שבועטוב

"המסרון שקיבלנו על מותו הפתאומי של שלום היה האות לצפירה המבשרת יום זיכרון קשה, כואב. צליל הסירנה הזו מלווה אותנו כבר ימים אחדים"… כך אמרנו בהתכנסות בבית הקברות בשבעה למותו. ושלחתי לכם את מה שכתבנו.         כשירדנו הבייתה רעיה אמרה לי : "איש קטן שתפש מקום כל כך גדול אצלנו"…

ובמעבר חד נעבור לברכות. אנחנו מברכים מכל הלב את מאי ביום הולדתה ה -8. הביטוי שנתנו לייחודה בעינינו הוא ציורה המקסים התלוי בביתנו. כך אנו מביטים בה ודרך מבטנו האוהב היא כמו לידנו. והשנייה לברכות היא ניר המוכרת יותר כניני, שכניסתה לביתנו משולה לזריחת השמש עם שחר. תמיד שמחה, מחבקת, מספרת ומפגינה את כל כישוריה במשחק, בציור בהדגמת פסלים ובצעדי מחול והתעמלות ראשוניים. קרן אור אמיתית! אז אותך נברך ליום הולדתך ה – 6 מכל לבנו ובחיבוק אוהב. ו… בשמחה אדירה ברכת 'ברוך הבא' לכבוד שובו של יהב אלינו עם יונית ואת שמחתנו כבר הטבענו בחיבוקנו. עכשיו, שב, תחשוב ומה שתעשה – אנחנו איתך. כשהייתי בן 8 בערך קראתי לראשונה את טרזן מלך הקופים וטרזן בדמיוני הילדותי נראה… בדיוק כפי שיהב נתגלה לי ממושבי בקלנועית, הדמות חזרה אלי ונהייתה קרובה מאוד. בחייך, יהב, אל תסתפר! ואחרון אחרון נשלח ברכה חמה לאחי ביום הולדת ה- 70 שלו ונאחל לו רק טוב, אושר, הרבה יצירתיות והרבה בריאות ונחת. אני רוצה לספר על שתי חוויות שהרשימו אותנו בביקורנו בברלין, ביקור שרובו  עוסק בלימוד, (כן לימוד) ובמעקב אחר הנצחת השואה ברחבי העיר. הראשון: תחנת הרכבת ברובע אריסטוקראטי בו 16% מהדיירים היו יהודים, מתחנה זו  נשלחו היהודים, תחילה לארצות מזרח אירופה וככל שהתארכה המלחמה הישר למחנות ההשמדה. כל מה שרואים בעיין זו מסילת ברזל באורך 100-200 מטר שלאורכה לוחות ברזל עליהם חרוטים פרטי כל המשלוחים למוות הכוללים: תאריך המשלוח, מספר היהודים שנשלחו והיעד אליו נשלחו. בסופה של המסילה שלושה לוחות ריקים בבחינת אולי כל זה עוד לא נגמר ויתכן ויהיה לו המשך. במקום הזה הגענו בסיורנו בברלין וזו התמונה שלוותה אותנו במשך כל ימי שהותנו בעיר. (ראו צילום). החוויה השנייה עליה אספר היא העובדה שלאורך רחובות רבים מצויים בדמות שלטי ניווט, שלטים, שמצדם האחד ציורי אייקונים שונים ומצדם השני כתובים החוקים אותם חוקק היטלר נגד היהודים מאז עלותו לשלטון ב – 1933. וכך שמענו: היטלר בראשית שלטונו לא התכוון להרוג יהודים, הוא פשוט רצה לסלקם מאדמת גרמניה כדי שלא יטמאו את הגזע הארי הוא החל ליזום ולחוקק חוקים שהיו אמורים לגרום ליהודים לצאת מגרמניה! למשל החוק הראשון שחוקק ב – 1934 היה שליהודים אסור לשבת בגנים ציבוריים. והשני באותה שנה שהיהודים אינם יכולים להשתתף במקהלות, אגודות ספורט ושחמט. אבל היהודים שהרגישו עצמם כגרמנים לכל דבר לא התייחסו ל"חוק" ואז, (1935) בגין נישואים מעורבים, התעוררה השאלה "מיהו יהודי" ז.א. כמה מהורי וסבי (3 דורות) בני הזוג המעורב הם יהודים ואם בין ההורים יש הוכחת מוצא יהודי,  הנושא מועבר להצבעה בועדה מיוחדת להכרעה. ולמרות זאת היהודים המשיכו לראות עצמם כגרמנים לכל דבר ולא קלטו את האיתות. ב- 1935 הוחמרו האיסורים בתחיקה חברתית שקבעה: שליהודים אסור לעסוק בעתונות, קולנוע, תיאטרון ולאחר מכן אסור לפרסם או להציג דברים שכתבו יהודים בדורות קודמים. כדי להפעיל עליהם יתר לחץ כדי שיעזבו את גרמניה היה: איסור לצפות במדיה, במוזיאונים ובספריות. ב – 1936 עובדי ציבור מפוטרים ובשנים 1937-8 הוחמרו החוקים בתחיקה כלכלית: ליהודים אסור לעבוד כעו"ד, רופאים, רוקחים, מורים מילדות וכד' וא"כ נתבעו לתת הצהרת הון על רכוש בנימוק שאם יקרה משהו בגרמניה יהיה להם בסיס לתבוע את הנזקים שייגרמו להם ואחר כך ביטול זכות הורשה ואחר כך הלאמת הרכוש היהודי. עד כאן לא הייתה נהוגה אלימות פיזית, מתוך חצי מיליון יהודים שחיו בגרמניה עזבו ללא הפרעה רבע מיליון איש ואישה וילדיהם, מחצית יהדות גרמניה. האות לאלימות ולהרג באה בליל הבדולח בספטמבר 1938. אך לצאת כבר היה מאוחר. בזמן מלחמת העולם, ננקטה מדיניות אפלייה של ניתוק ובידוד, מהאוכלוסיה האזרחית הגרמנית, לרוב דובר במשפחות מעורבות, ע"י מעבר לדירות באיזור מסויים, איסור החזקת רדיו, איסור החזקה ושימוש בטלפון, אין כניסה לבתי הספר, אפשרות קניית מצרכים רק לשעה, איסור יציאה מהבית אחר שבע בערב  ואפילו איסור להחזיק חיות מחמד. הסוף ידוע. לא היינו באושוויץ כדי לראותו בעינינו, אבל חשנו לאורכו של השבוע ששהינו בברלין שבכל מקום עוסקים בשואה , מטפחים את עשרות ומאות האתרים, ו"כאילו", כל הזמן מתנצלים (ועוד בגרמנית) על מה שהתרחש. בשבילנו זה היה ביקור מעניין במיוחד ולשמוע שם את הדברים שכבר ידענו ולראותם מול עינינו למשל את ה"חוזה" שנחתם בוואנזה על "הפתרון הסופי" ליהודים. זה מעורר המון מחשבות. אנחנו ממליצים לכל אחד ואחת מכם לערוך ביקור בברלין ולהגיע לאותם מקומות, אדישים לא תצאו משם. "שבוע טוב"

הספר הבלטריסטי הטוב ביותר שקראתי  הוא "מאה שנים של בדידות" מאת גבריאל  גרסיה מרקס, שמת השבוע. שמעתם זאת ממני המון פעמים. הספר שוכן קבע ליד מיטתנו. הקריאה בו מהפנטת בעירוב שבין החיים עצמם ומקומה של המיסטיקה בהם. הייתה בו היכולת לספר סיפור ברבדים שונים ולהוביל אותך מהריאלי לפנטסטי כשאתה שבוי בסיפורו, ומהלך בספר כמכושף. אחרי מותו צוטטו בתקשורת קטעים מספריו לזכרו ואני רוצה לתרום את חלקי בציטוט, שוודאי שגרסיה מרקס היה רוצה שבאווירה כזו תתקיים הלווייתו.  "כשמדד הנגר מידות לארון הקבורה, ראו מן החלון שיורד גשם של פרחים צהבהבים זעירים. כל הלילה ירדו על מקונדו בסופה דוממת. כיסו את הגגות, סתמו את דלתות הכניסה וחנקו את החיות שישנו בחוץ. כל כך הרבה פרחים ירדו משמיים עד שבבוקר היו הרחובות מרופדים בשטיח צפוף, והם הוכרחו לפנותם באתים ובמגרפות כדי שיוכל מסע הלוויה לעבור". לא תהיה  לו לוויה כזו, אבל מיליוני מעריציו בכל העולם ילווהו בליבם.
לפניכם סיפור קצר שעלה בראשי בעקבות תיאור מדידת הארון לקבורה. ושמו:
כל מלאכה מכובדת
פגשתי ב"שחור" לראשונה, בחג השבועות לפני שנים רבות, כשהבאתי את גופתה של יודית לבית החולים. איש גבוה ודק, קרח וחייכן קיבל את פני בחיבוק והוסיף: "חיבוק זה הוא השתתפותי בצערך, למרות שזו פרנסתי". לקח את הגופה ואני מיהרתי לחגיגה. למחרת, בשעת צהריים מאוחרת באתי לקחת את הגופה לקבורה ופגשתי בו עם שני ילדיו בני ה12 ו- 8 המתרוצצים בחדר המתים בין המקרר לנקודת המשלוח. "תגיד", לא התאפקתי, "אתה לוקח אתך את הילדים לעבודה? "ואתה לא לוקח את ילדיך למקום עבודתך"? השיב בחיוך במשך השנים נפגשנו עוד פעמים רבות. לחיצת יד, חיבוק קצר, חיוך ולעבודה. יום אחד לא התאפקתי ושאלתי אותו איך שקע בעבודה זו, איך לא מצא לו עבודה אחרת זולת עבודה ב'חדר מתים' והוא ענה לי: "אספר לך סיפור ואז תבין. ילדי באים אלי לעבודה בעיקר בחופשותיהם. מסתובבים ומשחקים, מחבואים למשל, בין החדרים או הארונות המוכנים ואני טורח בשלי. כל יום, תאמין לי, באה מישהי או מישהו לקבל את גופת יקירתו/ו הנפטר ואני רואה אותם בכאבם. אני ניגש אליהם מחבקם ומחזקם ככה, באופן טבעי. בחופשת חנוכה אחת כשילדי שקועים במשחקם בין המקרר לנקודת המשלוח, הופיעה אלמנה וכשראיתי שהיא ממש קורסת, חיבקתי אותה והיא הניחה את ראשה עלי עד שהתאוששה. למחרת באה אלמנה אחרת כואבת וגם היא קרסה ורק חיבוקי תמך בה מליפול עד שנתעשתה. לא שמתי לב לילדי המשחקים ובערב אני שומע את בתי אומרת לאימה: "אימא, לאבא יש עבודה נהדרת הוא כל היום רק מתחבק"! "אתה מבין עכשיו איזו עבודה נהדרת יש לי"? צחק, צחקנו.

"שבוע טוב"!

ברכות לליאן ליום הולדתה. לפני כמה שנים כתבתי לך: "את משוש חיי" לכן אני כל כך טוב זוכר את יום הולדתך, כדי לבדוק מדי שנה אם צדקתי. ליאנה, אין לי מילים להעביר לך את רגשותינו, זולת לקוות שאת מרגישה כמונו ואז אין צורך במילים מספיק מבט, חיבוקון וחיוך. אוהבים אותך ואיחולינו מקרב לב.

מכיוון שמצויים אנו עדיין בימי חול המועד של פסח , כמה מחשבות של 4 על 4: כנגד ארבעה בנים דיברה התורה: חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול. צירוף זה מתאים לכל חברה וחברה. מיהו החכם שלנו בקיבוצנו? תאמרו ה"איכפתניק", זה שהקיבוץ כל כך יקר לו שמאמין שזו דרך החיים הטובה ביותר לאדם, לפרט ולחברה הסובבת אותו, והוא חושב איך לשמרו ולאן לקדמו והוא יושב ויוצר תקנונים וחוקות והחלטות, בונה גדרות וחומות ולא נח לרגע. וה"רשע"? מקטר על הכל. הכל רע, לא מוצלח, אפילו האנשים ומעשיהם גרועים, כל זמנו עוסק בביקורת על כל התנהלות חיינו. אבל יש אומרים שבזכותו מובלים השינויים. ו"התם" הם אותם שבאים בקהלינו ומוצאים בו מקום נוח לחיות ולא מתוך אמונה כלשהי, ולא מתוך רצון לדעת ולהבין את אורחות חיינו אלא מטעמים אחרים וכך כלווינים הם נעשים לשותפינו. ו"שאינו יודע לשאול" מי הוא? אלה הם ילדינו שגדלים כאן  הם לא טעמו בסדר קיבוצי את חווית הביחד ולו פעם אחת, הם לא מכירים מהי שירה של 800 – 900 איש ביחד. הם אלה שמחמיצים חוויה קיבוצית ייחודית ואחר כך  גם בחגינו האחרים אינם עמנו ויש להם שפע תחליפים לכך, הם אינם יודעים אפילו מה לשאול עלינו ועל חיינו וחיבורם למקום הזה הוא מבלי דעת.

ואם עסקנו בארבעה בנים נמשיך ונעסוק בארבע הכוסות אותן אנו משיקים. מנהג ארבע כוסות אינו מוזכר בתורה. הוא מופיע לראשונה בתקופת המשנה. מה הן ארבע הכוסות? במסורת היהודית, כוס ראשונה, היא "כוס הקידוש" ואינה שונה במהותה מיתר מועדי ישראל.    כוס שניה נקראת "כוס המגיד" הבאה לפני ארבע הקושיות שתפקידה לעורר את הילדים לקראת ה"קושיות". כוס שלישית "ברכת המזון" נמזגת לפני הברכה ונלגמת מיד אחריה. כוס רביעית היא הכוס בה "גומרים את ההלל" (על מעשה ידינו וכד'). כמובן שהיו מחלוקות בין החכמים למה דווקא ככה, אבל לא היה ויכוח שהרמת הכוסות היא על יין (אדום). ההסבר הנפוץ ביותר אומר, שמנהג ארבע הכוסות מכוון לארבע לשונות הגאולה המופיעות בספר "שמות" והן: ו"הוצאתי", ו"הצלתי", ו"גאלתי" ו"לקחתי" שכולן לקוחות מסיפור יציאת מצריים.  מחקרים מודרנים תמהים על המספר 4 החוזר בליל הסדר: ארבע כוסות, ארבע קושיות, ארבעה בנים וההסבר לכך הוא שבתקופת המשנה (100-200 לספירה) היהדות התמודדה עם ראשית הנצרות והיו במספר ארבע כמין התנצחות עם הנצרות שמאמינה בשילוש (3) הקדוש.
אז לחיים טובים לכולנו!               "שבוע טוב"!

אנחנו לפני ליל הסדר ואני מקדיש את ה'שבוע טוב' כולו למשה רבנו. המנהיג, הנביא, מורה דרך בהלכה ובחיים הגשמיים של בני-עם ישראל. מדוע שמו אינו מוזכר כלל בהגדה שעוסקת רבות ביציאת מצריים? לשאלה זו תשובות רבות  אחת מהן היא שאי הזכרת שמו היא הביטוי ל"אנטי מצריות" של בני ישראל. הם "יצאו" את מצריים, בה מרדו ויצאו נגד השליט- פרעה, מלך נערץ ועריץ ונגד עבודת האלים. לבני ישראל היה את מנהיגם משה, ומעליו היה אלוהים אחד והייתה התורה, זולתם אין. אישיותו של משה הייתה כה משמעותית, שכותבי ההגדה לא רצו שימוקם בה מעל אלוהים ומעל התורה וייהפך "לאל" נוסף. (אגב, מסיבה זו גם לא ידוע מקום קבורתו).מי היה משה, האם שנות ילדותו ונעוריו הכינו אותו למנהיגות? נפשית, משה עבר בחייו אירועים ותהליכים לא פשוטים: הוא הורחק ממשפחתו הביולוגית בצו "כל הבן היילוד…" גדל בבית פרעה/המלוכה. לאחר שהרג את המצרי נעקר מבית המלוכה בברחו למדיין, שם ליד אחת הבארות ראה איך מתעללים בבנות יתרו והושיט להן עזרה. על כך יתרו אימץ אותו ונתן לו את בתו ציפורה לאישה (ממנה נולדו שני בניו גרשום ואליעזר) והיה לרועה צאן פשוט. ברעייתו את הצאן "נתקל" בסנה הבוער (שלא אוכל) ופגש לראשונה את אלוהים המצווה עליו: "הושיע את עם ישראל ממצריים" על אף נימוקי התנגדותו (הצניעות והגמגום). שוב הוא עוזב את משפחתו ובגיל 79 חוזר למצריים, מכה את המצרים בעשר המכות, קורע את ים סוף בואך המדבר וכעבור שבעה שבועות מקיים את מעמד הר סיני -קבלת התורה. לא פשוט היה לו להיות מנהיגו של העם הזה ובמסע במדבר  התממשו הצרות של מנהיג: העם רעב, צמא, ממורמר, נוסטלגי (זוכר את סיר הבשר במצריים) פה ושם נסיונות למרד, (קורח למשל), כשלונות (המרגלים), מלחמות עם עמים ואסונות במשפחה. מה הפלא שמשה איבד את סבלנותו ושבמקום לבקש מהסלע מים היכה בו  ועל כך נענש על ידי אלוהים שמנע ממנו את הכניסה לארץ משאת נפשו. האם המעשה הזה היה חילול השם? או חוסר אמון של אלוהים? האם הייתה ביניהם תחרות על אהבת העם? במונחים של היום, היחצ"ן של משה לא היה מוצלח במיוחד וסיפור "העונש" נותר מעורפל במידה רבה.    משה נפטר בגיל 120 עזוב, זנוח ומתוסכל, במקום לא ידוע, כשהוא משקיף בעצב על התממשות חזון חייו, על הארץ הנכספת שעדיה לא בא. משה היה אדם צנוע וישר דרך וככל האדם עם חולשות ומגרעות. אך גם ניחן בחוסן נפשי ואישיות כריזמטית שעשו אותו למנהיג הגדול ביותר שקם לעם ישראל עד היום.

למשה היו עשרה שמות. מקובל לחשוב שהשם משה בא מ"משיתיהו מן המים" ויש האומרים שהשם בא מmose , (מוס), שפירושו "ילד" במצרית עתיקה. (אתם זוכרים שמצאו אותו בתיבה על היאור). ואלה הם עשרת השמות: אביגדור – אביהם של הגודרים. כך קרא לו סבא קהת.          עמרם אביו קרא לו: חבר – חיבר את בני ישראל לאביהם שבשמים.          יוכבד אמו קראה לו: ירד – הוריד את השכינה וקראה לו גם יקותיאל בבחינת קיוויתי לאל.       אהרון אחיו קרא לו: אבי זנוח – אב למוזנחים שהיזניחום.    האומנת קראה לו: אבי סוכו – אביהם של נביאים שסוכים ברוח הקודש.     הקב"ה קרא לו: טוביה – כי טוב הוא. העם קרא לו: שמעיה – שמע האל תפילתו וכן קרא לו: בן נתנאל – לו נתן האל.                                        וביתיה (זה שמה של בת פרעה) קראה לו משה – כי מן המים משיתיהו.

ואם ציינו את המספר 120 אני לא יכול להתעלם מכך שזה גם המספר המציין את 'שבוע טוב' הזה ואני בהחלט גאה על כך ולא יכול שלא להודות לשותפי, לרעיה על השותפות בבחירת הנושאים לכתיבה ולכוריאוגרפיה, בעצה, בעריכה הלשונית והסגנונית ולתימור על העריכה הגרפית. וכמובן לכם קוראי הנאמנים.

"שבוע טוב" וחג פסח שמח!

חופן ברכות שלוח לך, יהב, ליום הולדתך, מכולנו. אנחנו אוהבים אותך, מצפים לשובך ומאחלים לך בנוסף ל"ברוך השב" גם קליטה מהירה היכן שתבחר להיות ושרצונותיך יתגשמו ויתממשו …כולם!. קבל ואפילו מרחוק, את חיבוקנו החם.

אני זוכר שהייתי ילד קטן, אבא היה לוקח אותי בחשכה להתבונן בשמים המכוכבים ולימד אותי את שמם של הכוכבים הידועים כמו: כוכב הצפון, אוריון, הקסיופיאה, הדובה הגדולה והקטנה, סיריוס ועוד ועוד. ממנו למדתי על שעות אור ושעות חושך המשתנות עם הזמן וממנו שמעתי פעם ראשונה את המושג שעון קיץ ושעון חורף. נזכרתי בכך, כשראיתי ב"הארץ" את סיפור ההיסטוריה של החלפת השעון. הפעם הראשונה בה הונהג שעון הקיץ הייתה ב – 2 ליוני 1940 על ידי הנציב הבריטי ועורר זעם ביישוב היהודי הקטן. האיכרים טענו "שהפרות מתנגדות לחליבה שעה אחת קודם". היה קשה לממש את מהלך הארכת שעות היום לתוך הערב ונטען כי "איננו יכולים להסתתר מרוגזה של השמש". שבע שנים התקיים שעון הקיץ וב – 1947 בוטל תחת הנימוק, שצריך "להתאים את ארץ ישראל לשאר הארצות במזרח התיכון" ב – 1948 הביטול בוטל. זו הייתה אחת ההחלטות הראשונות של ממשלת ישראל. עשר שנים התקיימה החלפת השעון כסדרה, עד שב – 1958 הממשלה מודיעה על ביטולו שהוחזר שוב רק ב – 1974 אחרי מלחמת יום הכיפורים בעקבות משבר האנרגיה בעולם ושורד שנתיים ושוב מוחזר ב1980. מאז, הוויכוחים על משך תקפות השעון נמשכו על פי זגזוגי שרי הפנים השונים. רק ב -2013 מוחל חוק שקובע את זמני שעון הקיץ תוך ניסיון לקרבו לשעון האירופי היינו: מסוף חודש מרץ ועד סוף אוקטובר. אז אם חשבתם שלפחות להחלפת השעון אין לנו היסטוריה – טעיתם. אם מי מנכדכם יחפש פעם נושא לעבודה אישית בכיתה ה' או ו' יש לכם כאן סיפור.

הזזת השעון השנה בישרה לנו את האביב והאביב את בוא חג הפסח: "שיר השירים אשר לשלמה. ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין…" כך נפתחת מגילת 'שיר השירים' הנקראת בבתי הכנסת במהלך שבעת ימי הפסח. המגילה שהיא סידרת שירים שחיבר המלך שלמה, סידרה של שירי אהבה בין  גבר ואישה המתפרשים גם כמשל ליחסי עם ישראל עם הקב"ה. שלמה היה מלך ולא יו"ר אגודת הסופרים. היו לו גם 1000 נשים ובנה גם את בית המקדש. בכל זאת מצא זמן לכתוב שלושה ספרים הכלולים בתנ"ך: "שיר השירים", "משלי" ו"קהלת". מה יש ב'שיר השירים'? זה ספר קצר ובו 17 שירים (ועוד כמה פסוקים) ומכאן שמו. אין קשר בין השירים פרט להיותם שירי אהבה. במגילה זו כמה נושאי שירים: שירי רועים, שירי כורמים, נוף כפרי, נוף עירוני, שירי חתונה, שירי אביב ופריחה, שירי מונולוג (גבר או אישה) ושירים שהם דיאלוג (בין גבר ואישה) ובין אחות לאח. אין פלא של'שיר השירים' חוברו לחנים רבים המושרים עד היום ולא רק בפסח.                               "שבוע טוב"!

בעקבות חגיגות פורים הנמשכות כבר שבוע ויותר אתייחס לסוגיה השייכת לחג. בהרצאה מרתקת ששמעתי בבר אילן עמד המרצה על הוויכוח בין החכמים על מידת קדושתה של המגילה והאם להכלילה בתנ"ך. מגילת אסתר הוא הספר היחידי בו לא מוזכר ולו פעם אחת שם האלוהים ודי בסיבה זו כדי שלא להכניסו לתנ"ך המחלוקת נמשכה עוד בתקופת התנאים והאמוראים במאה השנייה לספירה ולבסוף הוכנסה המגילה לכתבי הקודש. חז"ל חשו, כנראה, ביסודות הזרים המצויים בסיפור, ויתכן שמדובר בחג פרסי קדום שהיהודים אימצו ולאחר מכן גיירו אותו. ואז… המרצה אמר: "בשבוע הבא, פורים. אני רוצה לספר לכם היום את הסיפור היפהפה על מרדוך ועשתר בימי מלכותו של כסרקסס (אחשוורוש)" וכאן בערך הסתיימה ההרצאה כשחלק מאתנו צוחקים וחלק זועם.
כשדיברנו בינינו על פורים אמרה לי רעיתי החכמה: "תראה, למדנו והושפענו מעמים אחרים איך לשמוח וליהנות מהשמחה מהלב (צ'ילה, ברזיל!) אבל על מה אנחנו חוגגים פורים?  איזה "נס פורים" אנו מציינים בריקודים ותחפושות? על רצח הרבים שעשו היהודים בגויים, על תליית עשרת בני המן ועוד ועוד. האם זו סיבה למסיבה?  (שכל יהודי מצפה לה מדי שנה). ותראה" הוסיפה, "גם בחג החנוכה חוזר סיפור דומה, (נס חנוכה) שאנחנו חוגגים את הטבח ביוונים, והורגים בהם בתחבולות מכביסטיות מתוחכמות". אבל כשהורגים בנו… אנו מעלים נימוקים מוסריים, כמו זכויות אנוש אלמנטריות, ושוללים כל רצח והרג באשר הוא.  הסכמתי ורק אמרתי: "תראי, חנוכה ופורים הם החגים היחידים שיש לנו, שהם לא באים מהתורה אלא באים מתקנת "חכמים". והגענו בשמחה לחג הפורים שלנו. קראנו ב"דף לחוגג" שבחגיגה שלנו, החל משעה 22.00, מי שיגיש לנו את המשקאות החריפים, לא יהיו חברינו אלא שכירים. לא מזמן שאל אותי חבר האם המציאות בה יש לנו כסף, הרבה כסף, לא תגרום לשחיתות כלשהי? אמרתי לו: "שחיתות לא, אבל תופעות כמו התנדבות, כמו התגייסות, תחלשנה מאוד. הכסף "ממלא את מקומם" אז למה להתאמץ?. בירור קצר עם ז'קי הבהיר לי, שהשכירים להגשת המשקאות הוזמנו, כי חברינו לא מוכנים להגיש בשעות אלו. ואני אומר (ואם הייתה לי השפעה הייתי גם עושה) אין מתנדבים – אין שתייה, מחר לא יתנדבו לקישוט ניקח שכירים שיקשטו, אני אומר (ואם הייתה לי השפעה…) אין מתנדבים – אין קישוט וכך הלאה וכך הלאה. ההתעלמות מהתופעה וחוסר תגובה, הן שתייצרנה בסופו של דבר את התנאים להסתאבות. ואחרון אחרון, אני מברך את הדר וחבריו על שחזרו ולקחו על עצמם ל"עשות" לכולנו את החג, קצת לצחוק על עצמנו וליהנות מביקורת צולפת על אחרים.         בהצלחה!
"שבוע טוב"!

ב 9.3. ציינו לנואי יום הולדת. ישנם רגעים לאדם שלא יישכחו והם כעין צומת בחייו. רבים מהם הם רגעי אושר אחד מאלה הוא הולדת הבת/ן הראשונה וגם בהולדת הנכדה הראשונה. לא רק שאתה כל כך מאושר אלא אתה מתבונן בעצמך ואתה אומר: "נוצרת כאן שושלת ואתה, מכל היבט שהוא, מקים שבט!" וזה אומר שהגיע הזמן מצד אחד, וזה אומר אחריות מצד שני, אבל בייחוד מקור נוסף לאושר, לשמחה, לחיבוק ולאהבה. תמיד שאני בא לברך אותך , נכדתנו האהובה הראשונה, אני מברך את עצמי/נו שזכינו בך (וכמובן גם בכל הנכדים שבאו בעקבותייך). במה נברכך? שיתמלאו כל משאלותיך, וכל רצונותייך שיתגשמו בכח יופייך וחכמתך. אוהבים אותך כל כך!

במגילת העצמאות כתוב: בארץ ישראל קם העם היהודי! אבל אנחנו יודעים שהעם היהודי לא קם בארץ ישראל, הוא קם במדבר סיני ויש האומרים אפילו במצריים! מוזר… עמים קמים במולדתם ורק עם ישראל קם בדרך למולדתו. מהיכן אנו יודעים זאת? בפרשת השבוע "פיקודיי", סיימנו לקרוא את ספר 'שמות' בו סופרו כל התלאות הרעות והטובות שקרו לבני ישראל במעבר מקבוצות יחידים לאומה, לעם. ספר שמות מתחיל בסיפורי משפחת יעקב הנמצאת בגלות במצריים ומסתיים בעם גדול בעל זהות ברורה ומוגדרת במדבר. הנה, הוכחה שהקמת עם לא תלוייה דווקא במקום גיאוגרפי. (למרות שקיומו של עם מצריך שלושה תנאים: טריטוריה משותפת, שפה משותפת ועבר משותף).    ואי אפשר בלי לנסות לעשות "סדר והסבר" במה שאתם יודעים על חג הפורים:

א. חג פורים מבוסס על סיפור מגילת אסתר בו ניצלו היהודים מרצח עם בתקופת האימפריה הפרסית (130 מדינות בממלכה), שזמם לבצע המן בהסכמת אחשוורוש. (355 – 356 לפנה"ס).
ב. פורים נקרא על שום מה? החג נקרא על שום ה"פור" (גורל) שהטיל המן כדי לקבוע את יום הטבח ביהודים.
ג'. מה אירע באותו יום? ברצף האירועים המתוארים במגילת אסתר התהפך הגלגל והיהודים הם אלה שהרגו באויביהם.
ד'. תענית אסתר, מקורה? בי"ג באדר נקבע יום צום לזכר מה שהיה מיועד לקרות ליהודים למחרת.
ה'. גילויי השמחה המאפיין המרכזי של החג בו משתלבים מאכלי החג (דברי מתיקה בעיקר) והשתייה (יין – עדלאידע), בלבישת תחפושות ומסכות, בדברי בדחנות והרבה רעש מהרעשנים.
ו'. מצוות החג? חובת קריאה ב"מגילת אסתר", משלוח מנות איש לרעהו, ומתנות לעניים.
אחרי ששיננו את "עיקרי החג", שיהיה לנו חג פורים שמח ו"שבוע טוב"!

במוצ"ש, אחרי שהלכתם העברנו בטלוויזיה מערוץ הספורט לחדשות ושם התקיים דיון על מעורבות הורים בספורט ילדיהם, בעיקר בכדורגל, אצל ילדים בגילים 8-11 ועל רמת האלימות המופגנת מדי שבת במגרשים. איומים על מאמנים, מכות למאמנים שלא לדבר על קללות ונאצות הנזרקות על כל הסובבים בכל משחק. על מה? על המלחמה להיות כוכב  אישי או קבוצתי? כדי לתפוס מקום יותר גבוה בליגת הילדים. כדי לנצח בכל מחיר וכל הדרכים כשרות (איומים, קללות, מכות). שמחתי לראות מאמן שהוציא את קבוצתו מליגת הילדים בגלל אי שמירה על החוקים שהם עקרונותיו במשחקי הספורט. מהכתבה המקיפה (והרעה) הזו אתה (אני) מצליח לקלוט מה קורה היום, באיזה סוגי ספורט משחקים היום. האם המשחק הוא תחרותי בלבד? ואיפה ההנאה מהמשחק עצמו משיתוף כל הילדים, גם הפחות טובים? זה אומר גם מה הציפיות (להיות הכי טוב, תמיד ראשון) של ההורים מילדיהם. אני כותב זאת בעצב לא כי אני חושב שמעורבות הורים מאוזנת במשחקי ילדים מיותרת, ההיפך, אלא דווקא מכך שהילדים היום כ"כ תלויים בדחיפת הוריהם ובאמביציות שלהם. אני כבר לא רואה בחצרנו את המשחקים התמימים של 3 אבנים/דגלים ודאי שלא תופסת או מחבואים על פני כל הקיבוץ. לעתים רחוקות עוד רואים "סימני דרך". סוגי משחקים המשותפים והמשתפים את כולם. אני יודע שמרבית הילדים קוראים מעט ספרים ויודע אף יודע, שבסלולרי המשוכלל, שהפך לחבר הכי טוב (עם המחשב), יש בלי סוף משחקים, האם זה הכיוון? עודני חושב מחשבות פסימיות על אלה, נזכרתי בדמות הגיבור הספרותי של ימי ילדותי מהספר "מחניים" של פרנץ מולנר, ששמו היה נמצ'ק. אותו ילד קטן, בבודפשט בהונגריה, בן למשפחת חייטים עניים, שהקריב את חייו  בעבור קבוצתו שהייתה ב"מלחמה" עם קבוצת ילדים אחרת שפלשה למגרש הגרוטאות "שלהם". כל כך הזדהיתי אתו. שכשהצגנו את ההצגה שעובדה מהספר (פעמיים) קיבלתי בכתה ח', את התפקיד שלו (נמצ'ק) ומתתי כשמנחם (אטש, מנהיג הרעים) ניצב למראשות מיטתי. ואני רוצה לספר לכם את הסיפור כי לצערי הגדול לא תקראו היום את הספר הנפלא הזה. הסיפור הוא סיפור מלחמתם של נערי רח' פאול העניים מול תלמידי ביה"ס הריאלי שפלשו למגרש הגרוטאות שהיה מקומם היחיד עלי אדמות. נערי רח' פאול התאגדו ליחידה צבאית שכל לוחמיה "קצינים" זולת חייל פשוט אחד: נמצ'ק הקטן, שברגע הגורלי של הקרב על המגרש הוכיח כי מסירותו של החייל הפשוט עולה על זו של "בעלי הדרגות". הוא הביא את הניצחון אך שילם על כך בחייו. סצינת מותו בסוף הספר היא גם נפלאה וגם איומה (אין סיומים כאלה בספרות הילדים היום) וכך היא מתוארת למיטב זכרוני: הוא חולה בדלקת ריאות אחרי שטבל במים קפואים באחד ממסעות הריגול שהוטלו עליו ובמקום לשכב במיטתו הוא מביס בשארית כוחותיו את מנהיגה החסון של כנופיית הפולשים למגרש. כשחבריו מכירים (סו"ס) בגבורתו הם מפסיקים ללעוג לו ובאים לביתו אסירי תודה. הוריו העניים ממררים בבכי ליד מיטתו עליה הוא מוטל ואז… נכנס בורגני ומצווה על האב, על אף תחנוניו ובכיו לתקן את חליפתו והאב נאלץ לתקנה (לפרנסתו) כשדאגתו היא שדמעותיו לא יכתימו את בד החליפה. ואז בא הסוף המצמרר שהאמא מלטפת את נמצ'ק, כשכל חבריו ניצבים ליד מיטתו ואומרת:  "הוא אינו נושם" ופתע צורחת:"ידו קרה"! (כאן תמיד הייתי נחנק בגרוני בתחושת אי צדק משוועת כשהבנתי שהוא מת). קראתי את הספר הזה עשרות פעמים ותמיד הרגיז אותי הסוף שלו האומר שהכל היה לשווא, שהעירייה החליטה לבנות על המגרש בית מגורים. סיפרתי לכם סיפור שנכתב ב – 1907 סיפור שאפילו מיטב המוחות היום, המתכננים משחק צופי לא יכולים להמציא כמוהו, סיפור שיש בו הכל מכל, ספר שלם על "משחקי" חבורת נערים. שנים לקח לי עד שהבנתי, שהספר הוא ספר פטריוטי, בו הדגש על ערכים כמו: הקרבה עצמית, נאמנות למנהיג, אהבת מולדת (מגרש), אומץ לב, ציות, ופאתוס קיטשי של המוות.  ותסלחו לי  אם מכתבה בטלוויזיה , גם קצת גלשתי לימי ילדותי.

"שבוע טוב"!

רעיה אומרת שאני צריך להכניס יותר אקטואליה ב"שבוע טוב" וזה מה שאעשה הפעם. לפני שבוע התרכזתי בחידון  העברית של שומריה אבל אני לא רוצה  לדלג על סיפור עגל הזהב שהיה בפרשת השבוע "כי תשא". ראשית  הסיפור. חטא העגל הוא החטא שבו עשו בני ישראל פסל זהב בדמות עגל במדבר סיני. חמישים יום לאחר יציאתם ממצריים הגיעו בני ישראל להר סיני שם קיבלו את עשרת הדיברות ואחר כך עלה משה להר כדי לקבל את לוחות הברית. משלא חזר אחרי ארבעים יום, על פי חישובם, חשבו שלא יחזור לעולם, פנו לאהרון אחיו וביקשו ממנו לעשות להם אלוהים אחרים. אהרון בקשם "לפרוק את הנזמים והעדיים" (אותם תרמו בשמחה) כדי ליצור את עגל הזהב. אהרון עצמו ניסה לדחות את "חגיגת העגל" עד לשובו של משה, על פי חישוביו שלו והכריז שהחג יחול רק למחרת היום. אך כשקמו בבוקר וראו שמשה לא חזר, החלו ל"עבוד" את העגל. לפי רש"י הסיבה ליצירת העגל הייתה טעותם של בני ישראל בספירת  ארבעים (40) הימים על ההר. ואוסיף עוד שתי פרשנויות:  1. יצירת העגל נבעה מכך שבני ישראל לא הורגלו לרעיון של אל בלתי נראה, בלתי נתפס. אלא רצו משהו מוחשי, גשמי שאפשר לראותו ולחוש אותו.  2. יצירת העגל הושפעה מכך שבמהלך יציאת מצריים הצטרפו לבני ישראל ערב רב של אנשים שלא השתייכו אליהם (מנישואי תערובת, מזדמנים וכד') שהאמינו באלילים אחרים.  הסוף ידוע: בראות משה את העם חוגג סביב העגל, שבר את לוחות הברית, שרף את העגל ופיזר אפרו על המים אותם שתו בני ישראל, (אני לא יודע אם לזהב בכלל יש אפר) הוא אסף את בני שבטו, לוי, והורה להם להרוג את כל אלו שעבדו את עגל הזהב (3000 איש ). בימינו, הביטוי "עגל הזהב" מוזכר ומודגש בהקשר לסגידה לחומרנות, חמדנות ורדיפה אחר עושר וממון. קראתי מאמר ובו נטען שהחברה הישראלית לוקה בתסמין "עגל הזהב" במגמותיה: ברכושנות, בחמדנות, בגשמיות, בהאלהת הכסף ובצבירתו כיעד החשוב ביותר ומולה היעלמות האידיאולוגיה והחשיבה החברתית- הכלכלית, האנושיות והרגישות. ובהמשך לכך, חוסר לקיחת אחריות כלפי האחר, מירכוז האני /משפחתי, ירדה רמת האכפתיות ועמה התגברה האדישות, ומה במקומותינו?  והקיבוץ? דומה? שונה?  אני לא יודע אם לכך רעיה התכוונה בדברה על הקשר בין מה שהיה ומה שהווה, תחשבו על זה.

"שבוע טוב!"

אחרי חגיגות ה"ענק" להדר בארבעים להולדתו, ואכן הזמן עובר על כולנו, החגיגה השנה צנועה בהרבה אבל הרגשות רק מעצימות. זו הזדמנות נאה לברך אותך, הדר, ליום הולדתך באהבה רבה, בכל טוב ואושר בכל שתעשה, בהרבה שמחה!, ובגילך כבר אפשר לומר, להציע לך, להביט בפיכחון סביבך ולמצוא תמיד את הטוב והיפה, את חצי הכוס המלאה.

השבוע "בא כשמן בעצמותי" (חוברת "אם בארזים נפלה שלכת" עמ' 15)חידון השפה העברית של "שומריה". מנהג יפה זה, לקיים חידון שנתי ואת תהליך ההכנה  לקראתו, שמאיר "ערכי יסוד" בחיי האומה, העם והמדינה מתקיים כבר כמה שנים והשנה מוקדש לעברית, להעשרת השפה העברית, ואולי גם בא כהתרסה קלה לשפה ה"וואטסאפית" השולטת היום בייחוד אצל בני הנוער. החוברת הנאה המונחת לפני עשויה היטב ז.א. המונחים כתובים ברור, מנוסחים כהלכה ומעוצבים באופן מאוד קריא ונגיש לכל אחד ואחת. אין זה סוד שהשפה העברית מתרדדת, (נעשית רדודה), שעושרה כפי שבא לביטוי בתנ"ך ועד הספרות בת זמננו, היא שפה אחרת לגמרי מזו המדוברת ביומיום. והנה, חבורת המחנכים של "שומריה" מצליחה להביא את הנוער להתעניין וללמוד את השפה העברית ולשים בצד לשבוע/יים/חודש את ה"היוש", "ביוש", "מה נש"?, "אממממ", "חחחחח" וכד'. פשוט נפלא! אני לא משלה את עצמי שיום אחד יבוא אלי מור ויאמר לי: "סבא, זה עשרת ימים שלא ראיתיך", כמו שאמר לי אחי בילדותו. אני גם לא משלה את עצמי שמחר "שפת הרחוב" תיעלם וכולם ידברו בשפת עבר. כל בר דעת יודע ששפה חיה כוללת גם מילים וביטויי סלנג ושיבושי לשון, אבל אולי יהיה בחידון זה, בתחרות בין החניכים על הידע הבקיאות, בסיס למה שאמר קוהלת: "שלח לחמך על פני המים, כי ברב ימים תמצאנו" (עמ'47). החייאת השפה העברית היא ההישג הענק של התנועה הציונית! אבא תמיד היה מוסיף למשפט הזה "והקיבוץ", וחוזר ואומר: העברית והקיבוץ! והוא צדק. לא נותר לי אלא באמת לברך על היוזמה הזו קודם כל את המחנכים (ובמיוחד את ירון) ובעיקר את החניכים שמוכנים להקדיש מזמנם בעיסוק בשפה העברית. בשבילנו, זו שמחה גדולה וסיפוק גדול.
"שבוע טוב!"
נ.ב. אמש היינו באירוע החידון השנתי שהוקדש לעברית ונהנינו מאוד מארגון האולם, דרך השאלות (שחלקן היה קשה מדי גם למומחי השפה) ומהתשובות. כשהנוער רוצה הוא מצליח. הפן האישי כמובן לא חסר. רחב לבנו כשראינו בין חמשת זוגות המסיימים את ליאן וספיר. ורגע של נחת כזה, כמו הרגע בו  הוכרז על ספיר כזוכה במקום השני (רק כתה ח'), אני לא זוכר. בעצם הגיע לו לדעתי המקום הראשון כי כולם הופיעו בזוגות וספיר למעשה היה יחידי.     לליאן וספיר – ברכות  !