שבועטוב

 "שבוע טוב" (112)

אורי בת עשר. פעם ראשונה בחייה מעבירה קידומת ואנחנו מרגישים קליק קטן שאומר לנו "איך שהזמן רץ". איך מברכים ילדה בת עשר שרוצים שתישאר כזו, איך מברכים ילדה בת עשר בברכה שהיא רצינית וגם ילדית, שמתאימות לה מילים כמו "בגרות", "אחריות" וגם מילים כמו: "שובבות", "צחוקים", "פרחחיות" אני רואה שאני מסתבך אז אומר לך: קיקה! אנחנו כל כך אוהבים אותך! מאחלים לך רק טוב, המון שמחה, לך להוריך ולאחים שלך! ושלא תפסיקי לרקוד! ואתה הדר, המתן לברכה בשבוע הבא.

לפני שבועיים דיברנו על תרומתו של יתרו למיסוד החברה והיום נעשה צעד אחד קדימה בהתפתחות הממסד. פרשת השבוע שעבר נקראה "תרומות". על שום מה? על שום שבניית המשכן (בית האלוהים) במדבר עולה הרבה כסף ועל כן, כל אחד ואחת מתבקש לתרום "כאשר ידבנו ליבו", כמה שהוא יכול. האירוע הזה חל ב1313 לפנה"ס (לפי מחקרים). בסיפורי המקרא ההתרמה עברה בהצלחה "מעל למשוער" והנה, חלפו 300 שנה ובירושלים מולך שלמה המלך המכונה גם "החכם באדם", שהבין, שבבואך לבנות בית מקדש מפואר,על תרומות אי אפשר לסמוך ושינה כיוון מ"רצוני"ל"מחייב", מ"התנדבות" ל"חובה". קראו לכך מסים! ואיך הבטיח את ביצוע גביית המיסים הנתבעים? הוא מינה 12 נציבים (אחד לשבט) במקום המוכתארים המקומיים ששלטו בישובים השונים ואמר להם:"אתם תעבירו אלי (לשלטון המרכזי) את כל "פירותיכם" (ההכנסות) חודש אחד בשנה".כך צבר כסף רב לבניין המקדש, כך גם עשק את אזרחיו. לפעמים גם לנו נדמה שהמיסוי במדינתנו אינו צודק ועושק את אזרחיו אם כי מההיסטוריה למדנו, ששלטון מרכזי צריך מימון לקיומו (לקיומנו) והמיסוי (כזה או אחר) הוא הדרך היעילה והטובה ביותר להשיגו. אצלנו היום חל שכלול בשיטה: יש מסים ישירים ועקיפים ובצידם גם שפע של תרומות שהאזרח מתבקש לתרום (ממסדיות ופרטיות) ושפע גדול יותר,ממש הצפה של בקשות לתרומות. משם זה התחיל.

פרשת השבוע "תצווה" עוסקת במשכן ומייחסת חשיבות רבה לבגדי הכוהנים בבחינת "הבגד עושה את האדם" מבלי להשתמש במילה "אופנה". פעמיים בהיסטוריה אלוהים עיצב בגדים: בפעם הראשונה לאדם וחוה בגן העדן בלבוש העירום ולאחר חטא האכילה מתפוח עץ הדעת כיסוי מינימלי של אבריהם בעלי תאנה. ובפעם השנייה בפרשה שלנו בבגדי הכוהנים המפוארים. משום שכוהן בג'ינס,טי-שירט וקרוקס לא יגרום לעם להעריך את המנהיגות הרוחנית שלו,  וגם לא את עצמו כלפי תפקידו. וטיפת אקטואליה על בגדים. ראו איך ש"ס והפמיניסטיות התאחדו(!) בקריאה לשרת הספורט לבטל את תופעת ה"מעודדות" בהפסקות משחקי כדורסל, בשל לבושן החושפני ותנועותיהן בנימוק של פגיעה בצניעותן,ברגשות הציבור ובכבודו.

"בשבוע שעבר קטעתי את הסיפור על חוני המעגל. לאחר שננזפתי בשל כך אני בא להשלימו. סיימנו בכך שחוני ראה את הנכד מלקט חרובים… שאלו: "אתה נטעת את העץ?" השיבו: "אבי אבי (סבי) נטעו". הבין חוני שנרדם לשבעים שנה. חזר לביתו וראה שהכול השתנה ובני אדם אחרים גרים בו. נכנס לבית המדרש ועל כל קושיה שהיה מברר להם היה אומר: "אני חוני המעגל" ואיש לא האמין לו שהוא חוני המעגל ולא נהגו בו כבוד ראוי. חלשה דעתו, ביקש רחמים ומת. עכשיו אולי תבינו למה קטעתי את הסיפור, כי לכזה, אני לא רוצה להידמות.

"שבוע טוב"

חבר… שותף…. מפקד… כאח. איך החיים הופכים לזיכרונות: חברות שהתחילה לפני 45 שנה, בצבא.שנים ארוכות בהן ליווינו אחד את השני בכל החוויות המשמחות והפחות משמחות,  בהן ליווינו אחד את השני במעשינו, בפעילויותינו בעיסוקינו וחוויותנו. המכנה המשותף הראשון שלנו היה כשהסתבר לנו לנשותינו יש אותו שם, שם נפלא –רעיה! המכנה המשותף השני היה דרך החיים המשותפת בה חיינו – הקיבוץ!,  חברותנו התבססה על אורח החיים הזה, שלא תמיד הקל עליך.  היית איכפתניק לוחם, ביחס לקיבוצך-ביתך – יגור וגם במכנה המשותף השלישי, במסגרת הצבאית. החברות בינינו התחזקה מאוד על רקע מלחמת יום כיפור. אני זוכר שבאת אלי ב-7.10.73 בלילה וביקשת שאקח שיירה של מכליות דלק למפקדת האוגדה בהר שיפון ואמרת: "תיזהר ליד נפח אולי יש שם סורים". כשחזרתי  עם שחר נתת לי חיבוק לבבי כזה וחיוך האומר שבעצם "אני הייתי צריך לעלות בעצמי לרמה ולא אתה" ואחרי כן ממ"פ נהיית סמג"ד ואחרי כן החלו השחרורים, והחזקת אותי אתך עד ליל הסדר. חיינו ביחד חצי שנה. סיפרת לי על עצמך, על המשפחה על ההורים על יגור שלך ואני סיפרתי על משפחתי, על הורי ועל משמר העמק. אחר כך פרצה מלחמת לבנון ואני נזכר שבאנו למסיבת הבת מצווה של מירב, לקחת אותי הצידה ואמרת לי: "תחזור הביתה, תעלה על מדים ובוא לימ"ח אל תחכה לצו קריאה, מתחיל משהו". רמי אומר והוא המג"ד. בלילה השני למלחמה נקראת לדאמור לקבוצת פקודות."בוא" אמרת לי "תהיה הנהג שלי הלילה". נסענו בלי אורות דרך צידון ויורים עלינו כל הזמן ואתה אומר לי:"תתכופף" ואתה יודע שאי אפשר לנהוג בכפיפה אז אתה אומר:"סע יותר מהר" אבל הג'יפ מקרטע… כשהגענו לחוות המיכלים שוב חיבקת אותי, ואני חושב מה קורה לו? ומאז היינו בקשר רצוף כל הזמן בבעיות ובפתרונות. אהבנו להיפגש. כשסיפרת לי על הסרטן שלך, היה זהאךטבעי שנשוחח על כך. רציתי תמיד, להקל עליך בסיפורים, בשטויות ובהמון אהבה, כי הרגשתי שאתה הולך ונשמט ממני. ניסיתי להיות לידך שמח אבל תשאלו את רעיתי מה הייתי מספר לכשהייתי חוזר הביתה. שיתפתי אתך פעולה אבל לא נדבקתי אף פעם באופטימיות שלך, למרות שהתייעצת אתי לגבי תכניות משותפות שדיברת עליהן, עם חברינו מהצבא וטיולים שרצית רק אתי ועם נשותינו: ואמרת כמו בשיר:"אם לא בינואר אז בפברואר". אם יש משהו שהחמצנו יחד זה את הראיון המצולם של סיפור חייך שתמיד דחית בבחינת "מה בוער"ושכבר רצית לקיימו, הבאתי את המצלמה והתחלנו בראיון.. בדיוק באותו יום ניסרו ענפים סביב ביתך ואמרת לי: "פעם אחרת". ולא תהיה יותר פעם אחרת.
אהבתי אותך בשל מה שהיית לי  – כאח, כחבר, כמפקד, כשותף לדרך חיים נוח בשלום, כשענן האהבה עוטף אותך.

החיים נמשכים…ולנושא אחר. הרבה שיאי יובש נרשמו בינואר 2014 השחון ועושה רושם שפברואר לא יהיה שונה בהרבה (בלי נדר). כל אימת שמדברים על שנת בצורת עולה לפני דמותו של חוני המעגל. כולם אמרו עליו שהיה בעל יכולת נדירה להביא לכך שתפילותיו תתגשמנה. (אילו הייתי חוני המעגל, מי הייתי? האם כמוהו?) כשיצא חודש אדר ולא ירדו גשמים אמרו לו: "התפלל אתה לגשם"! התפלל ולא ירד המטר, חג סביבו מעגל ואמר:"לא אצא ממנו עד שירדו גשמים" ואז נפתחו ארובות השמים וגשם עז ניתך, כל כך הרבה גשם עד שבאו וביקשו ממנו שיפסיק את הגשם ותוך כדי תפילתו זו נשבה רוח חזקה, פיזרה את העבים וזרחה החמה. אך היום אנו חיים בתקופה שהתפילות לא עוזרות אפילו להרפיית כאב ראש. לא תפילות ולא תחינות או בקשות יביאו עלינו את הגשם המיוחל, רק סבלנות ותקווה, הוא יבוא בסוף ואולי אפילו נתפלל שיפסק!

אבל לו הייתי חוני המעגל הייתי רוצה להיות חוני מהסיפור הבא: חוני צעד בדרך ופגש איש זקן נוטע חרוב, שאל אותו למה אתה נוטע עץ חרוב? הרי העץ ייתן פריו רק בעוד 70 שנה? ענה לו האיש: אני נוטע את החרוב למען הדורות הבאים, כשם שנטעו לי אבותי"! נכנס חוני למערה התיישב, נמנם ונרדם. כעבור 70 שנה התעורר ולפניו ניצב נכדו של הזקן מלקט מפירות החרוב. (ההמשך לא חשוב) וזה החוני שהייתי בוחר להיות.

"שבוע טוב"!

כמה מילים על חג הקיבוץ. אני אוהב את החג כולכם יודעים. ואפילו יש לי עבר של "עשייה" עשירה בקשר לחגיגה הזאת. אני לא יכול להימנע מלהעיר, שבעיני ולתפיסתי, העיקר בחג הזה הוא מהותו – יום הולדת לקיבוץ- ולא הפגנה של ביצועים אמנותיים היפים של אחרים בפני עצמם, שיתקבלו בהנאה רבה גם ב – 7 לפברואר למשל. המהות היא הקיבוץ שלנו: מייסדיו וממשיכי דרכו, יצירותיהם, מעשיהם, עיסוקיהם, זיכרונותיהם  בשיר , במחול, בסיפורים, כ א י ל ו הם שמר, רכטר או בנאי וכאחד שמכיר את ה"חומרים", אני קובע, שזה היה יכול להיות הרבה יותר מרשים, חוויתי, חינוכי (עם אותו דורון ותזמורתו, אמיר ושירתו הריקודים וההמחזות) ובעיקר שלנו! יום אחד בשנה שכולו רק אנחנו. כי מכל ה"שלנו" נותרו שובק ודגל הקיבוץ וחלוקת 'אות החבר' נטולי החגיגיות חבל לי שהתפיסה של החג היום שונה. אבל זו ביקורת אוהב.

אחת הדמויות במקרא, שתמיד משכו את ליבי הוא יתרו. הוא מוזכר במקרא בשתי פגישותיו עם משה (חתנו). הפעם הראשונה כאשר משה ברח ממצריים לאחר שהרג את המצרי – ומצא מקלט אצלו, נביא וכוהן מדיין, ובאהלו הכיר את ציפורה ושם גם נולדו לו ילדיו גרשום ואליעזר. בפעם השנייה יתרו בא אליו למדבר עם ציפורה והילדים לפגשו. מעניין שכתוב שמשה חיבקו ונישקו ולא כתוב שנהג כך עם אשתו וילדיו) בפגישה זו לימד יתרו את משה – לאחר שצפה במשה איך הוא שופט את העם. אמר לו: "ככה אי אפשר לעבוד לאורך זמן מנה לך שרי אלפים/מאות/ חמישים/עשרות ותן להם סמכות ואחריות", מכאן צמחו מוסדות השלטון. כאדם שאינו דתי, אציין: העולם, באשר הוא, חייב לו את מבנה השלטון החברתי שנוצר מיישום אמירה זו. דמיינתי אותו חיצונית לאיזה שייך סעודי- דובאי, כטיפוס רוחני מתעופף. טיפוס של 'מקור סמכות' ההופך ל'מקור השראה'. הוא האיש ש"תיווך" בין משה ואלוהים. בלשון אחרת : אולי הוא זה שממש דחף את משה במעלה הר סיני כדי שיקבל את התורה מאלוהים ( האם זה לא מזכיר לנו במיתולוגיה היוונית את זאוס ואליו על האולימפוס?). ואולי קול האלוהים שדיבר אל משה היה אפילו קולו שלו. אולי הוא הוא היה זה שדחף גם להקמת מזבח עגל הזהב כדי ליצור למשה את הכלים לכפות על העם את האמונה באלוהים? היה בדמותו של יתרו שילוב מיוחד בין נביא וכוהן ושני אלה הם כמעט הפכים. כי הנביא (מהאולימפוס או מהר סיני) מוריד את דבר האלוהים ואילו הכוהן מסתובב בתוך העם ולוקח מהאזרחים קורבנות לאל (יהיה אשר יהיה). יתרו מוזכר בסך הכל פעמיים בסיפורי התורה אבל כפי שמצטיירת דמותו, חשיבותו רבה מאוד.

וקצת מהפירגון שקיבלתי. את הסיפרון שהענקתם לי נתתי גם לכמה מידידי מחוץ לקיבוץ. השבוע קיבלתי מכתב תגובה מהסופר – חבר, חנוך ברטוב (שהיום מוסיפים ליד שמו "חתן פרס ישראל" לספרות) וכך כתב לי:

כמעט בהיעלם דעת קראתי את לקט הסיפורים מהחיים "שמח ועצוב" שהוא בבחינת מעט מזוקק המחזיק עולם שלם. עד היום אינני יודע איך ניתן להבחין בין מה שמתפרסם כ"ספרות" לבין מה שמשפטם של הנחשבים למומחים פוסק שאינו ראוי להיכנס להיכלה של ספרות. קל לי הרבה יותר להבחין בין זה שמרטיט אותי, אם כמכת חשמל ואם כמשב של אנושיות או כצופן המפעיל על-כרחי את כיס הדמעות, לבין מילים, מילים יפות, מחוכמות ועשירות החסרות מה שנוהגים לכנות "ניכרים דברי אמת". מה אומר לך, עמרם? זכיתי להכירך ולראותך עושה ומעשה את כולם בנסיבות דרמטיות, בלתי נשכחות, (ביריד הספר במוסקבה) במסענו לעולם שבעבר הסעיר את דמיוננו וכעדים חיים צפינו בחורבותיו. (ומי שעשה את הדרך הרעיונית ההזויה שעשינו אנחנו, לא יחוש את מלוא הזוועה שמתמצת הסיפור "גם ללב יש לילה"?) עוד בכמה מן הסיפורים התמציתיים והרגישים שבלקט גיליתי משהו מפנימיותך הצנועה, אך המושחזת להפליא. ראשון קראתי (כמנהגי הקלוקל) את הסוף, את 'שמחה, עאלק!' – ומיד נכבשתי ליכולתך לבטא בלי ויתור את מה שלכאורה אי אפשר ואסור לתת לו ביטוי, כמין המחשה של צווי שיר הפרטיזנים: "אל נא תאמר, הנה דרכי האחרונה!" חיים עם וודקה וואלסים.  אבל זוהרים ומרגשים עד בכי הם הסיפורים רצופי האהבה והכמיהה לקיום ההמשכיות היהודית רבת-הפנים, כך הסיפורים הטרגיים על אימא ('סדר פסח משפחתי' ו'שבע נפלה וקמה') וכך הקשר העז לאישיותו של אבא, הזכור לי היטב משנות החמישים, מימי היותנו בקיבוץ הארצי ('אבי היה אומר?! ו'למה אינני (כבר) אב הסדר'). לא זה המקום לגלוש לזיכרונות משלי, ואומר רק שהן אמי והן אבי היו יחידים ממשפחותיהם שעלו מפולין, ואמי לא  התאוששה עד יומה האחרון מתחושת ריק מוחלט באין משפחה.

תודה על ספר יקר זה, שראוי להרחיבו ולהביאו לרשות הרבים.               אוהבך, חנוך ברטוב.

השבוע נפטר חברי הטוב, רמי טלמור שהזכרתי אותו בפניכם פעמים רבות  ואנחנו מאוד עצובים.

"שבוע טוב"

בעוד זיכרון חג ה – "21" טרי, אני רוצה לספר לכם סיפור לילדים מפעם-פעם ששמעתם מפי מאות פעמים. סיפור שהומצא ללירן, עוצב לתימור, שודרג להדר והושלם לשיר, שביקש ממני להעלותו על הכתב עבור גלי. ואני הוספתי – וללי. ולסיפור:

כל רפתן היה יודע שלפני שמביאים את הפרות לחליבת הבוקר, יש להביא את החלב למטבח וההולדר של החצרן לרשותו. ההולדר תמיד עמד בשעה מוקדמת זו, ליד הרמפה של חדר האוכל החשוך. ההולדר היה הטרקטור הירוק הקטן הכי ישן במשק, שכולם אהבו לעבוד איתו. לשמאלו של הנהג היה מושב מסודר עליו אפשר היה להושיב חברים לעבודה או את הילדים שלך אחרי העבודה ולנסוע איתם ברחבי הקיבוץ. לפנות בוקר אחד, לקחתי, כמידי יום את מפתח ההתנעה מתא הדואר של החצרן. ניגשתי להולדר, טיפסתי על המושב, הכנסתי את המפתח למקומו, סובבתי ימינה והטרקטור לא מניע. הוצאתי את המפתח והכנסתי אותו עוד פעם, סובבתי ימינה בחוזקה ההולדר לא מניע רק משמיע קולו: פה- פה- פה- פה,  פה-, פה-, פה-,פה אבל לא מניע כך כמה פעמים וכל ששמעתי היה: פה- פה- פה- פה- פה- פה- פה- פה.

באותו רגע ראיתי את צבינג'י יוצא מחדר האוכל והולך לעבודתו בפלחה. קראתי לו: "צבינג'י , בוא רגע, אני לא מצליח להתניע את ההולדר הזקן". כפלח ותיק הוא התיישב בביטחון על המושב, הכניס את המפתח למקומו סובב ימינה והטרקטור רק משמיע לו: פה- פה- פה- פה ולא מניע. פנה אלי ושאל: "דלק בדקת?, שמן בדקת?, מים בדקת? לא בדקת! תבדוק ותראה שיניע" והלך לדרכו. בדקתי דלק – יש!, בדקתי שמן- יש! בדקתי מים – יש! שוב עליתי על הטרקטור הכנסתי את המפתח, סובבתי ימינה וההולדר רק משמיע: פה- פה- פה- פה, פה-, פה-, פה-, פה-, פה.  ההולדר לא מניע. מה עושים? חשבתי. הולכים למוסך. במוסך ראיתי את קבץ' רכון מעל טרקטור אדום גדול ניגשתי אליו ואמרתי לו: "קבץ', אני צריך להביא חלב למטבח וההולדר לא מניע, מה אתה מציע לי לעשות?" הביט בי ואמר: "אתם הרפתנים לא מבינים כלום בטרקטורים, רק הורסים אותם בוא נראה מה קורה". הגענו לחדר האוכל קבץ' עולה למושב מכניס את המפתח ומסובב ימינה והטרקטור בשלו: פה-, פה-, פה-, פה פה-, פה-, פה-, פה-, פה ולא מניע. "תגיד בדקת דלק?" "בדקתי" עניתי "ושמן?" "בדקתי" עניתי "ומים?" "גם" עניתי. קבץ' ירד מההולדר הרים את מכסה המנוע בדק את כל הכבלים והידק אותם למקומם ואמר: "עכשיו בטח יניע!" עלה למושב הכניס את המפתח אבל ההולדר רק השמיע: פה-, פה-, פה-, פה וההולדר לא מניע. בינתיים באו הרפתנים לראות מה קורה לי עם ההולדר ובאו המספויניקים והפלחים כולם התקהלו סביב להולדר הסרבן וכל אחד נתן עצות מה לעשות. רמי אמר בקול חזק: "אתם כולכם מומחים, תעשו מה שאני אומר: "אתה", פנה אלי "תעלה על המושב ואנחנו נדחוף אותך בירידה עד לכביש הראשי, תכניס להילוך שלישי וכשאצעק לך תעזוב את הקלץ', תראה, הוא יניע !" וכך עשרה אנשים דחפו בכל כוחם את ההולדר המשמיע רק: פה-, פה-, פה-, פה ורמי צועק לי: "תעזוב את הקלץ'!" ופתאום ההולדר הדוהר במורד הכביש השמיע: פרררר, פרררר, פררררר.. "הוא הניע" צעקו כולם ביחד, סוף-סוף הניע!.

בינתיים השמש זרחה, הפרות כבר געו בקול מרוב חלב בעטינים ואני טסתי עם ההולדר למחלבה , העמסתי את החלב והבאתי אותו למטבח כשהמבשלת כועסת עלי בגלל שאיחרתי כל כך. ומשם נסעתי למכון החליבה לחליבת בוקר מאוחרת.

בערב, בחדר האוכל, אמר לי קבץ': "מחר תיקח את האוליבר הכחול להביא את החלב למטבח, ההולדר גמור". למחרת בבוקר ההולדר הירוק הקטן כבר לא חיכה לי, במקומו עמד הפרגוסון האפור. שנים לאחר מכן הגיע גם האוליבר שבתמונה למעלה…

שבועטוב!

כשמתקרב "יום הולדת לקיבוץ" אנחנו מרגישים תמיד הרגשת חג. לובשים  חולצה לבנה ו…(תשלימו לבד). לפעמים יש בנו הרגשת חג של התעלות רוח, לפעמים מהולה במורת רוח וטעם חמצמץ, אך כיון שהקיבוץ כל כך יקר לנו זה היום בו אנחנו מביטים לאחור בגאווה גדולה וגם קדימה בחששות כבדים. אני מנסה כל שנה ללמוד/לזכור משהו מתולדות משמר העמק.והיום:על השיחה, על תולדות שיחת החברים, שיחת קיבוץ.

להקמת הקיבוץ קדמו שיחות ודיונים רבים. ראשיתם בעריכת מעין ועידה תנועתית על כביש ג'דה – חיפה בה נפלה ההחלטה להקים את קיבוץ ב' (הוא משמר העמק). אולם פרט לרצון העז להקים קיבוץ, לא ידעו איך הקיבוץ צריך להיראות, איך בונים לחברה המבוססת על שוויון ושותפות מלאים את הכלים הארגוניים ואת המוסדות הדרושים לקיימה. שיחות רבות התקיימו על הנושא החשוב הזה וכך, בתחילה נקבע תפקיד "סדרן עבודה", אחריו נבחר/ מונה "האקונום" (גזבר).  לאט-לאט התפתח מבנה ארגוני דמוקרטי, שאפשר את קיום הקיבוץ. מההתחלה, שיחת החברים היה המוסד העליון, המרכזי, הבסיסי, שעל נחיצותו וחיוניותו, לא היו חילוקי דעות.

   עם יסוד הקיבוץ הצטרפו אליו שני חברים מבית אלפא שלאחד מהם,הייתה השפעה רבה על התנהלות השיחה ומיסודה, יהושע בירר שמו. בירר עצמו היה חבר בקבוצת "ביתניה", הזכורה והידועה כקבוצה שבדמותה הוקמו קיבוצי העלייה השלישית,אותו דגם של ההתכנסות בצוותא מדי ערב, החברים מדברים על עצמם ועורכים חשבון נפש פרטי לפני כל חברי הקבוצה, יצר אינטימיות חברתית וחברות אמתית בין החברים. יהושע בירר העתיק מביתניה את הדפוס הזה של מבנה השיחה ואופייה ואת תוכנה לחברי קיבוץ ב' בלילות ארוכים, חברים קמו ודיברו על רחשי – לבם, על  מחשבותיהם והתלבטויותיהם. כולם נענו לקריאה והקשיבו לדברים בשקט תוך נתינת כבוד לחבר המדבר.

" אני זוכר שיחה אחת בנהלל", מספר גדעון, "כולם ישבו בשקט, הורידו ראשיהם וחיכו. אז קמה בחורה אחת ואמרה משהו. שוב הייתה שתיקה כללית אחר-כך הסבירו לי, שבחורה זו שמה יטקה ושהיא הודיעה שהיא בהריון. ברוך אמר כמה מלים שלא הבנתי, ראיתי שכולם שתקו והורידו ראשיהם. האם אמר משהו רציני או עצוב? אני לא יודע כי לא הבנתי עדיין את השפה העברית אחר כך רקדו כולם על הרצפה."

השיחות באופן זה לא האריכו ימים ונמשכו חודשים אחדים בלבד,  הביקורת על שיחות של השתפכויות נפש הלכה וגברה והגיעה לשיחה עצמה. היו שטענו שדברי בירר הם בגדר מיסטיקה, אינם מובנים ואינם עוזרים לפתור ולקדם את הבעיות האמתיות הלוחצות. הצורך לדון בעניינים שוטפים-קיומיים, בשאלות המטרידות את הציבור החל תופס חלק חשוב בשיחות. המעבר לשיחות כאלו, השינוי בתוכנן, הוריד מאוד את קרנו של בירר. ובהיות הקיבוץ בעפולה עזב את הקיבוץ.

   ההחלטות בשיחות לא נפלו בהצבעות מאחר שמשמעות ההצבעה, היה שימוש בנוהל פורמלי, ונוהל פורמלי כלשהו, נחשב לפסול לחלוטין. כך התפתח דפוס החלטה של "סיכום דעת הכלל", (צנטראליזם דמוקרטי) שהתבסס כולו בהסכמות מדברי כל החברים שהתבטאו בנושא והתעלם לחלוטין מהרוב השותק ודעותיו. השיחות, נמשכו שעות ארוכות אך בסיומן,תמיד החברים יצאו בהרגשה נפלאה שההחלטה שהתקבלה היא משותפת לכולם, של כווולם.

מאז חלפו 92 שנים ומה קורה?מה יקרה? שאלה גדולה!

שיהיה לנו חג שמח!

 "שבוע טוב"!

רומי בת שנה (אתמול) כל כך נעים לחשוב על הגיל הזה ועל כל האפשרויות הפתוחות בפניו, הכל נע עדיין בין החיוך המתוק ומחיאות הכפיים הקטנות, לא רק שלה גם של ההורים המאושרים ושל גלי. מה נאחל לך נכדונת, שתלכי ותרוצי… את תלכי ותרוצי! שתנבטנה שינייך, הן תנבטנה! שתהיה סביבך רק אהבה… היא כבר קיימת! כי אי אפשר שלא לאהוב מישהי מתוקה כל כך.

בבתי הכנסת קוראים השבוע את פרשת "בשלח" ויש בה  שני דברים שכדאי להתייחס אליהם. האחד: שפרשה זו נקראת תמיד בשבוע בו חל ט"ו בשבט. מקומו של ט"ו בשבט קופח בסידור התפילה היהודי למרות שקיימת 'ברכת האילנות' בחלק מהסידורים של עדות המזרח אך בשום מקום לא מוזכר "ראש השנה לאילנות". למעשה היה זה ש"י עגנון שנתן ביטוי מעצב לחג זה בציינו את תשומת הלב בגולה לשני מנהגים הנקשרים ליום (חג) זה: א. אוכלים בו פירות שנשתבחה בהם הארץ. ב. אין תינוקות פטורים בו מן ה"חדר", היינו מהלימודים. רק התנועה הציונית וההתיישבות בארץ שינתה את אופיו של החג והפכה אותו ל"חג הנטיעות" שהתפתח עד ל"שבוע שמירת הטבע". אולי מפתיע שבחוגים רבים במדינה מקיימים את המנהג הקבלי ועורכים  "סדר ט"ו בשבט", המתאר את רצון האלוהים ללמד את בני ישראל במדבר כמה צריך להשקיע כדי לבוא אל ארץ זבת חלב ודבש. והדבר השני: שלראשונה (אחרי תיאור בריאת העולם) אנו נתקלים בכתובים בסדר- שבוע. כפי שכתוב לגבי המן, אותו המזון שאכלו אבותינו במדבר : "ששה ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו" משמע, שהמן אינו יורד בשבת ואינו נאסף בשבת ומכאן, אמרו הפרשנים שכבר אז התקיימו מצוות שמירת השבת. (עוד בטרם ניתנו עשרת הדיברות). אגדה מספרת כיצד הצילו ציפורים את כבודו של משה. משה ציווה על העם ללקט את המן ביום שישי בכמות כפולה כי בשבת הוא לא יירד מהשמיים. באו דתן ואבירם (האופוזיציונרים) שביקשו להמעיט את דמותו של משה בעיני העם, אספו מן בכמויות גדולות ופיזרו אותו על פני המדבר כדי שבני ישראל יאספו אותו בשבת, אבל הציפורים הקדימו אותם ואכלו את כל המן ואלו מבני ישראל שיצאו בשבת מאהליהם לאסוף את המן מצאו את המדבר חרב. וכך כבודו של משה ניצל. חלפו אלפיים שנות גולה ועליהן קבע אחד- העם את המשפט: "יותר משישראל שמרו את השבת, שמרה השבת אותם" במילים פשוטות יותר: השבת תמיד נשמרה לעם ישראל כיום מנוחה.

שבת שלום ו"שבוע טוב"!

כמו מדי שנה, הסימן להתחלת שנה חדשה הוא יומולדתו של ירון. מברכים אותך מכל לב בהצלחה בכל שתעשה, באושר, נחת, ובבריאות טובה. (הזדמנות לספר לך שהיום יש מקצוע כזה שנקרא רפואה המיוצג בציבור ע"י רופא).

פרשת השבוע עוסקת, בין היתר, במכות מצריים האחרונות. אספר על המכה השמינית, מכת הארבה, שלדעתי היא שונה מיתר המכות בכך, שניחתה כמכה רעה, אך הסתבר "שיצאה" מכה טובה ומשה אהרון ואלוהים היו צריכים לאלתר פתרון מיידי כדי להפכה למכה רעה.

שמענו על הארבה בגלל המתקפה עלינו בשנה שחלפה. וכמה נתונים עליו: הארבה הוא סוג של חגב. לשלבי התפתחותו יש כינויים כמו ילק או חסיל, יש 10 מיני ארבה שהמסוכן שבהם  מכונה "ארבה המדבר". תנאי התפתחותו והתרבותו דורשים אקלים חם וריבוי גשמים כי אדמה לחה נוחה להטלת הביצים. בדרך כלל מצוי בלהקות המחפשות מזון תוך נדידה, לארבה יש  כנפיים אך איתן הוא מסוגל לעוף רק ק"מ מעטים ולכן הוא תלוי במשטר הרוחות. מחזור חייו כ – 3 שבועות ועובר 5 דרגות התפתחות עד בגרות מלאה.  המתבגרים צבעם ורוד/אדום והבוגר חום/צהוב. הוא גורם לנזקים  בגידולים חד-שנתיים כמו הדגנים ורב שנתיים כמו עצי פרי. בתרבות המצרית ובכלל באזור, הארבה נחשב למאכל טעים (כמו כל משפחת החגבים) באירופה גילו אותו כמאכל תאווה רק בימי הביניים.

ואשר למכת הארבה בפרשנות שלי בלבד: המצרים השתוללו משמחה למראהו. (אחרי 7 מכות קשות) החלו לאוספו, תחילה לכלי הבישול הביתיים שלהם ואחר כך, למקרר, לפריזר ולמזווה. הכמות הייתה כה גדולה (כמו שכתוב "ותחשך הארץ"), שהמצרים מילאו כלי קיבול גדולים, המליחו, תיבלו והכינו מהארבה "שימורים" לימי רעב קשים. ואז…  משה, אהרון ואלוהים ראו שהמצרים שמחים ואפילו חוגגים את "מכת הארבה", טיכסו עצה והחליטו להרחיק מכה זו מהארץ (וכמו שכתוב: "ותבוא רוח ים חזק מאוד וישא את הארבה ויתקעהו ימה סוף") בקיצור הרוח נשאה את הארבה הלאה והלאה וחגיגות השמחה במצריים הפכו באחת לעצב ובסופן ל"מכה".

ולעניין אחר לגמרי השבוע שמענו את גלי (3.5) מדקלם משירי ביאליק. בהחלט מפתיע! אין לי מילים לשבח את שי רגב, הגננת שלו, שמחנכת אותו נכון בנושא ערכים לאומיים, מסורת וסיפרות טובה. אתם הרי יודעים שגירסה ד'ינוקתא אין שוכחים.

בבית רעיה שלפה מהכוננית ספר שירים של ביאליק "שירים ופזמונות לילדים" באיוריו הנפלאים של נחום גוטמן, ספר שניתן לדשה עוד לפני הולדתה של רעיה, על הספר הזה גדלנו, אולי כי לא היכרנו את הסיפרות הענפה על סמי הכבאי והתחלנו לקרוא בשירים ולהיזכר בציורים המלווים. והנה שיר הילדים המפורסם ביותר שלו: "קן לציפור". ואלה מילות השיר:

קן לציפור / בין העצים, / ובקן לה / שלוש ביצים.

ובכל ביצה / – הס, פן תעיר! –  / ישן לו – אפרוח זעיר.

האם סמי הכבאי או בוב הבנאי היו מסוגלים כך להתבטא?

"שבוע טוב!"

אני רוצה שוב להודות לכם, וראו זאת כתודה אישית לכל אחד ואחת מכם, על החוויה שהענקתם לי/נו. זה היה מדהים בשלושה: בהפתעה, בעוצמה וברמת ההתרגשות שאחזה בי. התרגשות מהולה במבוכה רבה. בשביל לעבור חוויה כזו כך, צריך אולי לחכות ל- 80. וכמה נכון לכולנו השיר ששימש לנו מוטו לקליפ  "כמה טוב, כמה טוב / שיש לנו אותנו, / ומתנגן לו מתנגן / 'שיר השירים' שלנו."

 בד' באדר בשנת 2368 לבריאת העולם בקשתי מהורי מלבוש וסנדלים תנכיים  חדשים לכבוד הולדתו של משה רבנו ב-ז' באדר. "למה אתה צריך בגדי חג"? שאלו ואני עניתי "כדי ללכת לבאר, לפגוש את החברה לשתות קצת חלב נאקות, לאכול פיתות עם זעתר. ליד הבאר ננגן ונשיר עד אור הבוקר, נעשה חיים. למחרת האירוע שאלו ההורים "איך היה?" "לא הייתה שמחה גדולה, השמים לא נטו לנו חסד וירד גשם זלעפות, הבגדים החדשים הפכו לסמרטוטים והסנדלים היפים התפרקו במים. הגמלים והנאקות ברחו, הפיתות (הכיבוד היקר שהבאנו) נרטבו וגם אנחנו. אולי בשנה הבאה יצליח יותר.

ב-12 לחודש רביע אלאוול, החודש השלישי (על פי לוח השנה המוסלמי) של שנת 570 לספירה, בקשתי מהורי לקנות לי בגדים ומנעלים לחגיגת הולדתו של מוחמד. הגענו לשוק ההומה מאדם ושם קנינו בשבילי טוגה לבנה, אבנט אדום, מנעלים, וכיסוי ראש בדמות מטפחת גדולה משובצת אדום שהזקנים קראו לה "כפייה". ההורים אמרו שבשביל ערב אחד, לקנות מלבושים שעולים כל כך הרבה כסף לא כדאי: "מחר בלאו הכי תזרוק את בגדי החג האופנתיים האלה", התעקשתי ולא ויתרתי. בלילה יצאתי מאוהלי לכיוון האבן הגדולה ליד המעיין ושם כבר נתקבצו חברי הרבים אכלנו מהמאכלים שהבאנו, שתינו ממי המעיין, רקדנו במעגלים מעגלים אבל לא נהייתה שמחה גדולה. כך חגגנו את הולדתו של מוחמד. כשחזרתי הביתה אמרתי לשכן שלי: "המסיבה  לא הייתה מוצלחת, כי אף בת לא באה ובלי בנות זה לא שווה". אולי בשנה הבאה יצליח יותר.

ב-25 לדצמבר שנת 4 לפנה"ס נולד ישו. לציון האירוע, הזמנתי את הורי לשוק המקורה בנצרת כדי לרכוש בגדים ומנעלים וכיסוי ראש ותכשיטים וכיבוד ויין, הרבה יין. הם קנו כל מה שביקשנו, אני ואחותי. לי קנו ג'ינס חדש וחולצת משי אדומה, מגפיים שחורים וכובע והוסיפו: "קר בנצרת בחודש דצמבר" לאחותי קנו שמלה מהודרת, נעליים על עקבים "שישמעו כל רקיעה כשתרקוד!" וטבעות וצמידים שיתקשקשו אלה באלה כשתרקוד, ובושם ריחני. כשהגענו הביתה הורי אמרו: הערב אין סיבה לשמחה חכו כמה ימים. ואכן, כעבור ששה ימים הייתה סיבה למסיבה. השנה הרביעית התחלפה בחצות ה – 31 לדצמבר לשנה השלישית לפני הספירה ובאמת היה נשף גדול, ריקודים סוערים, שירים עליזים היין נשפך כמים עד שאיש לא ידע מי המן ומי מרדכי. כעבור שנים החלו לקרוא ליום הזה בשמו של הקדוש של אותו יום – סילבסטר! בכל העולם אומרים: "שנה חדשה", "אניו נואבו", או "ניו ייר". אז למה ה- סילבסטר, תשאלו בצדק, מעורר שמחה כזו באוהלינו? אז דעו לכם: סילבסטר היה אפיפיור נוצרי שרצח בעינויים קשים אלפי יהודים אנשיו שרפו את אבותינו ואימהותנו בשמן רותח, היו שמים יהודים בתוך חביות מלאות במסמרים ומגלגלים אותן מראשי ההרים, הוא המציא את המשחק "התנורים המקפצים" כשהניחו את היהודים על פחים לוהטים. סילבסטר מת ב-31 לדצמבר, במותו הייתה ליהודים רווחה גדולה ולכן זה העם היחיד (כמעט) שחוגג את ה"סילבסטר" ולא את כניסת השנה החדשה. אגב, בשירותים של הספרייה ראיתי כתובת: אם במקום סילבסטר היו קוראים לחג הזה "היטלר" האם הייתם חוגגים אותו?

ואתם, יקירי, אחרי ששמעתם כל זאת וקניתם לכם בגדי חמודות ונעלי מילה אחרונה, צאו לרקוד ושמחו שמחה גדולה כזו, שלצערי אין לכם בראש השנה שלנו וגם לא ביום העצמאות, כי מה נותר לנו זולת זיכרון המן בפורים והסילבסטר בחגו?                                                                                                   והעיקר שתהיה לכולנו שנה אזרחית נפלאה!

"שבוע טוב!"

לאורך שנותי הרבות היו שנים שרציתי להיות מבוגר יותר, או צעיר יותר. היום הגעתי סוף-סוף לגיל שבדיוק מתאים לי, שמונים +, ואני לא רוצה להיות בן אף גיל אחר. זה גיל טוב בו אתה יכול להביט אחורה וקדימה, גיל בו אתה יכול לומר/לכתוב/לחשוב על הכל בלי חשבון, ממילא יהיו אנשים שיגידו שאתה זקן סנילי ואולי חלק אחר יאמר שיש בך עוד ניצוצות מפעם. זה גיל בו אתה יכול לעשות כרצונך למשל –  לא לעבוד, לנסוע, לטפח שוב חברויות ישנות, יש פנאי לכתוב, לקרוא, לשיר, לרקוד, לבשל, לנקות, לטייל בעולם, הרבה יותר מאשר בעבר, ללמוד דברים חדשים ועוד. לכל זה נתתם לי היום את האישור הפורמלי בציינכם את ה"גבורות" שלי.

 כשאני מביט לאחור, עשיתי דברים רבים בחיי. עשיתי וחוויתי הצלחות ועשיתי ודאי גם טעויות ושגיאות שגם מהן למדתי. אבל הדבר הטוב ביותר שעשיתי, החכם ביותר, היפה ביותר, המשמעותי ביותר במעשי הוא בריתי עם רעיה(תי), שאנה הייתי בא  בלעדיה, חברות ושותפות, מצפון ומצפן לי, המתכנסים יחד לאהבה עצומה!. ואתם, כולכם, הראייה לכך. כי אין לי גאווה גדולה יותר בעולם מאשר בכם ילדינו ובבני זוגכם שבחרתם, אין לי אושר גדול יותר מלהביט ולגעת בפריחתם של נכדינו, ואין לי כבוד גדול יותר בעולם מאשר להיות ראש השבט המפואר שהקמנו. רגשות הגאווה והאהבה מביאים אותי ממש עד דמעות ובשבילי, שחונכתי כמו כל בני דורי שלא לבכות  אף פעם, זה…

הזיקנה אינה נאה לבריות – ראיתם פעם מישהו מפנה ראשו ברחוב להביט באיש זקן? –  אינה יאה לבריות – ראיתם פעם זקן שהחברה "סופרת" אותו, מתייחסת אליו או אפילו זוכרת את מעשיו ואת עצם היותו? –  כשגם הבריאות לא מה שהייתה… גם אני חש בכך אבל…כל המחשבות האלו, התחושות האלו, נעלמים אצלי באחת – בזכותכם, בארוחת הערב של מוצ"ש, לה אני מצפה מדי שבוע, כי אני מרגיש בה כיושב בראש. אני מאושר שאנחנו הוריכם, שאנחנו חלק ממשפחה שתמיד תהיה לצידנו, תאהב, תעריך ותכבד אותנו באשר הננו. כשאני מביט בכם מ"העמדה" ליד המדיח בבית או כאן סביב לשולחן כשרעיה לידי אני מרגיש, יודע ומבין, שיצרנו דברים נפלאים והכל מבחירה ובאהבה גדולה.

היכולה להיות הרגשת נחת טובה מזו ?

אני מרים כוסית ומברך את כולנו לחיים טובים ומאושרים!!

לתמונות ממסיבת יום ההולדת

ברדיו אמרו משהו על העשרה בטבת שהיה פעם והקבילו אותו לעשרה בטבת של היום, כשהמכנה המשותף בין התאריכים הוא המצור על ירושלים, העיר הסגורה שאין יוצא ממנה ואין בא אליה. כמה מילים על העשרה הטבת ד'פעם. ארבעה צומות יש בשנה היהודית, שכולם מציינים אסונות ואירועים קשים בתולדותנו כעם. הקל בהם הוא צום י' בטבת הנמשך רק מבוקר עד לילה ולא כמו בצום גדליה, תשעה באב או יום כיפור שמתחילים בצום ערב קודם. צום זה על שום מה? הצום הוא לזכר היום בו החל, בשנת  588 לפנה"ס, המצור של נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים. המצור נמשך שנה וחצי כשבסיומו נחרבה ממלכת יהודה, נחרבה ירושלים ונחרב בית המקדש. זו ההיסטוריה, ולמה התקשורת באה לקשור יום זה עם י' בטבת השנה? מאוד פשוט, ביום זה נפתחו ארובות השמים ומתוכן לא יצאו אש וגופרית, לא רעמים וברקים אלא שלג, הרבה מאוד שלג רך, צח ולבן. כל כך הרבה שלג, שכל דרכי הגישה לעיר נסתמו בערימות שלג שאי אפשר היה לא להיכנס ולא לצאת ממנה. כדרכה של תקשורת צריך להעצים כל תופעה ולהביאה לקצוות וכינו מצב זה "מצור על העיר", רגע, מצור? בתולדות ירושלים כמה מצורים נוספים: ב-70 לספירה מצור הרומאי בתקופת "המרד הגדול", ב-614 לספירה מצור ע"י כוחות הכיבוש הפרסי. 1099 המצור הצלבני, ב-1187 מצור צלאח א דין וב-1948 המצור במלחמת השחרור. ואז גילתה התקשורת שכבר היה לנו פעם בתאריך זה ממש מצור על ירושלים. נכנסו לגוגל וראו שם כתוב, שהיה אז מצור נבוכדנצר על ירושלים לפני 2500 שנה וגם אז היה קר מאוד, ולא היו מזון ומים (היום גם לא חשמל לאור וחום). גזרו, הדביקו ויש לנו הקבלה ממש משמים. אבל אנחנו יודעים כמה השלג נחמד ויפה בתחילה והופך לג'יפה בהמשך ויודעים שהשלג הוא סיפור של כמה ימים. אך נודה שאין כמו סיפור עכשווי הקושר את גורל עם ישראל לעברו אז שלא נקנה אותו? נאמצו אל לבנו ונתגאה בו. וכך עשינו! הפכנו את השלג לפלח בהיסטוריה שלנו.

ושיר לגשם שכתב יהונדב פרלמן:

כמה עוד יכולים המים לעלות? / עד נפש

בועות קטנות צפות בין עלעלים / פוקעות בין קוקוי האור

עד רכסי הרים / עד מעוף היונה שאיננה מוצאת מנוח לכף רגלה

עד גבול האטמוספירה / ועוד הלאה והלאה מטפסים המים

ועולים ומגיעים למרומי מרומים / לגבהי גבהים ומטביעים כל בני רשף

שאי פעם הגביהו עוף.

"שבוע טוב"!