שבועטוב

אני רוצה לברך את תום גורדון ליום הולדתו הראשון, יומולדת מס' 1. איזה כיף זה להיות רק בן שנה, החיים נהדרים, "כי יש לי הכל ואני לא צריך נכסים ודאגות" ולא לדעת, אפילו, שככה זה לא יוכל להימשך לנצח. נכד חמוד ומתוק! אנחנו רוצים, כנראה, אותו דבר, ש"כלום לא ישתנה"!

הגיליון הפעם סוגר שלוש שנות "קיומו". בשבת שלאחר שמחת תורה תשע"ב התחלתי לכתוב את "שבוע טוב" והנה אנחנו נמצאים בתשע"ה. פרסמנו 144 גיליונות מתוך 156 אפשריים (היינו גם בחו"ל, גם בשבתות מחוץ לבית). בשבילי זה אירוע אישי חשוב. ציון דרך, קודם כל כי לא האמנתי שאני מסוגל לעשות זאת זמן כה רב ושנית, לא האמנתי שתהיו שומעי וקוראי סבלניים כל כך, ובטח חשבתם לא פעם ולא פעמיים מה הוא מטרטר אותנו עם השטויות שלו. אבל עוד לפני שאני פורש את משנתי, אני חייב תודות לאלה שבזכותם אתם מקבלים את ה"שבוע טוב" מדי מוצ"ש. ואלו הם רעיה, רעייתי, העורכת, העורכת הלשונית, שתמיד מוצאת את המילים הנכונות, מסלקת מהמורות- דרך, מצילה אותי מהסתבכויות מיותרות בהן אני עלול ליפול (כן, היו קטעים שלא קראתי לכם כי אמא שכנעה אותי להוציאם מהטקסט). השני הוא תימור, מעצב הבלוג, היצירתי כל כך, שתמיד יודע לתת מרעיונותיו כדי שהדברים ייראו יותר טוב ויותר נכון. תודה לכם משפחתי האהובה על הכבוד וההערכה שאני מקבל מכם בגין ה"שבוע טוב" ואחרון, תודה גם לעשרת הקוראים, חברי אמת שלנו, המלווים אותנו מדי שבוע, מדי פעם גם בהערותיהם בכתב ובעל-פה.

כשהתחלתי לכתוב את "הטור" לפני שלוש שנים חיפשתי ליצור משהו ייחודי, עבור המשפחה שלנו. חיפשתי כלי להעביר מסרים שחשוב לי להעביר, לציין אירועים משפחתיים, לכתוב על מה שמעסיק ומעניין אותי (בעיקר בתחום אותו אני מרבה ללמוד – יהדות ותנ"ך) ואפשרות לקרוא בפניכם בקול סיפור קצר משלי או שיר יפה. החלטתי מראש, להימנע ככל שאוכל, מעיסוק בבעיות הקיבוץ שלנו וזאת מן הטעם הפשוט, שאני לא רוצה להיראות כאיש שיש לו ביקורת טרחנית כשאינו מעורב. (מה שאיני חוסך בדיבורי).      לא קל לכתוב "טור" מדי שבוע  לאנשים הקרובים אליך ביותר – למשפחתך, לנסות לעניין בו זמנית שלושה דורות. אבל.. ויש אבל, למדתי לאהוב את סוג הכתיבה הזה. למרות שהיום אני יודע שכתיבת הסיפורים נפגעה בגללו. לסיפור אין מועד יציאה לאור אך לאר' מוצ"ש יש. לסיפור יש נשימה ארוכה לאר' מוצ"ש אין.

אני מתחיל את השנה הרביעית. איני יודע מה "יילד יום" ואיני יודע מי נהנה יותר מהמלאכה, אנחנו, רעיה ואנוכי או אתם. אני רוצה לשמור על המשהו הייחודי הזה של משפחתנו וממשיך לחכות לרגע בו גם מישהו מכם יעלה את הגיגיו שלו דרך ה"שבוע טוב" לשמחת כולנו. יש לי רק בקשה אחת מכם: ברגע שתחשבו (ואולי זה הרגע) שאני סתם טרחן זקן (תופעה שמתלוית לגיל הביולוגי) תגידו: "אבא, (סבא) מספיק!" וזה יספיק.

בחג הסוכות קוראים את מגילת "קהלת" ולמה? על פי המדרש, קהלת נכתב על ידי שלמה המלך בזקנתו.  חג סוכות כידוע מכונה גם חג האסיף, סוף עונה וראשית עונה לחקלאים. אבל חג סוכות הוא חג השמחה ולשמחה הזו יש ביטוי שבא לביטוי מימי שלמה : "מצוות הקהל" המילה "הקהל" מתקשרת ל"קהל", "קהלת", "אסופה", "אסיף". חג האושפיזין. ללא כל השוואה בין שלמה החכם לביני, (אולי רק בגיל) ובאין אפשרות השוואה בכלל, בין "אסיף קהלת" ל"שבוע טוב" אציין רק את סמיכות המועד בו כתב שלמה המלך למועדי הכתיבה שלי. אני אוהב את הסמיכות הזו.

סוכות חג שמח       מאת ישראל פיבקו

סוכת עמי נופלת ללא דפנות / הצל מרובה מהאור ניסיתי לסוכך / הזמנתי אושפיזין שיבואו לעזור

אברהם הגיע במרוצה אוחז בבנו / יצחק בידו בכורו / יעקב לבוש פסים / יוסף משליך בגדים / משה חובק מצרי / אהרון נתמך במחרטה / דוד משכיב במטה.

הם עמדו בידיים ריקות / עמדתי מרחוק עם המינים / שנכנסו כולם לפרדס ויצאו נקיים.

"שבוע טוב"!

קראתי את ספרו של אברהם אזולאי "אל הנפש פנימה", ממש לקראת יום כיפור ובו הוא מספר על עצמו, על חוויותיו במלחמה הנוראה ההיא ולאחריה, ספר מרתק בכנותו, ספר חודר לנשמת הקורא. אברהם מגדיר עצמו בספר כ"שרוט". גילוי נאות, גם אני מגדיר את עצמי כשרוט המלחמה ההיא, אך כיון שהחוויות האישיות שאני עברתי הן שונות כל כך, מאלו של אברהם, (אני חושב, שכל מי שהיה במלחמה הזו נשאר שרוט איפשהו). אני הייתי תומך לחימה ,לא לוחם, השריטה שלי היא רק..שאיני יכול שלא לקרוא בספרים, בעיתונים ובכל מקום שאפשר, לשמוע ולהקשיב לרדיו או לסיפורי חברים, או לראות בטלביזיה את כל מה שאפשר על ומה מהמלחמה ההיא. בעקבות קריאה בספר והרגשות שעורר בי, חשבתי לעצמי : "השנה לא אכתוב על מלחמת יום הכיפורים", אבל אינני עומד בכך ואני מגיש לכם קטע קצר מסיפור שכתבתי הנקרא: אוקטובר 1973.

…צומת הדרכים הייתה מטווחת ואנחנו היינו בצומת כשהחלה ההפגזה. הפגזה תמיד באה במפתיע כמו הגשם, כמו האור, כמו התאהבות. לא היינו מוכנים לה למרות שהוזהרנו מפניה. לא היינו מוכנים לה, ממש כמו שאינך מוכן לגשם, לאור, להתאהבות. כשנחתו הפגזים הראשונים, לא חשבתי, פעלתי. זרקתי את עצמי על האדמה, כיסיתי בידי את ראשי ואפילו לא שמתי לב שהנשק שובר לי את הצלעות. מוכנית התחלתי לחפור באדמה. לא בידי, הן כיסו את ראשי, אלא בגופי. רציתי לחדור לבטן האדמה עמוק יותר, שתגן עלי, כל כך רציתי לחיות! מכל עבר החלו נשמעים הקולות: "חובש, חובש, נפצעתי בוא אלי". "אמא, אמא" בכה מישהו לא הרחק ממני. מרוב שריקות הפגזים כבר לא שמעתי דבר. הצלילים הגבוהים של חלילי המוות התאחדו עם צלילי הקשות התופים. סימפוניה ספונטנית שאף אחד לא כתב. פחדתי נורא, לא יכולתי לזוז, הקול שזעק : "חובש נפצעתי" נדם וגם לא נשמע יותר קול הבכי"אמא". לא ראיתי דבר מכת חושך עטפה אותי. …..

התמונה שנתגלתה עם שחר הייתה נוראה. ההרס… הגופות… הריחות המעורבבים של אבק שריפה, של גופות מתנפחות, ריחות של תופת. ראיתי את  המוטלים, הרחתי את ריחם, כבר התגעגעתי אליהם. התיישבנו דוממים בצד הדרך.  היה שקט מאיים, אפילו כעס נורא על מלחמה בה נהרגים אנשים, חברים, שרק לפני כמה דקות הכרתי אותם…..את הדממה הזו קטעה הקריאה של מוישה: "יאללה לעבודה"! שיירת רכבים וטנקים הגיעה לצומת והיינו צריכים לתדלק אותם.

ובמעבר חד,  בשבת שלאחר שמחת תורה מתחילים לקרוא מחדש את "פרשת השבוע"  חמישים וארבע פרשות עד סוכות הבא. שוב מתחילים: מ"בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ והארץ הייתה תוהו ובוהו." יש רגעים בהם אני חושב, שהימים שלאחר מלחמת יום כיפור היו עבור אלה שחיו בה, ימים דומים. את מה שהרגשנו אצטט משיר של רחל שפירא:

השכם, השכם בוקר יצאנו לדרכנו / הפקרנו את פנינו לרוח הקרה. 

עקבות הסערה היו בכל מקום / כמו חותם בוער, כמו צעקה מרה.

אחר כך זרחה השמש על אחינו הנחים / והאירה באור חדש את פצעינו הגלויים לאט לאט למדנו שוב להבחין / בכוח המופלא של החיים.

אחר כך זרחה השמש ברוך ורחמים / והאירה באור חדש את האימה והתקווה וכל מי שהיה שם ביקש לו ניחומים / בחסד ובמסירות, סליחה ואהבה.

"שבוע טוב"!

"יום כיפור"  4.10.14   י' תשרי תשע"ה

הפעם, על שני מושגים שצריך לדעת על יום כיפור. כל נדרי היא התפילה הפותחת את היום ה'נורא', 'המיוחד' הזה. בתפילה זו מתירים את כל הנדרים של השנה שחלפה, בעיקר את ה"נדרים" שאינם מדעת, נדרי מעשים יומיומיים, שאנו חוזרים עליהם כמו הבטחות שנאמרו ולא קויימו. בתפילה נאמר: "על דעת המקום ברוך הוא, ועל דעת הקהל הקדוש הזה אנו מתירים להתפלל את העבריינין. כל נדרי (נדרים) ואסרי (איסורים) ושבועי (שבועות) ונידויי (נידוי) וחרמי (חרם) וקונמי (נדר קורבן)… מיום הכיפורים שעבר עד יום הכיפורים שבא עלינו לשלום". במילים שלנו: הכרזה על ביטול נדרים ושבועות של הציבור.

ותפילת נעילה הנועלת את תפילות היום שהחל ב"כל נדרי", בה מסתיים היום היא כוללת פיוטים ותחינות הקשורים לסיומו של היום ובה נאמר גם: "… ותיתן לנו אלוהינו באהבה את יום הכיפורים הזה, את יום סליחת העוון הזה למחילה וסליחה ולכפרה ולמחול בו את כל עוונותינו.. ונשוב לעשות רצונך בלבב שלם". ומה שלא ידוע: בתחילת דרכו של האיסלאם, בהשפעת היהודים בחצי אי ערב, מוחמד הורה למוסלמים לקיים הלכות יום כיפור וקרא לו "יום עשוראא" כי חל ביום העשירי לחודש 'מוחרם' שהוא החודש הראשון של השנה המוסלמית. לאחר הרעת היחסים בינו ליהודים, קבע מוחמד צום חדש: 'הרמדאן' קרא לו וקבע אותו לחודש צום חובה. מוחמד לא ביטל את העשוראא ועד היום יש מוסלמים שצמים גם ביום זה. כיון שללוח השנה המוסלמי, אין שנה מעוברת, מועד הרמדאן משתנה ויכול להופיע בכל ימות השנה.

אבל אלי מדבר הרבה יותר שיר חשבון הנפש האישי של זלמן שז"ר הנשיא השלישי של מדינת ישראל:

טוב לאדם היות פעם בדד. /  לא ספר, לא רע, לא ציבור ולא פרט,

רק הוא עם ליבו, עם הלב רק בלבד, /  טוב לאדם היות פעם בדד.

*

וטוב כי יצא פעם ריק מנכסיו, /  לא בית, לא שדה, לא נדרש, לא חייב.

רק יקשיב אל ליבו ויחריש חרש רב /  טוב כי יצא האדם מנכסיו.

*

כי יקשיב אל ליבו ויבין לחייו

וידע אשר יש ויחוש מה חייב.

"שבוע טוב"!

27.9.14  ג' תשרי תשע"ה

בקשת סליחתי הראשונה בתשע"ה מופנית לג'ני, על ששכחתי לציין את יום הולדתה העגול. אבל כמו שנאמר "טוב מאוחר מאף פעם" אנחנו רוצים לברך אותך, ג'ני, מכל הלב ליום הולדתך ולאחל לך: רקטוב, הרבה אושר, נחת, והמון אהבה.

מהיכן בא הבטוי "תשובה וסליחה" הנקשר ליום כיפור? בשלהי קיץ  1313 (לפני הספירה), ירד משה מהר סיני ובידיו לוחות הברית השניים. זה אירע בעשירי לתשרי (40 יום לאחר שעלה להר סיני בא' אלול) והיה זה האות שמשה (האלוהים) סלח לעם ישראל, והייתה זו התשובה לעם ישראל לפרשת עגל הזהב. הסליחה והתשובה באות לביטוי בצום והתענות ואלה הם חמשת העינויים המצווים ביום כיפור:   1. איסור על אכילה ושתיה, 2. איסור על סיכת הגוף (בשמן),      3. איסור על רחיצת הגוף, 4. איסור על נעילת נעלי עור, ו – 5. איסור על קיום תשמישי מיטה (יחסי אישות).

ממתי מציינים אצלנו בקיבוץ את יום כיפור? הפעם הראשונה בה מוזכר ב"כתובים" שלנו יום כיפורים כ'ערב תרבות' במשמר העמק, היה ב18.9.1964 בערב שנקרא: "סיפורים מבית אבא" כשלקיבוץ מלאו 62 שנה. הקבוץ הארצי, באידיאולוגיה שלו, היה אנטי דתי קיצוני ולכן הייתה התעלמות מוחלטת מיום כיפורים. לתנועה הייתה עמדה ברורה: יום כיפור הוא יום ככל ימי השנה בעבודה ובפעילות החברתית. בחיפושי בארכיון מצאתי, הפוך ממה שחשבתי, שמלחמת יום הכיפורים הייתה המניע שלנו לציין את יום כיפור, היום המיוחד ביהדות. שבמלחמה זו, "נמצאה" לנו, לחילונים, אחיזה כלשהי כדי לציין את היום הזה ולצקת בו תוכן (נוסף). ממלחמה זו, קיבל יום כיפור משמעות גדולה וחזקה המאחדת את כולנו סביבו, כל אחד ומניעיו. כך חשבתי אך טעיתי! האמת ההיסטורית כפי שמשתקפת בארכיון שלנו אומרת, שיום כיפור צוין ברציפות דווקא ממלחמת ששת הימים. האם האופוריה שהציפה את כל העם אחרי המלחמה, שחרור ירושלים וכיבוש הגדה (שאנחנו משלמים עליה עד היום) הייתה הגורם לחידוש ולקידוש יום הכיפורים? עובדה. יש לנו בארכיון תיקים מסודרים של ערבי יום כיפור מ1968 ואילך. גם הפעם זה התחיל ב"חוזר" ממחלקת התרבות של התנועה. בחוברת, פרקים מהמסורת על יום כיפור והיא כוללת גם עמוד הצעות הקרוי "בעיות לבירור" (לדיון). להלן כמה מהן (מקוצר על ידי): 1. מה צריכה להיות עמדתו של אדם חילוני – ציוני סוציאליסטי – למורשת הדתית של עמנו בכלל וליום כיפור בפרט. 2. מסורת היסטורית, בת 4000 שנה של עמנו, בה נצברו נכסים תרבותיים ותאריכים היסטוריים למכביר שיכולים להעשיר את חיינו וגם לקבור אותנו תחת תלי העבר, אילו חגים ותאריכים לחוג? ועל אילו לוותר? האם לציין את ט' באב? צום גדליה? יום כיפורים? מי יהיה הקובע?. 3. האם יש מקום לדבר על תרבות לאומית? 4. מהי "מהות היהדות" ו"רעיון היהדות"? בתחתית הדף כתובה נוסחה מכוונת: חילוניות = עמדה רוחנית הרואה את העולם כניתן להסבר רציונלי. (מתוך האנציקלופדיה למדעי החברה) בשנים שלאחר 68', כבר היו אלה ערבי תרבות שלנו, ללא הכוונה מהתנועה (לפחות לא מצאתי אסמכתות למעורבות התנועה). אחרי מלחמת יום כיפור התקיימו 3 שיחות קיבוץ שהוקדשו לסוגיה, בסיכומן הוחלט לשנות את אופיו של יום זה ולהכיר ביום כיפור חג ככל החגים. על כך כתב צבינג'י ב"ידיעות" תחת כותרת שאלת תם: "שנים רבות לא נהגנו לחוג את יום הכיפורים. ראינו בחג זה חג בעל רקע דתי מובהק, שאין לנו כל עניין בו. עבדנו רגיל. לא פרשנו מפות לבנות. רק למען לא להרגיז את כלל עדת ישראל – נמנענו מלעבוד בענפי השדה. והנה התהפכה הקערה – החלטנו שזה חג ככל החגים (לי אישית לא ברור מה לי ולחג זה…) יום שבתון, מפות לבנות ובכלל… חג. עכשיו מותר "להרגיז" את כלל עדת ישראל – אנו יוצאים לעבודה בשדה. מי שרוצה לקבל רכב של הקיבוץ לנסיעות באותו יום –מקבל. לא אאריך, אולי יענו לי חברים חכמים ממני איפה כאן ההיגיון המינימלי?"

בזכותה ובהתעקשותה של חנה קציר לאורך שנים רבות מאוד נבנה דפוס יום-כיפורים שלנו, המשלב פרקי תפילות, סיפורים מבית אבא/אמא ובנוסף זיכרון מלחמת יום כיפור, שעבורי ועבור רבים, מהווה חלק נכבד מאוד ממהות ה"חג", אותו אנחנו חווים היום יחדיו.

"שבוע טוב"!

לראש השנה תשע"ה        20.9.14 כ"ה אלול תשע"ד

איך נחוג ראש השנה לפני 75 שנה? בחוברת "חגים" של התנועה מ- 1940 נכתב: "אנחנו שוללים עדיין את חג ראש השנה, כחג מסורתי ודתי – אך – במציאות שלנו הופך התאריך הזה לסיום השנה ולראשית השנה החדשה. המסקנה היא שלא ייתכן להמשיך ב"סבוטז'ה" לעובדות שצמחו והתהוו בחיינו, לכן אנו באים להציע בזה, לפי שעה, תכנית צנועה ופשוטה למסיבת החג.    היות ובהפרש של שבועיים פוקדים אותנו שני חגים ראש השנה וחג האסיף – עלינו לכלכל את עניין עריכת החגים הנ"ל מתוך ידיעת האמצעים העומדים לרשותנו ומתוך הדגשת אופיו של כל חג. להלן אופי התכנית המוצעת בזה לראש השנה בקווים כלליים ביותר:
א. ה מ ק ו ם, שבו יוחג ראש השנה מקושט. הנושא הקישוטי: י"ב חדשי השנה או 4 תקופות השנה.
ב. ה מ ס י ב ה, שמתחילה בסעודה בה מסב כל הישוב. פותחים בקטע מוזיקאלי (נגינה על פסנתר או שירת יחיד) אחרי הפתיחה המוזיקאלית  מקדימים את הארוחה בדברי ברכה למסובים (ברכת חבר מבוגר וברכת ילד הנושא ברכה למבוגרים ולהורים).
ג. ה ת כ נ י ת: 2-3 סקירות סיכום קצרות (10-15 דקות לכל היותר) על השנה בקיבוץ בתנועה ובישוב (סיכום חברתי תרבותי). אחרי הסקירות תכנית אמנותית הבנויה על מוטיבים של תקופות השנה, של העבודה ושל החיים המתחדשים כגון קונצרט של 4 תקופות השנה להיידן ופרקי קריאה. (מצורפת רשימה ביבליוגרפית).
ד. פ ר פ ר א ו ת, כגון סקירות סאטיריות, בראי עקום, "ברכות", "מתנות", והציירים יכולים להוסיף הרבה על ידי שימוש באפידיאסקופ קריקטורות מהווי הקיבוץ וכן לציין את המוסדות המתחלפים, הדמויות "המרכזיות", אישי הישוב, "נקודות" בחיי הקיבוץ, שבחי הפוליטיקה הארצית והעולמית ועוד.
אחרי 3-4-5 שעות הסתיימה המסיבה וכולם פרצו בריקודים סוערים.
מכאן תבינו איזה ערב מרשים עבר על חברינו בשנים הראשונות בהן נחוג החג.  אספר לכם מה אני זוכר מערב ראש השנה של פעם. קודם כל היו ברכות! בחדר האוכל ומחוצה לו, החברים לחצו ידיים בהתלהבות ואיחלו זה לזה, זה לזו וזו לזו איחולי שנה טובה לוהטים, כשכולם לבושים בחולצות לבנות. אני זוכר את מאור פניהם ורוחב חיוכם כעומק חברותם. מחוץ לחדר האוכל חילקו תפוח בדבש בבחינת שתהא שנה מתוקה! אני זוכר שנושא "מזג האויר" והברכות לשנה גשומה עמדו במרכז נאומי החג ("תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה") והן התייחסו בעיקר לגשם שיבוא ובעתו, אך במיוחד אני זוכר את גלויות ה'שנים-טובות'  ששלחנו ובייחוד אלו שקיבלנו בדואר. 'שנים טובות' מצוירות, סלסלות זרי פרחים מצופות בנצנצים, 'שנים טובות' תלת מימדיות המציגות דמויות ספרותיות, תמונות מגויסינו, טרקטור חורש בשדה ואיכר זורע תבואתו. בחדר האוכל הוצבה סלסלה ובה נערמו ה'שנים הטובות' שנשלחו לקיבוץ, סלסלה שהלכה ותפחה ואנחנו הילדים עומדים וקוראים כל ברכה וברכה מניין באה. החג עבר בהתרוממות רוח ושירה נלהבת של שירי ראש השנה, שהפלא ופלא, שרים אותם גם היום. הייתה בחג הזה שמחה, חגיגיות וציפייה לטוב.
אנחנו מאחלים למשפחתנו הרחבה, לכל חברנו ומכרינו, לקיבוץ כולו שנה טובה ומבורכת! ואסיים בשיר של יגאל תלמי ששמו:
חשבון עובר ושב – משהו על הסתיו.

כאן ועכשיו / סתיו /

בשמים ענן עב / לא אכפת לו כלום / עובר ולא שב.

כאן ועכשיו / סתיו /

חשבון עובר ושב / חשבון כבד ועב / מלחיץ קצת… זה המצב.

כאן ועכשיו/ סתיו/

מצאתי פרח בגינה / עניין של השקעה? / או עניין של אמונה?

שנה טובה ומאושרת!

"חג שמח"!

פרשת השבוע הייתה "כי תצא", זו פרשה שבה יש 74 מצוות של 'תעשה ולא תעשה', ועוסקת בעיקר בדיני מלחמה, דיני משפחה, דיני כלאיים, דינים שבין אדם לחברו, צדק חברתי ודינים אחרים כמו: מצוות קבורה, איסור על גבר ללבוש בגדי אשה ולהיפך, דיני נדרים, עונש מלקות ושילוח הקן. (אליו אתייחס בהזדמנות אחרת). חלק מהמצוות מתייחס גם לזכויות האדם שנברא בצלם, שהקפדה על קיומן עשויה לשמש יסוד איתן לחברה טובה ויציבה של בני אדם שבראש דאגתה עומדים ערכי הצדק הכללי והפרטי. במילים אחרות: גבולות הפרט בחברה היהודית-דמוקרטית ששומרים על הפרט ועל החברה. למה אני מדגיש זאת? תשאלו, פנו אלי שאשתתף בפורום רחב לקראת דיונים בקיבוץ על חזון וערכים של הקיבוץ ולמשתמע מהם בחיינו הקיבוציים בשנים הבאות. הסכמתי לבוא לכמה פגישות כדי לבחון אם יש לי מה לתרום לפורום הזה. ישבנו  כ – 30 איש במועדון, שמענו דברי פתיחה לדיון, התחלקנו לקבוצות לשוחח על רשימת נושאים הראויים לדיון כ"חזון" ודירוגם בסדר העדיפויות והדחיפות. שוב התכנסנו לדיון במליאה ושם בהצבעה "חשאית" נקבעו סדרי הדיון לפגישות הבאות. הבעיה הבוערת ביותר לדעת רוב משתתפי הפורום  הייתה הגדרת הגבולות בין הפרט והקיבוץ, וכסעיף שני בחשיבותו, תמורה לתרומה. כמובן שהועלו עוד עשרות נושאים חשובים אבל בסדר עדיפות משני. כשיצאתי מהפגישה שאלתי את עצמי איפה החזון – מילה כל כך גדולה (חזון ישעיהו) בדיון על גבולות הפרט והחברה. בספר משלי כתוב: "באין חזון ייפרע עם" פירוש אבן-שושן אומר: "הישגים חומריים בלבד ללא אידיאלים עלולים לגרום להתנוונות ולשחיתות". לאחר הרמת גבה כמה שזה נכון, נשאלת השאלה מה זה בכלל חזון?  למה התכוונו המזכירים בהשתמשם במילה גדולה זו? אני הייתי אומר "רוח הקיבוץ"! כי חזון זו דרישה גדולה מדי, להבנתי, חזון הוא כלל החלומות, השאיפות, משאות הנפש היוצרים תמונה (דמיונית?) לגבי רעיון כלשהו בתחום כלשהו. ה"חזון" הוא המייצר מוטיבציה פנימית שיכולה ליצור שינוי וויתור על דפוסים ישנים קיימים לצורך השגת החיים בהם אנו רוצים. החזון לא יורד לפרטים אבל מתבסס עליהם ולכן, לדעתי, טיפול בגבולות הפרט, או תמורה לתרומה שהם נושאים חשובים לכשעצמם, אינם לא חזון ולא בן-בנו של חזון. תשאלו מהו דיון על חזון הקיבוץ? לדעתי, הדיון צריך לעסוק בנושאי תשתית קרי: האם רוצים קיבוץ כדרך חיים? ומכאן בעיות כמו: עבודה (עצמית), עבודת חוץ,  אידיאולוגיה, השקפת העולם כמכנה משותף, לעסוק בנכסים,  בפעילויות האגודה על פי תקנונה, איזו תרבות? חינוך? רמת בריאות? חובות וזכויות החברים, בקיצור לקחת את תקנון האגודה שלנו – שכמעט אף אחד לא מכיר – ולעבוד על פיו, להיעזר בתקנון הרדום ולא לקיים דיונים על פי שליפות נושאים של צוות מקרי שהתכנס לדיון. ולסיום חשוב לי לציין בשמחה ובגאווה את זכייתו (מקום שלישי) של לירן בטריאתלון עכו.      "שבוע טוב"!

כדי לציין את פתיחת שנת הלימודים, אחזור הפעם לסיפור שכתבתי לנואי בעלותה לכתה א' ב- 1992 ואני מקדיש אותו מאז לכל נכד ונכדה שעולים לכתה א' והם רבים. והשנה לניר.

 

יום שהתחיל שמח ונגמר עצוב

אני רוצה לספר על יום הלימודים הראשון שלי, היום הראשון בכתה א'.

אותו אזכור תמיד כיום יחיד ומיוחד.

ה – 1 בספטמבר של שנת 1939 היה אמור להיות היום המאושר בחיי. יום לו חיכיתי בכיליון נפש, חסר סבלנות כבר חודשים ארוכים. ב – 1 בספטמבר 1939 נפתחה שנת הלימודים ואני עליתי לכיתה א'. אני ועוד 11 ילדים.

עכשיו אלמד לקרוא ולכתוב, יהיה לי קלמר משלי, עפרון משלי ואפילו מוחק.

ה – 1 בספטמבר של שנת 1939 היה יום קיץ חם מאוד ובחצר הקיבוץ התרוממו מערבולות אבק שחלפו ביעף מקצה הקיבוץ לקצהו. התרנגולות נטו למות בחום הזה, הפרות רבצו על רצפת הבטון הקריר ברפת ועדר הכבשים הקדים שובו מהמרעה שבעמק היוקד. היינו נרגשים מאוד אותו בוקר. התלבשנו בזריזות, התרחצנו, צחצחנו שיניים, אפילו הסתרקנו. באותו בוקר לא היה צורך לא בגערה ולא בהערה לאף אחד. לבשנו את החולצות הלבנות, שהכנו בקפדנות עוד בערב הקודם.

ביחד נכנסנו לחדר האוכל שלנו. להפתעתנו הגדולה מצאנו שהשולחנות מסודרים בצורה שונה מהרגיל. על השולחן, ליד כל כסא הייתה מונחת מחברת, עפרון לבן שעל צידו היה כתוב משהו (לימים, שכבר ידענו לקרוא גילינו שחרוטות עליו המלים "חברת הילדים במשמר העמק") ומוחק. לידם הוצבה צנצנת לבן ובה פרחים כשעליה נשען כרטיס עליו כתוב שם הילד. כך מצאנו כל ילד את מקומו. היינו מאוד נרגשים ומתוחים וכשנכנסה המורה, שקראו לה דשה, תקפנו אותה במטח של שאלות, שנדמו רק כשאמרה בקול שקט: "ילדים, שקט בבקשה,אתם נכנסים היום לכיתה א' ובכיתה א' אי אפשר לדבר כולם ביחד" והוסיפה לכך הסבר נרחב, שמהיום אנחנו כבר ילדים גדולים והיא מצפה מאתנו שנתנהג יפה ונהיה אחראים בלימודים ועוד אמרה כמה משפטים, שמרוב התרגשות, אושר ושמחה אני לא זוכר. מה שאני זוכר שהדבר הראשון שלמדנו לקרוא ואחר כך לכתוב היה "שלום כיתה א'" וגם "אבא" ו"אמא" ושאני התעצבנתי כי ה"מם" של אמא לא יצא יפה. בסוף למדנו לכתוב כל אחד את שמו ושוב התעצבנתי בגלל ה"מם" של עמרם ואז המורה אמרה להכניס את המחברת והעפרון למגירה בשולחן, כי השיעור תם. מיד הפכו השולחנות, משולחנות כיתה לשולחנות חדר אוכל והתיישבנו לארוחת הבוקר. אני חושב שאף פעם בחיים לא הייתי כל כך רעב. אחר כך הייתה הפסקה של חצי שעה ושיחקנו בחוץ "עין חרודי".והחולצות הלבנות התלכלכו לנו. מיוזעים ופרועים התיישבנו במקומותינו, כשחדר האוכל שוב הפך לכיתה והמורה אמרה בקול שקט שקט: "ילדים, לכיתה, לא נכנסים מלוכלכים ומזיעים וזו הפעם האחרונה שאני אומרת לכם, כיון שהיום הוא יומכם הראשון בכיתה אני מוותרת" "עכשיו, הוסיפה, "נצא לטיול לבאר ב', שם תוכלו להתרחץ תחת הברז הגדול המזרים את המים למספוא". יצאנו מבית הילדים בצהלות והיינו המאושרים בעולם.

כשחזרנו הביתה, כבר חיכתה לנו ארוחת צהריים על השולחנות, כמו זו שקיבלנו בגן. הצטערתי שלא השאירו את הכיתה מסודרת שנוכל להראות אותה להורים שלנו אולם צער זה חלף במהרה כשנשלחנו, אחרי הצהריים, לחדרי ההורים. כמו בכל יום, עד שהגענו לחדר ההורים שיחקנו שעות ארוכות והתרוצצנו ברחבי הקיבוץ עם ילדי כיתה ב', שגרו לידנו באותו בית. שיחקנו "שוטרים וגנבים" או 3 אבנים. רק כשהחשיך הלכנו כל ילד לבית הוריו. הייתי מאושר כל כך. עליז ושמח התפרצתי לחדר הורי ושמחתי הפכה לתדהמה. נשארתי לעמוד ליד הדלת כשאני רואה שעל המטה, אמי שוכבת בוכה. פעם ראשונה בחיי שראיתי אדם מבוגר בוכה,  הרעידות האלו של הכתפיים והקולות ששמעתי, היו ללא ספק של בכי, כי ככה גם ילדים בוכים במיטה. ככה גם אני בוכה שמשהו מכאיב לי. עמדתי בדלת, מביט על אמא והבנתי שמשהו נורא קורה, אך לא ידעתי מהו.

אבא קם מהכסא, ניגש אלי, סגר את הדלת, לקח אותי לפינת החדר ואמר לי: "בני, היום התחילה עוד מלחמה, הגרמנים פלשו לפולניה והפציצו במשך שעות ארוכות את ורשה. אתה יודע שלאמא יש משפחה גדולה מאוד שנשארה שם. אמא דואגת להם מאוד מאוד ובגלל זה היא כל כך בוכה. אני מבקש אותך שלא תרגיז אותה היום, שתהיה שקט וחביב, זו תהיה העזרה שלך.כל השמחה והרגשת האושר שהייתה בי, נעלמו בבת אחת, התאפקתי מלבכות בעצמי. ראיתי שגם אבא עצוב. רק כעבור כמה חודשים, אחרי שהגרמנים- הנאצים כבשו כמעט את כל אירופה והשמידו כל כך הרבה יהודים ובני עמים אחרים, קראו למלחמה הזו בשם "מלחמת העולם השנייה".

*

בשמונה בערב, אבא ליוה אותי לבית הילדים ובדרך מנה בקול שקט, כמעט בלחש את שמות בני המשפחה של אמא: אברם, ברונקה, לוטק, זיגמונט ועוד הרבה שמות. הוא כל כך דאג לאמא, שאפילו שכח לשאול אותי על יום הלימודים הראשון שלי. מה למדתי היום, מה עשיתי בכתה, האם היה מעניין ואת כל אותן השאלות שהיה שואל כל יום שהייתי בא מהגן. כשנפרדנו חיבקתי אותו ואמרתי לו (כך סיפר לי כעבור שנים):

"איזה יום משונה היה לי, התחיל כל כך שמח ונגמר כל כך עצוב".

 

 

סבא עמרם

 

ראשית אני מבקש לכבות את הטלוויזיה ואת הסלולרים כי אנחנו בעיצומה של תכנית התרבות השבועית, בהקראת "שבוע טוב". לא אהבתי את ההתנהלות ששרתה בעת ההקראה בשבוע שעבר. מההערה ההומוריסטית על המשלוח אליכם במייל (נותרה ללא תגובתכם) ועד לכך לפואנטה של הסיפורון שהיא דווקא מצחיקה, שלא היה אחד (פרט לרומי) שהקשיב. (פתאום הבחנתי שאני ורעיה המחייכים היחידים). בשמיני עצרת – בחג הסוכות ימלאו ל'שבוע טוב' שלוש שנים. אני כותב בשבילנו (לאמא ולי) ובשבילנו, כל המשפחה! אני רואה בו נכס יחיד ומיוחד רק שלנו. לכן, אם נמאס לכם (להקשיב ו/או לקרוא) תגידו! בשביל להמשיך, אני צריך לקבל יותר משוב.

בדרך כלל הברכות מוגשות לאחר ציון תאריך, רק פעם בשנה הברכות מקדימות את האירועים ומועד זה חל לקראת פתיחת שנת חינוך חדשה. אנחנו מברכים את כולם בשנת לימודים מוצלחת ומהנה ולהלן רשימת המבורכים: ליאן ושוהם העולות לשנת י"ב, ספיר לכתה ט', מור לכתה ז', אן לכתה ו', אורי לכתה ה', מאי לכתה ג', ניר לכתה א' (ברכה חמה מיוחדת), גלי לגן 'שקד', לי לגן אורלי, רומי לפעוטון ה'כתום' ותום ל"בית של אורה".
ברכה מיוחדת לקרין וירון ליום השנה ה – 30 לנישואיהם. במסגרת הברכות שלנו יש לכך מקום בייחוד שאתה עצמך נשוי כמעט כפול שנים. שהיינו בשליחות בצ'ילה הופתענו לראות ששם מציינים את יום הנישואים השנתי ולא את ימי ההולדת. מאז אנחנו קצת רגישים לנושא. האמת, שאחרי שלושים שנה, אנחנו מאחלים בדיוק את מה שאיחלנו בחתונה עצמה: אהבה, אהבה, הבנה, הקשבה, שמחת הביחד והלחוד הכל באהבה! הייחוד בברכה אחרי שלושים שנה נעוץ אולי בציפייה לנכדים (נינים) שיבואו..  ומנישואים לחתונה: סיפור חתונת הזוג המעורב מיפו,(במזל טוב) ההפגנה הקולנית (המעוררת סלידה) בזמן הטקס והעיסוק הרב של התקשורת בנושא זה, הביאו אותי לדפדף בזיכרון התנ"ך שלי. לא התאמצתי במיוחד כדי להיווכח שמוחמד ומורל אינם הראשונים לנישואים מעורבים. מפורסמים מהם, מנהיגים הנחשבים בצדק כמנהיגי מופת של עם ישראל "נתנו לאהבה לנצח". לפניכם רשימה קצרה שאספתי: אברהם אבינו התחתן עם נוכריה– קטורה ונולדו להם 6 ילדים. ליעקב אבינו היו שתיים כאלה – ארמיות (בלהה וזלפה) מהן נולדו 4 ילדים, נמשיך ביוסף שנשא מצרייה (אסנת), יהודה שנשא נוכריה (בת שוע) ומשה רבנו (הנחשב לגדול מכולם) היה נשוי לשתי גויות (ציפורה והכושית). שמשון הגיבור התחתן עם דלילה הפלישתית, דוד המלך היה נצר לנישואים מעורבים (בועז ורות המואביה) ולקח אליו את בת שבע החיתית, למלך שלמה היו אלף נשים, שרובן לא היו יהודיות כשרות כמו מלכת שוא. וחג פורים על שום מה? במרכז העלילה נישואי אסתר ואחשוורוש הפרסי. אלה כמה דוגמאות מפורסמות אז מה הימין הדתי הקיצוני קופץ ומרעיש? יכול להיות שהם לא מכירים את התנ"ך? וד"ל. אני לא רוצה להשאיר את תגובתי למייל של דפני שהעברתי לכם, פתוחה. לרגע חשבתי שאנחנו מדברים בשתי שפות שונות, או לומר שזה נושא של "ערכים", של "מהות", אבל לא זכיתי לקבל תגובה עניינית על "תפיסת" ראש השנה, שתיתן בסיס לשיחה, אלא.. כמה יפה לעשות הצגה עם כל כך הרבה מתנדבים וכ"ו וכו". אגב, אירוע שאני מאוד מעריך ומכבד. עצוב לי ש"מסביב יהום הסער" ואנחנו חוגגים את: "יחי אנחנו" ו"אין מלבדנו".    
"שבוע טוב"!  

18.8.1968 הוא יום הולדתו של תימור. תימור היחיד מבנינו שלא נימול על ידי מוהל אלא על ידי רופא בבית חולים. לא היינו שותפים להחלטה ואיננו יודעים עד היום אם היא נבעה משיקולים אידיאולוגיים (חילונים – דתיים) או מטעמים אחרים. מה שאני זוכר שב1968 חמישיית בנים נשלחו לעפולה ושרק לתימור המילה הצליחה למופת. כל היתר "זכו" לטיפולים נוספים בעיצוב יהלומם. מאז הקיבוץ חזר ל"עבודת כפיו" של ידיד המשפחה הרב מנשה. איחולי אהבתנו לתימור ביום הולדתו:  שכך ימשיך! עם משפחתו, עבודתו, רעיונותיו המיוחדים, יוזמותיו ו… התעניינותו ודאגתו לנו.

להלן חילופי מיילים ביני לבין דפני, שאני מאוד מעריך, שידה בכל ויד כל בה:
אני: דפני שלום! אני פונה אליך כאחראית-על, (גם) בנושאי התרבות כדי לברר אם הבנתי נכון (מהפרסום ב"דף") שהשנה לא נחגוג את כניסת השנה החדשה (בערב ראש השנה) אלא בהצגה?
דפני: הי עמרם! יש כוונה לקיים טקס מצומצם לפני ההצגה. אין לי פרטים מדוייקים על כך.
אני: אני לא יודע אם לצחוק או לבכות מתשובתך אבל מתבייש בלאן שהגענו ועל איבוד הפרופורציות. מבקש ממך שתדונו בכך פעם נוספת בהיבט הרחב (הלאומי, החינוכי והמקומי – שלנו). וכיון שלא קיבלתי תגובה, אני מספר לכם. אני יודע שלפחות אחד יקפוץ ויגיד : "מה אתה מתעסק בזה?" (משמע אני סתם מטרד לציבור). אני נוטה לא להתערב, אבל יש דברים שאני לא יכול לשתוק עליהם, למרות שאני יודע שאיש לא ייקח ברצינות את הערתי המוצדקת עד כדי שינוי המצב. אבל…איך בשנה כזו מיוחדת ואחרי קיץ כזה סוער, לא ישמעו אמירות של סיכום, ציפיות ותקוות, ולא תיווצר האווירה המיוחדת של ראשית שנה חדשה. אשמח מאוד להערותיכם.

ובאותו הקשר, סיפורון קצר שקיבלתי, שנקרא לו: "משהו קליל לשבת קייצית":
"הייתי זקוק בדחיפות לכמה ימי חופשה ומאחר שהבוס לא נטה לבוא לקראתי החלטתי "להשתגע" ונתליתי מהתקרה עם הראש למטה. חברתי לעבודה שאלה מה אני עושה – אז הסברתי לה שאני מעמיד פנים שאני מנורה, כך, כשהבוס ייכנס, יחשוב השתגעתי ויסכים להוציא אותי לחופשה. ובאמת, כשהבוס נכנס ושאל מה אני עושה עניתי שאני מנורה, מיד החליט לשלוח אותי לכמה ימי מנוחה כדי שאוריד לחץ. קפצתי ויצאתי מהמשרד. חברתי לקחה את חפציה ויצאה אחרי. הבוס שאל אותה: "לאן את חושבת שאת הולכת?" והיא ענתה: "גם אני הולכת הביתה, אני לא יכולה לעבוד בחושך!"
"שבוע טוב"!

אשית, אני רוצה להודות לכם על ההנאה והשמחה שנפלו בחלקי באירוע יום הולדתה של רעיה. יש רגעים בהם אתה מרגיש, ממש חש את המשפחה הנפלאה שלך, ערב שבת ההוא היה אחד מאלה. שכן ירבו.

בימי המלחמה, אי אפשר להתנתק מהתקשורת. לפניכם שני קטעים שזכו לתשומת ליבי במיוחד: ונתחיל אצלנו. אנשי נירים אמרו וחזרו בהתייחסם לקיבוצם בעוטף עזה: "כאן ביתנו, זה הבית שלנו, זו הארץ שלנו, אנחנו לא הולכים לשום מקום ואנחנו דורשים בטחון" משפטים אמיתיים ונחושים. מאיפה הם מוכרים כל כך? מאימרות המתנחלים, מהטקסטים השגורים בפיהם שאנחנו שומעים השכם והערב. איך פתאום אותן מילים בדיוק מתארות שתי מציאויות חיים כל כך שונות באותו קיץ? או מוחמד דף אמר: "הלוחמים שלנו רוצים למות (קידוש המוות)כמו שהלוחמים שלכם רוצים לחיות" (קידוש החיים). כן, בדיוק כך אמר, למה התכוון? לחזון? למסירות נפש? ליצירתיות? לאמונה?       ודבר אחר שהתקשורת התעלמה ממנו: כמו בהיחבא חזרו נבחרי תלמידי כיתות י"א  ו – י"ב מאולימפיאדות הפיזיקה והמתמטיקה שהתקיימו בחו"ל, בהן זכו הישראלים במקומות נכבדים (מקום 5 בפיזיקה מתוך 85 מדינות ובמתמטיקה מקום 18 מתוך למעלה מ100 מדינות) בעיני, הישגים מבשרי עתיד אדירים  למדינה. מישהו שמע על כך? מישהו חגג? למשל שר החינוך? הייתי רוצה להתבשר שגם לבי"ס מגידו היו נציגים בנבחרת הזו.

ועוד לגבי חודש אב, בחודש אב קיים ניגוד קיצוני בין הספירה "היהודית" לבין הספירה "הישראלית". לוח השנה "היהודי" מתעטף יגון, צער, אבל וקינות על חורבן הבית, בעוד לוח השנה "הישראלי" נמצא – במצב רגיל – בתקופת שמחת החופשה מלימודים, ב"חום יולי אוגוסט", בבריכה , בגלידות, באווירה צוהלת, בנסיעות בילוי בארץ ובחו"ל. הקיץ של 2014 טשטש את ההבדל בין לוחות השנה בגין המלחמה בעזה.

אסיים בשיר "שיעור זהות" מאת חמוטל בר יוסף שרעיה הראתה לי:

אני מכאן, / הורי נולדו בגולה, / הם קראו למדינה יהודית "גאולה".

נולדתי לעברית המרובעת, הזקופה, הרעבה / וזאת הייתה סיבה לגאווה.

נולדתי בקיבוץ, / הלכתי יחפה, / לטוב ולמיטב גדלנו יחד כמו אחים /

בנות עם הבנים, / השמחה עם הפחדים.

לא היה שם בית כנסת, / אבל ערב שבת היה זמן מיוחד: /

אחרי מקלחת חמה כולם עד אחד היו לבושים חולצות לבנות /

שהגיעו מגוהצות מהמכבסה המשותפת /

בערב פסח קצרנו את התבואה החדשה. אחר כך התאספנו לחגוג את ה"סדר" /

והיינו ביחד מאוד, מאוד בקירבה. /

לא חשבנו שמה שעשינו היה יהודי, לא חשבנו שזאת סיבה לגאווה./

אני מכאן. / כאן "שלום" הוא פגישה ופרידה, /

רב הנשים מדליקות כאן נרות בערב שבת. /

שבוע אחד בשנה קשה כאן להשיג לחם ברב המקומות, /

יום אחד בשנה דממה של מדבר משתקת את רוב התנועה,/

שני ימים בשנה קול הצפירה הוא שיפוד של אש רוצע לבב. /

עם לא גדול ולא רב, / חי במדינה יהודית / היחידה אשר נאהב / לטוב ולמיטב/

וזאת סיבה לגאווה גם עכשיו.

"שבוע טוב"!