שבועטוב

ברכות לליאן ליום הולדתה. לפני כמה שנים כתבתי לך: "את משוש חיי" לכן אני כל כך טוב זוכר את יום הולדתך, כדי לבדוק מדי שנה אם צדקתי. ליאנה, אין לי מילים להעביר לך את רגשותינו, זולת לקוות שאת מרגישה כמונו ואז אין צורך במילים מספיק מבט, חיבוקון וחיוך. אוהבים אותך ואיחולינו מקרב לב.

מכיוון שמצויים אנו עדיין בימי חול המועד של פסח , כמה מחשבות של 4 על 4: כנגד ארבעה בנים דיברה התורה: חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול. צירוף זה מתאים לכל חברה וחברה. מיהו החכם שלנו בקיבוצנו? תאמרו ה"איכפתניק", זה שהקיבוץ כל כך יקר לו שמאמין שזו דרך החיים הטובה ביותר לאדם, לפרט ולחברה הסובבת אותו, והוא חושב איך לשמרו ולאן לקדמו והוא יושב ויוצר תקנונים וחוקות והחלטות, בונה גדרות וחומות ולא נח לרגע. וה"רשע"? מקטר על הכל. הכל רע, לא מוצלח, אפילו האנשים ומעשיהם גרועים, כל זמנו עוסק בביקורת על כל התנהלות חיינו. אבל יש אומרים שבזכותו מובלים השינויים. ו"התם" הם אותם שבאים בקהלינו ומוצאים בו מקום נוח לחיות ולא מתוך אמונה כלשהי, ולא מתוך רצון לדעת ולהבין את אורחות חיינו אלא מטעמים אחרים וכך כלווינים הם נעשים לשותפינו. ו"שאינו יודע לשאול" מי הוא? אלה הם ילדינו שגדלים כאן  הם לא טעמו בסדר קיבוצי את חווית הביחד ולו פעם אחת, הם לא מכירים מהי שירה של 800 – 900 איש ביחד. הם אלה שמחמיצים חוויה קיבוצית ייחודית ואחר כך  גם בחגינו האחרים אינם עמנו ויש להם שפע תחליפים לכך, הם אינם יודעים אפילו מה לשאול עלינו ועל חיינו וחיבורם למקום הזה הוא מבלי דעת.

ואם עסקנו בארבעה בנים נמשיך ונעסוק בארבע הכוסות אותן אנו משיקים. מנהג ארבע כוסות אינו מוזכר בתורה. הוא מופיע לראשונה בתקופת המשנה. מה הן ארבע הכוסות? במסורת היהודית, כוס ראשונה, היא "כוס הקידוש" ואינה שונה במהותה מיתר מועדי ישראל.    כוס שניה נקראת "כוס המגיד" הבאה לפני ארבע הקושיות שתפקידה לעורר את הילדים לקראת ה"קושיות". כוס שלישית "ברכת המזון" נמזגת לפני הברכה ונלגמת מיד אחריה. כוס רביעית היא הכוס בה "גומרים את ההלל" (על מעשה ידינו וכד'). כמובן שהיו מחלוקות בין החכמים למה דווקא ככה, אבל לא היה ויכוח שהרמת הכוסות היא על יין (אדום). ההסבר הנפוץ ביותר אומר, שמנהג ארבע הכוסות מכוון לארבע לשונות הגאולה המופיעות בספר "שמות" והן: ו"הוצאתי", ו"הצלתי", ו"גאלתי" ו"לקחתי" שכולן לקוחות מסיפור יציאת מצריים.  מחקרים מודרנים תמהים על המספר 4 החוזר בליל הסדר: ארבע כוסות, ארבע קושיות, ארבעה בנים וההסבר לכך הוא שבתקופת המשנה (100-200 לספירה) היהדות התמודדה עם ראשית הנצרות והיו במספר ארבע כמין התנצחות עם הנצרות שמאמינה בשילוש (3) הקדוש.
אז לחיים טובים לכולנו!               "שבוע טוב"!

אנחנו לפני ליל הסדר ואני מקדיש את ה'שבוע טוב' כולו למשה רבנו. המנהיג, הנביא, מורה דרך בהלכה ובחיים הגשמיים של בני-עם ישראל. מדוע שמו אינו מוזכר כלל בהגדה שעוסקת רבות ביציאת מצריים? לשאלה זו תשובות רבות  אחת מהן היא שאי הזכרת שמו היא הביטוי ל"אנטי מצריות" של בני ישראל. הם "יצאו" את מצריים, בה מרדו ויצאו נגד השליט- פרעה, מלך נערץ ועריץ ונגד עבודת האלים. לבני ישראל היה את מנהיגם משה, ומעליו היה אלוהים אחד והייתה התורה, זולתם אין. אישיותו של משה הייתה כה משמעותית, שכותבי ההגדה לא רצו שימוקם בה מעל אלוהים ומעל התורה וייהפך "לאל" נוסף. (אגב, מסיבה זו גם לא ידוע מקום קבורתו).מי היה משה, האם שנות ילדותו ונעוריו הכינו אותו למנהיגות? נפשית, משה עבר בחייו אירועים ותהליכים לא פשוטים: הוא הורחק ממשפחתו הביולוגית בצו "כל הבן היילוד…" גדל בבית פרעה/המלוכה. לאחר שהרג את המצרי נעקר מבית המלוכה בברחו למדיין, שם ליד אחת הבארות ראה איך מתעללים בבנות יתרו והושיט להן עזרה. על כך יתרו אימץ אותו ונתן לו את בתו ציפורה לאישה (ממנה נולדו שני בניו גרשום ואליעזר) והיה לרועה צאן פשוט. ברעייתו את הצאן "נתקל" בסנה הבוער (שלא אוכל) ופגש לראשונה את אלוהים המצווה עליו: "הושיע את עם ישראל ממצריים" על אף נימוקי התנגדותו (הצניעות והגמגום). שוב הוא עוזב את משפחתו ובגיל 79 חוזר למצריים, מכה את המצרים בעשר המכות, קורע את ים סוף בואך המדבר וכעבור שבעה שבועות מקיים את מעמד הר סיני -קבלת התורה. לא פשוט היה לו להיות מנהיגו של העם הזה ובמסע במדבר  התממשו הצרות של מנהיג: העם רעב, צמא, ממורמר, נוסטלגי (זוכר את סיר הבשר במצריים) פה ושם נסיונות למרד, (קורח למשל), כשלונות (המרגלים), מלחמות עם עמים ואסונות במשפחה. מה הפלא שמשה איבד את סבלנותו ושבמקום לבקש מהסלע מים היכה בו  ועל כך נענש על ידי אלוהים שמנע ממנו את הכניסה לארץ משאת נפשו. האם המעשה הזה היה חילול השם? או חוסר אמון של אלוהים? האם הייתה ביניהם תחרות על אהבת העם? במונחים של היום, היחצ"ן של משה לא היה מוצלח במיוחד וסיפור "העונש" נותר מעורפל במידה רבה.    משה נפטר בגיל 120 עזוב, זנוח ומתוסכל, במקום לא ידוע, כשהוא משקיף בעצב על התממשות חזון חייו, על הארץ הנכספת שעדיה לא בא. משה היה אדם צנוע וישר דרך וככל האדם עם חולשות ומגרעות. אך גם ניחן בחוסן נפשי ואישיות כריזמטית שעשו אותו למנהיג הגדול ביותר שקם לעם ישראל עד היום.

למשה היו עשרה שמות. מקובל לחשוב שהשם משה בא מ"משיתיהו מן המים" ויש האומרים שהשם בא מmose , (מוס), שפירושו "ילד" במצרית עתיקה. (אתם זוכרים שמצאו אותו בתיבה על היאור). ואלה הם עשרת השמות: אביגדור – אביהם של הגודרים. כך קרא לו סבא קהת.          עמרם אביו קרא לו: חבר – חיבר את בני ישראל לאביהם שבשמים.          יוכבד אמו קראה לו: ירד – הוריד את השכינה וקראה לו גם יקותיאל בבחינת קיוויתי לאל.       אהרון אחיו קרא לו: אבי זנוח – אב למוזנחים שהיזניחום.    האומנת קראה לו: אבי סוכו – אביהם של נביאים שסוכים ברוח הקודש.     הקב"ה קרא לו: טוביה – כי טוב הוא. העם קרא לו: שמעיה – שמע האל תפילתו וכן קרא לו: בן נתנאל – לו נתן האל.                                        וביתיה (זה שמה של בת פרעה) קראה לו משה – כי מן המים משיתיהו.

ואם ציינו את המספר 120 אני לא יכול להתעלם מכך שזה גם המספר המציין את 'שבוע טוב' הזה ואני בהחלט גאה על כך ולא יכול שלא להודות לשותפי, לרעיה על השותפות בבחירת הנושאים לכתיבה ולכוריאוגרפיה, בעצה, בעריכה הלשונית והסגנונית ולתימור על העריכה הגרפית. וכמובן לכם קוראי הנאמנים.

"שבוע טוב" וחג פסח שמח!

חופן ברכות שלוח לך, יהב, ליום הולדתך, מכולנו. אנחנו אוהבים אותך, מצפים לשובך ומאחלים לך בנוסף ל"ברוך השב" גם קליטה מהירה היכן שתבחר להיות ושרצונותיך יתגשמו ויתממשו …כולם!. קבל ואפילו מרחוק, את חיבוקנו החם.

אני זוכר שהייתי ילד קטן, אבא היה לוקח אותי בחשכה להתבונן בשמים המכוכבים ולימד אותי את שמם של הכוכבים הידועים כמו: כוכב הצפון, אוריון, הקסיופיאה, הדובה הגדולה והקטנה, סיריוס ועוד ועוד. ממנו למדתי על שעות אור ושעות חושך המשתנות עם הזמן וממנו שמעתי פעם ראשונה את המושג שעון קיץ ושעון חורף. נזכרתי בכך, כשראיתי ב"הארץ" את סיפור ההיסטוריה של החלפת השעון. הפעם הראשונה בה הונהג שעון הקיץ הייתה ב – 2 ליוני 1940 על ידי הנציב הבריטי ועורר זעם ביישוב היהודי הקטן. האיכרים טענו "שהפרות מתנגדות לחליבה שעה אחת קודם". היה קשה לממש את מהלך הארכת שעות היום לתוך הערב ונטען כי "איננו יכולים להסתתר מרוגזה של השמש". שבע שנים התקיים שעון הקיץ וב – 1947 בוטל תחת הנימוק, שצריך "להתאים את ארץ ישראל לשאר הארצות במזרח התיכון" ב – 1948 הביטול בוטל. זו הייתה אחת ההחלטות הראשונות של ממשלת ישראל. עשר שנים התקיימה החלפת השעון כסדרה, עד שב – 1958 הממשלה מודיעה על ביטולו שהוחזר שוב רק ב – 1974 אחרי מלחמת יום הכיפורים בעקבות משבר האנרגיה בעולם ושורד שנתיים ושוב מוחזר ב1980. מאז, הוויכוחים על משך תקפות השעון נמשכו על פי זגזוגי שרי הפנים השונים. רק ב -2013 מוחל חוק שקובע את זמני שעון הקיץ תוך ניסיון לקרבו לשעון האירופי היינו: מסוף חודש מרץ ועד סוף אוקטובר. אז אם חשבתם שלפחות להחלפת השעון אין לנו היסטוריה – טעיתם. אם מי מנכדכם יחפש פעם נושא לעבודה אישית בכיתה ה' או ו' יש לכם כאן סיפור.

הזזת השעון השנה בישרה לנו את האביב והאביב את בוא חג הפסח: "שיר השירים אשר לשלמה. ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין…" כך נפתחת מגילת 'שיר השירים' הנקראת בבתי הכנסת במהלך שבעת ימי הפסח. המגילה שהיא סידרת שירים שחיבר המלך שלמה, סידרה של שירי אהבה בין  גבר ואישה המתפרשים גם כמשל ליחסי עם ישראל עם הקב"ה. שלמה היה מלך ולא יו"ר אגודת הסופרים. היו לו גם 1000 נשים ובנה גם את בית המקדש. בכל זאת מצא זמן לכתוב שלושה ספרים הכלולים בתנ"ך: "שיר השירים", "משלי" ו"קהלת". מה יש ב'שיר השירים'? זה ספר קצר ובו 17 שירים (ועוד כמה פסוקים) ומכאן שמו. אין קשר בין השירים פרט להיותם שירי אהבה. במגילה זו כמה נושאי שירים: שירי רועים, שירי כורמים, נוף כפרי, נוף עירוני, שירי חתונה, שירי אביב ופריחה, שירי מונולוג (גבר או אישה) ושירים שהם דיאלוג (בין גבר ואישה) ובין אחות לאח. אין פלא של'שיר השירים' חוברו לחנים רבים המושרים עד היום ולא רק בפסח.                               "שבוע טוב"!

בעקבות חגיגות פורים הנמשכות כבר שבוע ויותר אתייחס לסוגיה השייכת לחג. בהרצאה מרתקת ששמעתי בבר אילן עמד המרצה על הוויכוח בין החכמים על מידת קדושתה של המגילה והאם להכלילה בתנ"ך. מגילת אסתר הוא הספר היחידי בו לא מוזכר ולו פעם אחת שם האלוהים ודי בסיבה זו כדי שלא להכניסו לתנ"ך המחלוקת נמשכה עוד בתקופת התנאים והאמוראים במאה השנייה לספירה ולבסוף הוכנסה המגילה לכתבי הקודש. חז"ל חשו, כנראה, ביסודות הזרים המצויים בסיפור, ויתכן שמדובר בחג פרסי קדום שהיהודים אימצו ולאחר מכן גיירו אותו. ואז… המרצה אמר: "בשבוע הבא, פורים. אני רוצה לספר לכם היום את הסיפור היפהפה על מרדוך ועשתר בימי מלכותו של כסרקסס (אחשוורוש)" וכאן בערך הסתיימה ההרצאה כשחלק מאתנו צוחקים וחלק זועם.
כשדיברנו בינינו על פורים אמרה לי רעיתי החכמה: "תראה, למדנו והושפענו מעמים אחרים איך לשמוח וליהנות מהשמחה מהלב (צ'ילה, ברזיל!) אבל על מה אנחנו חוגגים פורים?  איזה "נס פורים" אנו מציינים בריקודים ותחפושות? על רצח הרבים שעשו היהודים בגויים, על תליית עשרת בני המן ועוד ועוד. האם זו סיבה למסיבה?  (שכל יהודי מצפה לה מדי שנה). ותראה" הוסיפה, "גם בחג החנוכה חוזר סיפור דומה, (נס חנוכה) שאנחנו חוגגים את הטבח ביוונים, והורגים בהם בתחבולות מכביסטיות מתוחכמות". אבל כשהורגים בנו… אנו מעלים נימוקים מוסריים, כמו זכויות אנוש אלמנטריות, ושוללים כל רצח והרג באשר הוא.  הסכמתי ורק אמרתי: "תראי, חנוכה ופורים הם החגים היחידים שיש לנו, שהם לא באים מהתורה אלא באים מתקנת "חכמים". והגענו בשמחה לחג הפורים שלנו. קראנו ב"דף לחוגג" שבחגיגה שלנו, החל משעה 22.00, מי שיגיש לנו את המשקאות החריפים, לא יהיו חברינו אלא שכירים. לא מזמן שאל אותי חבר האם המציאות בה יש לנו כסף, הרבה כסף, לא תגרום לשחיתות כלשהי? אמרתי לו: "שחיתות לא, אבל תופעות כמו התנדבות, כמו התגייסות, תחלשנה מאוד. הכסף "ממלא את מקומם" אז למה להתאמץ?. בירור קצר עם ז'קי הבהיר לי, שהשכירים להגשת המשקאות הוזמנו, כי חברינו לא מוכנים להגיש בשעות אלו. ואני אומר (ואם הייתה לי השפעה הייתי גם עושה) אין מתנדבים – אין שתייה, מחר לא יתנדבו לקישוט ניקח שכירים שיקשטו, אני אומר (ואם הייתה לי השפעה…) אין מתנדבים – אין קישוט וכך הלאה וכך הלאה. ההתעלמות מהתופעה וחוסר תגובה, הן שתייצרנה בסופו של דבר את התנאים להסתאבות. ואחרון אחרון, אני מברך את הדר וחבריו על שחזרו ולקחו על עצמם ל"עשות" לכולנו את החג, קצת לצחוק על עצמנו וליהנות מביקורת צולפת על אחרים.         בהצלחה!
"שבוע טוב"!

ב 9.3. ציינו לנואי יום הולדת. ישנם רגעים לאדם שלא יישכחו והם כעין צומת בחייו. רבים מהם הם רגעי אושר אחד מאלה הוא הולדת הבת/ן הראשונה וגם בהולדת הנכדה הראשונה. לא רק שאתה כל כך מאושר אלא אתה מתבונן בעצמך ואתה אומר: "נוצרת כאן שושלת ואתה, מכל היבט שהוא, מקים שבט!" וזה אומר שהגיע הזמן מצד אחד, וזה אומר אחריות מצד שני, אבל בייחוד מקור נוסף לאושר, לשמחה, לחיבוק ולאהבה. תמיד שאני בא לברך אותך , נכדתנו האהובה הראשונה, אני מברך את עצמי/נו שזכינו בך (וכמובן גם בכל הנכדים שבאו בעקבותייך). במה נברכך? שיתמלאו כל משאלותיך, וכל רצונותייך שיתגשמו בכח יופייך וחכמתך. אוהבים אותך כל כך!

במגילת העצמאות כתוב: בארץ ישראל קם העם היהודי! אבל אנחנו יודעים שהעם היהודי לא קם בארץ ישראל, הוא קם במדבר סיני ויש האומרים אפילו במצריים! מוזר… עמים קמים במולדתם ורק עם ישראל קם בדרך למולדתו. מהיכן אנו יודעים זאת? בפרשת השבוע "פיקודיי", סיימנו לקרוא את ספר 'שמות' בו סופרו כל התלאות הרעות והטובות שקרו לבני ישראל במעבר מקבוצות יחידים לאומה, לעם. ספר שמות מתחיל בסיפורי משפחת יעקב הנמצאת בגלות במצריים ומסתיים בעם גדול בעל זהות ברורה ומוגדרת במדבר. הנה, הוכחה שהקמת עם לא תלוייה דווקא במקום גיאוגרפי. (למרות שקיומו של עם מצריך שלושה תנאים: טריטוריה משותפת, שפה משותפת ועבר משותף).    ואי אפשר בלי לנסות לעשות "סדר והסבר" במה שאתם יודעים על חג הפורים:

א. חג פורים מבוסס על סיפור מגילת אסתר בו ניצלו היהודים מרצח עם בתקופת האימפריה הפרסית (130 מדינות בממלכה), שזמם לבצע המן בהסכמת אחשוורוש. (355 – 356 לפנה"ס).
ב. פורים נקרא על שום מה? החג נקרא על שום ה"פור" (גורל) שהטיל המן כדי לקבוע את יום הטבח ביהודים.
ג'. מה אירע באותו יום? ברצף האירועים המתוארים במגילת אסתר התהפך הגלגל והיהודים הם אלה שהרגו באויביהם.
ד'. תענית אסתר, מקורה? בי"ג באדר נקבע יום צום לזכר מה שהיה מיועד לקרות ליהודים למחרת.
ה'. גילויי השמחה המאפיין המרכזי של החג בו משתלבים מאכלי החג (דברי מתיקה בעיקר) והשתייה (יין – עדלאידע), בלבישת תחפושות ומסכות, בדברי בדחנות והרבה רעש מהרעשנים.
ו'. מצוות החג? חובת קריאה ב"מגילת אסתר", משלוח מנות איש לרעהו, ומתנות לעניים.
אחרי ששיננו את "עיקרי החג", שיהיה לנו חג פורים שמח ו"שבוע טוב"!

במוצ"ש, אחרי שהלכתם העברנו בטלוויזיה מערוץ הספורט לחדשות ושם התקיים דיון על מעורבות הורים בספורט ילדיהם, בעיקר בכדורגל, אצל ילדים בגילים 8-11 ועל רמת האלימות המופגנת מדי שבת במגרשים. איומים על מאמנים, מכות למאמנים שלא לדבר על קללות ונאצות הנזרקות על כל הסובבים בכל משחק. על מה? על המלחמה להיות כוכב  אישי או קבוצתי? כדי לתפוס מקום יותר גבוה בליגת הילדים. כדי לנצח בכל מחיר וכל הדרכים כשרות (איומים, קללות, מכות). שמחתי לראות מאמן שהוציא את קבוצתו מליגת הילדים בגלל אי שמירה על החוקים שהם עקרונותיו במשחקי הספורט. מהכתבה המקיפה (והרעה) הזו אתה (אני) מצליח לקלוט מה קורה היום, באיזה סוגי ספורט משחקים היום. האם המשחק הוא תחרותי בלבד? ואיפה ההנאה מהמשחק עצמו משיתוף כל הילדים, גם הפחות טובים? זה אומר גם מה הציפיות (להיות הכי טוב, תמיד ראשון) של ההורים מילדיהם. אני כותב זאת בעצב לא כי אני חושב שמעורבות הורים מאוזנת במשחקי ילדים מיותרת, ההיפך, אלא דווקא מכך שהילדים היום כ"כ תלויים בדחיפת הוריהם ובאמביציות שלהם. אני כבר לא רואה בחצרנו את המשחקים התמימים של 3 אבנים/דגלים ודאי שלא תופסת או מחבואים על פני כל הקיבוץ. לעתים רחוקות עוד רואים "סימני דרך". סוגי משחקים המשותפים והמשתפים את כולם. אני יודע שמרבית הילדים קוראים מעט ספרים ויודע אף יודע, שבסלולרי המשוכלל, שהפך לחבר הכי טוב (עם המחשב), יש בלי סוף משחקים, האם זה הכיוון? עודני חושב מחשבות פסימיות על אלה, נזכרתי בדמות הגיבור הספרותי של ימי ילדותי מהספר "מחניים" של פרנץ מולנר, ששמו היה נמצ'ק. אותו ילד קטן, בבודפשט בהונגריה, בן למשפחת חייטים עניים, שהקריב את חייו  בעבור קבוצתו שהייתה ב"מלחמה" עם קבוצת ילדים אחרת שפלשה למגרש הגרוטאות "שלהם". כל כך הזדהיתי אתו. שכשהצגנו את ההצגה שעובדה מהספר (פעמיים) קיבלתי בכתה ח', את התפקיד שלו (נמצ'ק) ומתתי כשמנחם (אטש, מנהיג הרעים) ניצב למראשות מיטתי. ואני רוצה לספר לכם את הסיפור כי לצערי הגדול לא תקראו היום את הספר הנפלא הזה. הסיפור הוא סיפור מלחמתם של נערי רח' פאול העניים מול תלמידי ביה"ס הריאלי שפלשו למגרש הגרוטאות שהיה מקומם היחיד עלי אדמות. נערי רח' פאול התאגדו ליחידה צבאית שכל לוחמיה "קצינים" זולת חייל פשוט אחד: נמצ'ק הקטן, שברגע הגורלי של הקרב על המגרש הוכיח כי מסירותו של החייל הפשוט עולה על זו של "בעלי הדרגות". הוא הביא את הניצחון אך שילם על כך בחייו. סצינת מותו בסוף הספר היא גם נפלאה וגם איומה (אין סיומים כאלה בספרות הילדים היום) וכך היא מתוארת למיטב זכרוני: הוא חולה בדלקת ריאות אחרי שטבל במים קפואים באחד ממסעות הריגול שהוטלו עליו ובמקום לשכב במיטתו הוא מביס בשארית כוחותיו את מנהיגה החסון של כנופיית הפולשים למגרש. כשחבריו מכירים (סו"ס) בגבורתו הם מפסיקים ללעוג לו ובאים לביתו אסירי תודה. הוריו העניים ממררים בבכי ליד מיטתו עליה הוא מוטל ואז… נכנס בורגני ומצווה על האב, על אף תחנוניו ובכיו לתקן את חליפתו והאב נאלץ לתקנה (לפרנסתו) כשדאגתו היא שדמעותיו לא יכתימו את בד החליפה. ואז בא הסוף המצמרר שהאמא מלטפת את נמצ'ק, כשכל חבריו ניצבים ליד מיטתו ואומרת:  "הוא אינו נושם" ופתע צורחת:"ידו קרה"! (כאן תמיד הייתי נחנק בגרוני בתחושת אי צדק משוועת כשהבנתי שהוא מת). קראתי את הספר הזה עשרות פעמים ותמיד הרגיז אותי הסוף שלו האומר שהכל היה לשווא, שהעירייה החליטה לבנות על המגרש בית מגורים. סיפרתי לכם סיפור שנכתב ב – 1907 סיפור שאפילו מיטב המוחות היום, המתכננים משחק צופי לא יכולים להמציא כמוהו, סיפור שיש בו הכל מכל, ספר שלם על "משחקי" חבורת נערים. שנים לקח לי עד שהבנתי, שהספר הוא ספר פטריוטי, בו הדגש על ערכים כמו: הקרבה עצמית, נאמנות למנהיג, אהבת מולדת (מגרש), אומץ לב, ציות, ופאתוס קיטשי של המוות.  ותסלחו לי  אם מכתבה בטלוויזיה , גם קצת גלשתי לימי ילדותי.

"שבוע טוב"!

רעיה אומרת שאני צריך להכניס יותר אקטואליה ב"שבוע טוב" וזה מה שאעשה הפעם. לפני שבוע התרכזתי בחידון  העברית של שומריה אבל אני לא רוצה  לדלג על סיפור עגל הזהב שהיה בפרשת השבוע "כי תשא". ראשית  הסיפור. חטא העגל הוא החטא שבו עשו בני ישראל פסל זהב בדמות עגל במדבר סיני. חמישים יום לאחר יציאתם ממצריים הגיעו בני ישראל להר סיני שם קיבלו את עשרת הדיברות ואחר כך עלה משה להר כדי לקבל את לוחות הברית. משלא חזר אחרי ארבעים יום, על פי חישובם, חשבו שלא יחזור לעולם, פנו לאהרון אחיו וביקשו ממנו לעשות להם אלוהים אחרים. אהרון בקשם "לפרוק את הנזמים והעדיים" (אותם תרמו בשמחה) כדי ליצור את עגל הזהב. אהרון עצמו ניסה לדחות את "חגיגת העגל" עד לשובו של משה, על פי חישוביו שלו והכריז שהחג יחול רק למחרת היום. אך כשקמו בבוקר וראו שמשה לא חזר, החלו ל"עבוד" את העגל. לפי רש"י הסיבה ליצירת העגל הייתה טעותם של בני ישראל בספירת  ארבעים (40) הימים על ההר. ואוסיף עוד שתי פרשנויות:  1. יצירת העגל נבעה מכך שבני ישראל לא הורגלו לרעיון של אל בלתי נראה, בלתי נתפס. אלא רצו משהו מוחשי, גשמי שאפשר לראותו ולחוש אותו.  2. יצירת העגל הושפעה מכך שבמהלך יציאת מצריים הצטרפו לבני ישראל ערב רב של אנשים שלא השתייכו אליהם (מנישואי תערובת, מזדמנים וכד') שהאמינו באלילים אחרים.  הסוף ידוע: בראות משה את העם חוגג סביב העגל, שבר את לוחות הברית, שרף את העגל ופיזר אפרו על המים אותם שתו בני ישראל, (אני לא יודע אם לזהב בכלל יש אפר) הוא אסף את בני שבטו, לוי, והורה להם להרוג את כל אלו שעבדו את עגל הזהב (3000 איש ). בימינו, הביטוי "עגל הזהב" מוזכר ומודגש בהקשר לסגידה לחומרנות, חמדנות ורדיפה אחר עושר וממון. קראתי מאמר ובו נטען שהחברה הישראלית לוקה בתסמין "עגל הזהב" במגמותיה: ברכושנות, בחמדנות, בגשמיות, בהאלהת הכסף ובצבירתו כיעד החשוב ביותר ומולה היעלמות האידיאולוגיה והחשיבה החברתית- הכלכלית, האנושיות והרגישות. ובהמשך לכך, חוסר לקיחת אחריות כלפי האחר, מירכוז האני /משפחתי, ירדה רמת האכפתיות ועמה התגברה האדישות, ומה במקומותינו?  והקיבוץ? דומה? שונה?  אני לא יודע אם לכך רעיה התכוונה בדברה על הקשר בין מה שהיה ומה שהווה, תחשבו על זה.

"שבוע טוב!"

אחרי חגיגות ה"ענק" להדר בארבעים להולדתו, ואכן הזמן עובר על כולנו, החגיגה השנה צנועה בהרבה אבל הרגשות רק מעצימות. זו הזדמנות נאה לברך אותך, הדר, ליום הולדתך באהבה רבה, בכל טוב ואושר בכל שתעשה, בהרבה שמחה!, ובגילך כבר אפשר לומר, להציע לך, להביט בפיכחון סביבך ולמצוא תמיד את הטוב והיפה, את חצי הכוס המלאה.

השבוע "בא כשמן בעצמותי" (חוברת "אם בארזים נפלה שלכת" עמ' 15)חידון השפה העברית של "שומריה". מנהג יפה זה, לקיים חידון שנתי ואת תהליך ההכנה  לקראתו, שמאיר "ערכי יסוד" בחיי האומה, העם והמדינה מתקיים כבר כמה שנים והשנה מוקדש לעברית, להעשרת השפה העברית, ואולי גם בא כהתרסה קלה לשפה ה"וואטסאפית" השולטת היום בייחוד אצל בני הנוער. החוברת הנאה המונחת לפני עשויה היטב ז.א. המונחים כתובים ברור, מנוסחים כהלכה ומעוצבים באופן מאוד קריא ונגיש לכל אחד ואחת. אין זה סוד שהשפה העברית מתרדדת, (נעשית רדודה), שעושרה כפי שבא לביטוי בתנ"ך ועד הספרות בת זמננו, היא שפה אחרת לגמרי מזו המדוברת ביומיום. והנה, חבורת המחנכים של "שומריה" מצליחה להביא את הנוער להתעניין וללמוד את השפה העברית ולשים בצד לשבוע/יים/חודש את ה"היוש", "ביוש", "מה נש"?, "אממממ", "חחחחח" וכד'. פשוט נפלא! אני לא משלה את עצמי שיום אחד יבוא אלי מור ויאמר לי: "סבא, זה עשרת ימים שלא ראיתיך", כמו שאמר לי אחי בילדותו. אני גם לא משלה את עצמי שמחר "שפת הרחוב" תיעלם וכולם ידברו בשפת עבר. כל בר דעת יודע ששפה חיה כוללת גם מילים וביטויי סלנג ושיבושי לשון, אבל אולי יהיה בחידון זה, בתחרות בין החניכים על הידע הבקיאות, בסיס למה שאמר קוהלת: "שלח לחמך על פני המים, כי ברב ימים תמצאנו" (עמ'47). החייאת השפה העברית היא ההישג הענק של התנועה הציונית! אבא תמיד היה מוסיף למשפט הזה "והקיבוץ", וחוזר ואומר: העברית והקיבוץ! והוא צדק. לא נותר לי אלא באמת לברך על היוזמה הזו קודם כל את המחנכים (ובמיוחד את ירון) ובעיקר את החניכים שמוכנים להקדיש מזמנם בעיסוק בשפה העברית. בשבילנו, זו שמחה גדולה וסיפוק גדול.
"שבוע טוב!"
נ.ב. אמש היינו באירוע החידון השנתי שהוקדש לעברית ונהנינו מאוד מארגון האולם, דרך השאלות (שחלקן היה קשה מדי גם למומחי השפה) ומהתשובות. כשהנוער רוצה הוא מצליח. הפן האישי כמובן לא חסר. רחב לבנו כשראינו בין חמשת זוגות המסיימים את ליאן וספיר. ורגע של נחת כזה, כמו הרגע בו  הוכרז על ספיר כזוכה במקום השני (רק כתה ח'), אני לא זוכר. בעצם הגיע לו לדעתי המקום הראשון כי כולם הופיעו בזוגות וספיר למעשה היה יחידי.     לליאן וספיר – ברכות  !

 "שבוע טוב" (112)

אורי בת עשר. פעם ראשונה בחייה מעבירה קידומת ואנחנו מרגישים קליק קטן שאומר לנו "איך שהזמן רץ". איך מברכים ילדה בת עשר שרוצים שתישאר כזו, איך מברכים ילדה בת עשר בברכה שהיא רצינית וגם ילדית, שמתאימות לה מילים כמו "בגרות", "אחריות" וגם מילים כמו: "שובבות", "צחוקים", "פרחחיות" אני רואה שאני מסתבך אז אומר לך: קיקה! אנחנו כל כך אוהבים אותך! מאחלים לך רק טוב, המון שמחה, לך להוריך ולאחים שלך! ושלא תפסיקי לרקוד! ואתה הדר, המתן לברכה בשבוע הבא.

לפני שבועיים דיברנו על תרומתו של יתרו למיסוד החברה והיום נעשה צעד אחד קדימה בהתפתחות הממסד. פרשת השבוע שעבר נקראה "תרומות". על שום מה? על שום שבניית המשכן (בית האלוהים) במדבר עולה הרבה כסף ועל כן, כל אחד ואחת מתבקש לתרום "כאשר ידבנו ליבו", כמה שהוא יכול. האירוע הזה חל ב1313 לפנה"ס (לפי מחקרים). בסיפורי המקרא ההתרמה עברה בהצלחה "מעל למשוער" והנה, חלפו 300 שנה ובירושלים מולך שלמה המלך המכונה גם "החכם באדם", שהבין, שבבואך לבנות בית מקדש מפואר,על תרומות אי אפשר לסמוך ושינה כיוון מ"רצוני"ל"מחייב", מ"התנדבות" ל"חובה". קראו לכך מסים! ואיך הבטיח את ביצוע גביית המיסים הנתבעים? הוא מינה 12 נציבים (אחד לשבט) במקום המוכתארים המקומיים ששלטו בישובים השונים ואמר להם:"אתם תעבירו אלי (לשלטון המרכזי) את כל "פירותיכם" (ההכנסות) חודש אחד בשנה".כך צבר כסף רב לבניין המקדש, כך גם עשק את אזרחיו. לפעמים גם לנו נדמה שהמיסוי במדינתנו אינו צודק ועושק את אזרחיו אם כי מההיסטוריה למדנו, ששלטון מרכזי צריך מימון לקיומו (לקיומנו) והמיסוי (כזה או אחר) הוא הדרך היעילה והטובה ביותר להשיגו. אצלנו היום חל שכלול בשיטה: יש מסים ישירים ועקיפים ובצידם גם שפע של תרומות שהאזרח מתבקש לתרום (ממסדיות ופרטיות) ושפע גדול יותר,ממש הצפה של בקשות לתרומות. משם זה התחיל.

פרשת השבוע "תצווה" עוסקת במשכן ומייחסת חשיבות רבה לבגדי הכוהנים בבחינת "הבגד עושה את האדם" מבלי להשתמש במילה "אופנה". פעמיים בהיסטוריה אלוהים עיצב בגדים: בפעם הראשונה לאדם וחוה בגן העדן בלבוש העירום ולאחר חטא האכילה מתפוח עץ הדעת כיסוי מינימלי של אבריהם בעלי תאנה. ובפעם השנייה בפרשה שלנו בבגדי הכוהנים המפוארים. משום שכוהן בג'ינס,טי-שירט וקרוקס לא יגרום לעם להעריך את המנהיגות הרוחנית שלו,  וגם לא את עצמו כלפי תפקידו. וטיפת אקטואליה על בגדים. ראו איך ש"ס והפמיניסטיות התאחדו(!) בקריאה לשרת הספורט לבטל את תופעת ה"מעודדות" בהפסקות משחקי כדורסל, בשל לבושן החושפני ותנועותיהן בנימוק של פגיעה בצניעותן,ברגשות הציבור ובכבודו.

"בשבוע שעבר קטעתי את הסיפור על חוני המעגל. לאחר שננזפתי בשל כך אני בא להשלימו. סיימנו בכך שחוני ראה את הנכד מלקט חרובים… שאלו: "אתה נטעת את העץ?" השיבו: "אבי אבי (סבי) נטעו". הבין חוני שנרדם לשבעים שנה. חזר לביתו וראה שהכול השתנה ובני אדם אחרים גרים בו. נכנס לבית המדרש ועל כל קושיה שהיה מברר להם היה אומר: "אני חוני המעגל" ואיש לא האמין לו שהוא חוני המעגל ולא נהגו בו כבוד ראוי. חלשה דעתו, ביקש רחמים ומת. עכשיו אולי תבינו למה קטעתי את הסיפור, כי לכזה, אני לא רוצה להידמות.

"שבוע טוב"

חבר… שותף…. מפקד… כאח. איך החיים הופכים לזיכרונות: חברות שהתחילה לפני 45 שנה, בצבא.שנים ארוכות בהן ליווינו אחד את השני בכל החוויות המשמחות והפחות משמחות,  בהן ליווינו אחד את השני במעשינו, בפעילויותינו בעיסוקינו וחוויותנו. המכנה המשותף הראשון שלנו היה כשהסתבר לנו לנשותינו יש אותו שם, שם נפלא –רעיה! המכנה המשותף השני היה דרך החיים המשותפת בה חיינו – הקיבוץ!,  חברותנו התבססה על אורח החיים הזה, שלא תמיד הקל עליך.  היית איכפתניק לוחם, ביחס לקיבוצך-ביתך – יגור וגם במכנה המשותף השלישי, במסגרת הצבאית. החברות בינינו התחזקה מאוד על רקע מלחמת יום כיפור. אני זוכר שבאת אלי ב-7.10.73 בלילה וביקשת שאקח שיירה של מכליות דלק למפקדת האוגדה בהר שיפון ואמרת: "תיזהר ליד נפח אולי יש שם סורים". כשחזרתי  עם שחר נתת לי חיבוק לבבי כזה וחיוך האומר שבעצם "אני הייתי צריך לעלות בעצמי לרמה ולא אתה" ואחרי כן ממ"פ נהיית סמג"ד ואחרי כן החלו השחרורים, והחזקת אותי אתך עד ליל הסדר. חיינו ביחד חצי שנה. סיפרת לי על עצמך, על המשפחה על ההורים על יגור שלך ואני סיפרתי על משפחתי, על הורי ועל משמר העמק. אחר כך פרצה מלחמת לבנון ואני נזכר שבאנו למסיבת הבת מצווה של מירב, לקחת אותי הצידה ואמרת לי: "תחזור הביתה, תעלה על מדים ובוא לימ"ח אל תחכה לצו קריאה, מתחיל משהו". רמי אומר והוא המג"ד. בלילה השני למלחמה נקראת לדאמור לקבוצת פקודות."בוא" אמרת לי "תהיה הנהג שלי הלילה". נסענו בלי אורות דרך צידון ויורים עלינו כל הזמן ואתה אומר לי:"תתכופף" ואתה יודע שאי אפשר לנהוג בכפיפה אז אתה אומר:"סע יותר מהר" אבל הג'יפ מקרטע… כשהגענו לחוות המיכלים שוב חיבקת אותי, ואני חושב מה קורה לו? ומאז היינו בקשר רצוף כל הזמן בבעיות ובפתרונות. אהבנו להיפגש. כשסיפרת לי על הסרטן שלך, היה זהאךטבעי שנשוחח על כך. רציתי תמיד, להקל עליך בסיפורים, בשטויות ובהמון אהבה, כי הרגשתי שאתה הולך ונשמט ממני. ניסיתי להיות לידך שמח אבל תשאלו את רעיתי מה הייתי מספר לכשהייתי חוזר הביתה. שיתפתי אתך פעולה אבל לא נדבקתי אף פעם באופטימיות שלך, למרות שהתייעצת אתי לגבי תכניות משותפות שדיברת עליהן, עם חברינו מהצבא וטיולים שרצית רק אתי ועם נשותינו: ואמרת כמו בשיר:"אם לא בינואר אז בפברואר". אם יש משהו שהחמצנו יחד זה את הראיון המצולם של סיפור חייך שתמיד דחית בבחינת "מה בוער"ושכבר רצית לקיימו, הבאתי את המצלמה והתחלנו בראיון.. בדיוק באותו יום ניסרו ענפים סביב ביתך ואמרת לי: "פעם אחרת". ולא תהיה יותר פעם אחרת.
אהבתי אותך בשל מה שהיית לי  – כאח, כחבר, כמפקד, כשותף לדרך חיים נוח בשלום, כשענן האהבה עוטף אותך.

החיים נמשכים…ולנושא אחר. הרבה שיאי יובש נרשמו בינואר 2014 השחון ועושה רושם שפברואר לא יהיה שונה בהרבה (בלי נדר). כל אימת שמדברים על שנת בצורת עולה לפני דמותו של חוני המעגל. כולם אמרו עליו שהיה בעל יכולת נדירה להביא לכך שתפילותיו תתגשמנה. (אילו הייתי חוני המעגל, מי הייתי? האם כמוהו?) כשיצא חודש אדר ולא ירדו גשמים אמרו לו: "התפלל אתה לגשם"! התפלל ולא ירד המטר, חג סביבו מעגל ואמר:"לא אצא ממנו עד שירדו גשמים" ואז נפתחו ארובות השמים וגשם עז ניתך, כל כך הרבה גשם עד שבאו וביקשו ממנו שיפסיק את הגשם ותוך כדי תפילתו זו נשבה רוח חזקה, פיזרה את העבים וזרחה החמה. אך היום אנו חיים בתקופה שהתפילות לא עוזרות אפילו להרפיית כאב ראש. לא תפילות ולא תחינות או בקשות יביאו עלינו את הגשם המיוחל, רק סבלנות ותקווה, הוא יבוא בסוף ואולי אפילו נתפלל שיפסק!

אבל לו הייתי חוני המעגל הייתי רוצה להיות חוני מהסיפור הבא: חוני צעד בדרך ופגש איש זקן נוטע חרוב, שאל אותו למה אתה נוטע עץ חרוב? הרי העץ ייתן פריו רק בעוד 70 שנה? ענה לו האיש: אני נוטע את החרוב למען הדורות הבאים, כשם שנטעו לי אבותי"! נכנס חוני למערה התיישב, נמנם ונרדם. כעבור 70 שנה התעורר ולפניו ניצב נכדו של הזקן מלקט מפירות החרוב. (ההמשך לא חשוב) וזה החוני שהייתי בוחר להיות.

"שבוע טוב"!