לשלווה ושלום. ציטוט: "ונתתי גשמיכם בעיתם, ונתנה הארץ יבולה… וישבתם לבטח בארצכם ונתתי שלום בארץ" אבל אם לא תנהגו כפי שאמרתי, "רע ומר יהיה גורל העם והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית". שווה לקרוא את הפרשה רק כדי להיווכח בכמות התוכחות (קללות) שאלוהים יודע.  התורה מציגה את שתי האפשרויות הקיימות קבלת הדברים מול הסירוב) אך משאירה את הבחירה בידי האדם. ויש האומרים שהבחירה החופשית היא אחד העקרונות הבסיסיים ביהדות. כשמדברים פוליטיקה זה "יתנו- יקבלו", כשמדברים בחינוך זה "מקל- גזר" אבל בגדול, זו תמיד מרכז המשוואה הזו, עומדת הבחירה החופשית של האדם ושל החברה על כל השלכותיה. החל מהפוליטיקאים (ראו את ההיסטוריה האישית של אולמרט וחבריו לספסל הנאשמים, למשל) עד אחרון התלמידים המפריעים (שמצפצף על הכל), או קבלו נוסח קצת אחר: מצד אחד כל הנוהגים על פי נורמות, הם מובילים ומשפיעים. מצד שני, אלה הסופגים עונשים בשל התנהלותם "הסוררת". אצל שניהם עומדת בבסיס הבחירה החופשית של האדם. בדילמה הזו מסתיימת הקריאה בספר "ויקרא" ואנחנו עוברים לספר "דברים".

ונסיים במשפט השבוע: "אני לא מבין את אלה שלא מדברים על החסרונות של ילדיהם, אילו לילדי היו חסרונות, בטח שהייתי מדבר על כך".

"שבוע טוב"!

ברכות: לקרין הבכורה שלנו יש יום הולדת. הפסקתי לספור את שנותיה כי אז אני צריך לספור גם את שלי ולספור את שלי זו כבר מתמטיקה. ברכות בתפזורת ובצרורות המיועדות לך יש לנו בשפע. אנחנו יכולים להבחין מהו ההבדל בין בנים לבת בקשר להורים ועוד כשהם מתבגרים. (כולכם עוד תיווכחו בכך) הייחוד שלה, הדאגה היומיומית, הטלפונים של "מה נשמע", ההתעניינות, זה משהו אחר. אנחנו לא שוכחים לך את החוויה הראשונית שנתת לנו: להיות הורים. בכל צעדייך בחיים, תמיד נתת לנו תחושת ראשונות מעשירה מעניינת ומרתקת. רציתי לברך אותך ומצאתי את עצמנו מתברכים בך. קבלי את ברכותינו ואיחולינו הלוהטים (לא מספיק לומר חמים). עלי והצליחי בכל מעשיך את ומשפחתך שלך, ילדה שלנו. רקטוב, רקאושר, רקאהבה! ענקית!! ונעבור אל לירן. אני, כידוע לכם, חובב ספורט ותיק, שפרט לאתלטיקה כבדה יכול לשבת בכורסתי ולצפות שעות בספורט. לפני שנה בירכנו את לירן על שינוי "מרכז הכובד" שעשה כשפנה לחדר כושר כמנחה, מנהיג. אבל לא עלה על דעתי אף פעם שהספורט בו יבחר לעסוק יהיה הטריאתלון, שהגיוון שבו (שחיה, אופניים, ריצה) דורש כל כך הרבה והוא, ודאי נחשב לקשה בין סוגי הספורט. השבוע בתחרות ראשונה בתל אביב הוא עשה זאת! רק ברכות, הערכה על סף הערצה. חזק ואמץ לך!

בסעודת ליל שבת, בגבעת אבני, שאלה אותי אורי על מה יהיה "שבוע טוב"? והוסיפה: "על דבורה הנביאה? אתמול התחלנו ללמוד עליה". אז הרמתי את הכפפה שנזרקה לעברי על אף שלא בה עוסקת פרשת השבוע והנה אני מספר על דבורה. ראשית כרטיס הביקור שלה: נולדה ב – 1200 לפנה"ס נפטרה ב – 1124 לפנה"ס  (בת 76 שנים) נשואה ללפידות. (אין יותר פרטים על חייה האישיים) מקצוע: נביאה ושופטת. מקום העבודה: תחת עץ התומר. לדבורה הייתה סמכות דתית, פולחנית ומשפטית אך נבחרה/מונתה לשופטת בזכות היותה נביאה. בימים ההם המשמעות: יכולתה לדבר עם אלוהים ויכולתה בניבוי עתידות. דבורה הייתה השלישית מבין שבע הנביאות שקמו לעם ישראל ואציין רק את שמן: שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה ואסתר. אי אפשר להתעלם מההיבט הפמיניסטי והביטוי שנתנה לחשיבותה של יעל אשת חבר הקיני (שהרגה את סיסרא) ולאם סיסרא (המצפה לשווא לשוב בנה משדה הקרב). דבורה שפטה את העם בימי יבין מלך כנען שמקום מושבו היה בחצור הגלילית, שהתעמר בעם ישראל. היא מינתה את ברק בן אבינועם לשר הביטחון/רמטכ"ל שלה, ויחד עימו (על פי דרישתו) יצאה למלחמה בסיסרא, שר צבאו של יבין, שהביא ניצחון מבריק, לא רחוק מאתנו ליד נחל הקישון. לכבוד ניצחונה פירסמה את הפואמה הגדולה הקרוייה "שירת דבורה", אותה, בהיותנו ילדים, למדנו בעל-פה. ואסיים בקטעים מהשירה הנפלאה הזו:

"בפרוע פרעות בישראל,בהתנדב עם ברכו אדוני, שמעו מלכים האזינו רוזנים, אנוכי לאדוני אשירה… אז נלחמו מלכי כנען, בתענך על מי מגידו, נלחמו עם סיסרא, נחל קישון גרפם, נחל קדומים נחל קישון, תדרכי נפשי עוז… תבורך מנשים יעל אשת חבר הקיני, מנשים באוהל תבורך, מים שאל חלב נתנה, בספל אדירים הקריבה חמאה, ידה ליתד תשלחנה וימינה להלמות עמלים, והלמה סיסרא מחקה ראשו, ומחצה וחלפה רקתו, בין רגליה כרע נפל… כן יאבדו כל אויבך יהוה ואוהביו כצאת השמש בגבורתו".                               "שבוע טוב"