שבועטוב

לעתים נדירות, בחיי אומה, מורגש אבל בהיקף ציבורי כל כך רחב כמו לאחר מותו של אריק איינשטיין. התנהלות הציבור מזכירה את ההתנהלותו אחרי רצח רבין, שהיה כידוע רצח פוליטי. הישיבה בכיכר, הדלקת נרות זיכרון ליד ביתו, התופעות שמלוות את התקשורת, הסתערות על כל מי שהיה לו קשר כלשהו עם האיש. מה קרה פה דווקא עם מותו של אריק שכל כך כאב לכולנו. היותו אדם צנוע ומסתגר ב – 30 השנים האחרונות ועם זאת שחקן וזמר יוצר ששיריו נקלטים ע"י הציבור וככל שיצירתו נוגעת ליותר בני אדם כך גדלה הילתו. ההסתגרות בבית מונעת עימותים קטנים וגדולים בחברה שלנו , עימותים שיוצרים קנאות, סכסוכים, ריבים, ובאין אלה, נותרו לנו רק הרגישות שלו, העדינות הסבלנית, היופי שבשיריו, חוסר האמירה המפורשת כמעט בכל שיריו, כשקולו החם נכנס למקומות הכי רגישים שלנו, ללב ולראש. כמובן שכך יכול לחיות רק אדם צנוע ומכונס. כשהציעו לו פרס כלשהו שכסף רב בצדו אמר רק: "אני מתבייש". ההתנהלות הזו בתקופה  שהיחצנות והשחצנות והכסף, הבוטות, הצרחות, דלות השפה, הניראות, הפירסום, הצילום על המסך הקטן והגדול, פולחן הנגיעה בזוהר, הן מנוגדות לחלוטין לדמותו וכשהוא הלך לעולמו, סלידת הציבור מתופעות אלו פרצה דרך הזיכרונות היפים המשותפים, אותם אנו נאלצים היום להשכיח כדי להיות "אין" בתרבות העכשווית. אלה זיכרונות מימים אחרים. שוב צצה על פני השטח המילה: נוסטלגיה, מילה שמזמנת בדרך כלל ללגלוג ולעג, למילה שמבטאת געגועים לתקופה אחרת, אולי, לכמיהה לתקופה אחרת, שהייתה פעם. היום נשמעים משפטים כמו: דור מחפש משמעות לחייו, או מילה כמו ערכים, או על ספורט, שעסקו בו כי אהבו לעסוק בו, והייתה נאמנות לקבוצה וסמליה, ולא רק לתגמול הכספי שבצידה. געגועים אלו עטפו את כולנו כי מצאו את ביטויים בשירים הנפלאים שאריק שר, במילים שהבנת אותן לאותיותיהן והברותיהן, בתוכנם, ברעיונותיהם ואין פלא שאהבנו אותם, אפילו נסחפנו אליהן. ואין גם פלא, ששיריו בעשור האחרון כמעט שלא הושמעו. אנחנו חיים בתקופה אחרת. לפעמים אני חושב, שאמירתו "המדינה הלכה לי פייפן" מתאימה גם לנו כי תחושתי שאנו הולכים ומאבדים את רוח חיינו בקיבוץ כקיבוץ. האם זו לא נחמה פורתא שאנשים שומעים ולומדים על תקופה שחלפה דרך שיריו?
ומשהו אישי בכיוון אחר. כולם סיפרו על הידע העמוק של אריק בספורט בהישגים באולימפיאדות, מי היה ראשון ומי שישי בגמר, ובמונדיאלים.
בזיכרונותי כילד לא היה בידע זה אחד כמו אבא שלי וכתבתי על כך סיפור "הולכים לישון" איך אבא היה מלווה אותי לבית הילדים ולפניכם קטע קצר ממנו: "וכך נשמעה השיחה  בינינו:
אבא: "מי הגיע ראשון בריצה ל – מאה מטר באתונה ב – 1900?"
אני: "תומס בורק!"
אבא: "ומי הגיע ראשון בריצה למאה מטר בלונדון ב – 1908?"
אני: "רלף קרייג!"
אבא: "טעית, קרייג ניצח בשטוקהולם ב – 1912, בלונדון ניצח ווקר!"
וכך זה נמשך … וכל זה קרה בטרם אריק נולד.

חנוכה, מה הוא החג הזה. כולנו מדברים על מרד המכבים/החשמונאים, אבל מה גרם למרד: 1. מנהיגי היוונים (הסלאוקים) הכבידו מאוד את נטל המיסים, בזזו וחיללו את אוצרות בית המקדש. 2. אנטיוכוס הטיל גזרות קשות על היהודים,  אסר על קיום מצוות היהדות והגיב בעונשים כבדים על אלו שהפרו אותן (למשל ברית מילה)   3. היוונים באו למודיעין וניסו לכפות על מתתיהו מנהגים יווניים והוא סירב, הרג את המתייוון שהופיע אצלו, הרג את שליח אנטיוכוס ולאחר מכן נמלט עם משפחתו להרים והחל במרד. ומה היו תוצאות המרד? בית המקדש שוחרר וטוהר, 80 שנה שלטה שושלת החשמונאים בארץ ולמעשה, עד קום המדינה לא קמה יישות יהודית עצמאית יציבה בארץ ישראל. ולמה שרים את "מעוז צור ישועתי" ואת "הנרות הללו" אחר הדלקת החנוכיה? כי הם השירים המספרים לנו מה קרה בחנוכה! ולמה אוכלים בחנוכה לביבות וסופגניות, מאכלים רוויי שמן? לזכר נס פך השמן בבית המקדש. בתיאבון!!!

"שבוע טוב"!

לסיום הפוסט, תוספת קטנה של העורך..
אני לא יכול להיזכר באותם אחרי הצהריימים של ילדותנו בדירת ההורים הקטנה הצופה אל גלגל הענק הקטן והמיותם ברוב השנה, מבלי להיזכר באבוקדו והלימון והתקליטים הישנים.
זוכר היטב אותנו האחים רבים על איזה תקליט נשמע לאחר שננקה טוב טוב עם כרית הקטיפה הכחולה, כל אחד וטעמו עמו, כשרק באורח פלא התקליטים של אריק איינשטיין היו בקונצנזוס- אם אחד האחים רצה או שההורים הציעו בתור פשרה, נפלו באחת כל ההתנגדויות.
כך חרשנו וחרצנו את השירים שהיה ועדיין כל כך קל לאהוב ולזמזם עד בלי די. לכבוד שבוע טוב "אריק איינשטיין", לפניכם הבחירות שלנו לשיר האהוב ביותר:
שיר- ואלה שמות
הדר- טירוף במה
תימור- השיר על התוכי יוסי
לירון- סע לאט
קרין- עטור מצחך
רעיה ועמרם-  כמה טוב ו – אח מילת מפתח

בשבוע שעבר תיארתי בכמה משפטים את מעלות עשיו. אני מרגיש צורך למנות בפניכם בכמה מילות הסבר את סבלותיו של תאומו יעקב מאז נאלץ לברוח לחרן. הוא פגש את דודו, גם הוא נוכל לא קטן (גנטיקה?). לבן כפה עליו שבע שנות עבודה עבור רחל ואז… ("בלילה הייתה רחל, בבוקר לאה") ואז… לבן אמר: "אצלנו קודם משיאים את הבת הבכורה". עוד שבע שנות עבודה עד שקיבל אותה. חשבתם פעם, שבסך הכל היו להם רק כמה רגעים של אהבה זכה בחייהם וזה היה בעת המפגש הראשון ביניהם ליד הבאר. (ככתוב "וישק לה ויבך"), ההתמודדות שלו עם עצמו על קיום הפגישה עם עשיו והפגישה. מות אהובתו רחל, פרשת דינה בתו היחידה. והאחרונה במניין: מכירת יוסף. ובכל זאת יש המכנים את יעקב "בחיר האבות" כיון שהעמיד לעם ישראל  את שנים עשר השבטים. ולסיום : גם אברהם וגם יצחק עברו משוכות, תלאות וקשיים אבל מה הן לעומת אלו שעבר יעקב.
כולנו קוראים ספרים. מי יותר – יבורך, מי פחות –מחמיץ. כולנו אוהבים את מאיר שלו, אשכול נבו, יוכי ברנדס או ליעד שוהם אבל קדמה להם בעשרת רבות של שנים ספרות עברית שהחלה ברומן העברי הראשון, "אהבת ציון". שיצא לאור ב – 1853 בגרמניה ונכתב על ידי הסופר אברהם מאפו. הספר מתאר את החיים בארץ ישראל בתקופת המלך חזקיהו והנביא ישעיהו. מתאר את החיים, שמבקרי הספרות, כינו "החיים המסמלים בטחון ושחרור לאומי". הרומן מתאר סיפור אהבה בין אמנון ותמר שהם הדמויות המרכזיות בספר, סיפור אהבה ממומש  ויש האומרים שהוא בחר בשמות אלו כדי לתקן את הקשר המעוות בו מוזכרים שני השמות במקרא. זוכרים? (זה לא סיפור לילדים). מעניין שכל התיאורים של הארץ: הטבע, הנופים, הפרטים הקטנים של בגדים ותרבות החיים וסגנונם, נכתבו מבלי שכף רגלו של מאפו דרכה בארץ. לספר הזה הייתה השפעה עצומה על הנוער העברי ואם להיתלות באילנות גבוהים, בן גוריון, למשל, הזכירו כמקור השראה לפעילותו הציונית. אבל השפעה חזקה יותר הייתה על הנוער שנפגש לראשונה עם טקסט חילוני כתוב עברית.  לשון הכתוב הייתה עברית מקראית/תלמודית וספק אם הקורא הצעיר של ימינו ששפתו היא : היוש, ביוש, מה נש', חחחחח, מז'תומרת, יביננה. למשל: ויאמר: "אבן מעמסה תכבד על לבבי, אל תיבהל ברוחך לעמסנה ולגוללנה על לבך" מאפו לא היה הראשון שפרסם כתבי יד בעברית. קדמו לו כבר מחברים בשלהי המאה ה- 18, אלא שהם לא כתבו רומנים הם כתבו מסות ומאמרים. המפורסם מכולם היה הפילוסוף משה מנדלסון (1729-1786) תרומתם של אלה בכתיבה בשפה העברית והוצאתם לאור, היא שיצרה את הרקע לתקופת ההשכלה. אבל בעצם מה אני כותב לכם כל זאת, הרי למדתם על התקופה הזו בבית הספר. אבל מי זוכר?                 "שבוע טוב"!

נ.ב. אם תהיתם למה לא התייחסתי לאריק איינשטיין, בשבוע הבא "שבוע טוב" מוקדש לאריק.

הרגשתי צורך להקדיש במסגרת המשפחתית שלנו, את ה"שבוע טוב" המיוחד הזה לאמרי, בנוסף למה שאמרתי בוידאו. בשיחה האחרונה בינינו שאלתי אותו : "אמרי, מה אתה מתעסק עם הפנסיה בתנועה הקיבוצית, למה אתה צריך לומר להם, שאנחנו יכולים לעמוד בהצעתך, כי אנחנו עשירים והם לא?" אמרי הביט בי ואמר לי: "שכחת את הערבות ההדדית?" שתקתי. בתשובתו ביטא את תמצית חייו הציבוריים. בלוויה סופר רבות עליו, ועל פעילותו, שתי מילים לא נשמעו שם: ,שליחות" ו"חום" עליהן אומר כמה משפטים. המייסדים ראו את חייהם כשליחות. אמרי היה הדמות שאליה דור המייסדים פילל, עליה חלמו שכך ייראה הדור השני,  שכך ייראו ממשיכי דרכם. אנחנו נתנו עדיפות לבניית המשק והכלכלה, אבל אמרי היה גם גדול בתחום הפעילות הציבורית וגם גדול בבניית המשק. עד יומו האחרון נשא את שתי הכפות הכבדות האלה על כתפיו  ולצדן משימות נוספות כמו בטחון. (כדי לשמור עליהן!) הוא נשא את ערכי העבודה הפשוטה, הפיזית העבודה העצמית במעורבותו הפעילה לאורך כל חייו. מהותם של כל הדברים  ששמענו בהלוויה המכובדת מאוד- מאוד, היו בכך, שאמרי לא ראה את עצמו כעסקן ציבורי, אלא כשליח, שליח של החברה, שליח של רעיון שצריך להגשימו.  צנוע ועניו  היה, ליבו לא גבה והחברות האמיתית הכנה לא הופרה. אף פעם.

אולי בזכות לוי ורחילקה, אורה, או בזכות החינוך המשותף, בזכות משמר העמק קיבוצנו המיוחד, או בזכות הפנמת הרעיון של הקיבוץ כביטוי עליון (של מה שנחשב היום כסיסמאות) להגשמת הציונות והסוציאליזם והחברות הבסיסית, אמרי היה אנושי לחבריו, לכל אדם. אנושיות שהקרינה חום על אנשי שיחו וחבריו ובחום הזה שבה את ליבם, והם היו לשותפיו. לפעמים תוך ויכוח, אי הסכמות, אך תוך ליבון ושאיפה לסיכום משותף. ללא נימה אישית, ללא התבצרות מאחורי עמדות, אלא על ידי מגע אנושי, אוהד, במבט ובמילה הנאמרת. תראו כמה מילים ומושגים של "פעם" נהיים אקטואלים כל כך, בבואנו לומר מילות פרדה מחבר שלנו.

אבל יותר מכל עבורנו, אמרי היה הבן דוד האהוב של רעיה. כשהוריו נסעו לשליחות של חצי שנה בחו"ל, כפי שהיה מקובל( בימים ההם), אמרי היה בבית של דשה וגנייק ואז, אני חושב, הפך מבן דוד לאח. ב -9.9 כשהתעוררנו בבוקר רעיה אמרה לי: "היום יום הולדתו של אמרי", ככה החל היום. בכל עניין משפחתי של המשפחה המורחבת הייתה מתייעצת אתו ולא פעם חזרה על סיפור האכזבה המשמעותית של ילדותם, וכך אמרי סיפר: "בכתה א' בעת טיול ביער, ליד סלע יום הולדת, ראינו שני חרדונים אחד על השני. רובליק מקיבוץ דליה שהיה המורה שלנו, נתן לנו בהזדמנות זו, את ההסברה המינית הראשונה ובין היתר פירט שקרובי משפחה לא יכולים להתחתן כי יוולד להם ילד לא 'בסדר'. גם רעיה וגם אני יצאנו הרוסים ממה שנאמר, כי בזאת חלום חתונתנו נגוז." "עד הגיוס לצבא" רעיה הייתה אומרת לי: "היינו ממש מחויבים אחד לשני אחר כך התבגרנו אבל תמיד שמרנו מבט אחד על השני וחשנו קירבה רבה".
אמרי יחסר לנו מאוד.

ובמעבר חד – לשמחות. היום הזה ממש, לקרן יש יום הולדת וגם היא משנה קידומת. במה נברכך, כלתנו הצעירה? בהמון אושר עם שיר והילדים, בשמחה והנאה בכל אשר תפני ותעשי והנאה רבה מלימודייך. מה עוד נאמר לך?  שאנחנו אוהבים אותך מאוד!

"שבוע טוב"

כשהיינו ילדים, ללוח החגים השנתי שלנו, בחודש נובמבר היו שני מועדים לציון שנים רבות לפני שנוסף לו "הכ"ט" ואלו היו: השני בנובמבר וגדול ממנו, השביעי בנובמבר. שני מועדים אלה כמעט ואינם מוזכרים היום, אבל היו אלה אירועים בדרגת חשיבות עליונה עבורנו. השני בנובמבר או כפי שכינוהו "הצהרת בלפור", היה אישורה של ממשלת בריטניה הגדולה על הלגיטימיות להקמת בית יהודי לעם ישראל בארץ ישראל ועל זכותם של היהודים לעלות לארץ. זה קרה בשני לנובמבר 1917 כשהלורד בלפור מסר ללורד רוטשילד שיעביר לחיים וייצמן איגרת בנוסח: "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בא"י ותשתדל, במיטב מאמציה להקל על השגת מטרה זו בתנאי ברור שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות בא"י, או בזכויות ובמעמד המדיני של יהודים בכל ארץ אחרת". האירוע נחוג מדי שנה בשל משמעותו הייחודית, שהובילה להקמת המדינה. אני מציין זאת כתזכורת למה שהיה ונותר אירוע שולי בעיני מרבית תושבי המדינה היום, אבל כילדים ציינו אותו בעצרות, בלמידה בכיתות והרגשנו חג. מי שיעשה פעם עבודת "שרשים" של המדינה כדאי שיכניס אירוע זה לעבודתו.  "החג" השני הוא ה – "7 בנובמבר" יום המהפכה הבולשביקית ששנתה את השם רוסיה לברית המועצות זו שהקימה את המשטר הקומוניסטי הראשון בעידן המודרני, זו שנתנה כל כך הרבה תקווה לאנושות. אני זוכר מימי ילדותי את צריף חדר האוכל של הקיבוץ. כולו מעוטר בדגלים אדומים ופה ושם הדגל שלנו הכחול לבן ואת תמונות המנהיגים ( מארקס, אנגלס, לנין וסטאלין) המתנוססות על הקיר ואנחנו היינו כל כך נרגשים ומזדהים. על המהפכה הזו כבר סיפרתי כל כך הרבה בהזדמנויות שונות, שאסתפק הפעם בשיר אופייני, קצר וממצה מאת שמואל ירושלמי:
"מחושליאש – מהפכה, לקרב!"
ברעם – נחושת נטביע צעדנו / מחושלי אש – מהפכה,
נצא לקרב! / לעולם / נניף ארגמן – דגלנו
נפתח שער / לעתיד חדש!

אמונתנו העיוורת בהישגי אותה מהפכה, התנפצו סופית כשהתגלו בועידה עשרים פשעיו של סטאלין ובמבצע קדש (1956), כשראינו את הנשק הסובייטי מופנה כלפינו. אבל זה כבר מביא אותנו לסיפור אחר.
"שבוע טוב"!

השבוע אנו חוגגים שלושה ימי הולדת לסיון, לי, ולמיה (ממש היום) אני רוצה לברך אותך סיון בהרבה אושר, שמחה ושפע חוויות במשפחה, עם לירן וילדיכם שגדלו, עם חבריך וחברותיך והכי חשוב עם עצמך. זה הגיל בו צריך להתחיל לחשוב גם על עצמך. למיה המשנה קידומת נאחל: אושר, שמחה, סיפוק בעבודה, גידול ילדים/פרחים, ואחרי שעשית כבר את המרתון הראשון שלך, שבטח יבואו עוד, זכרי, שמרתון זה לא רק בריצה. נאחל לך הרבה חוויות יפות עם הדר, הילדים ועם ההורים החביבים שלך. אם נאחד את גילכן נגיע בערך לגילי אבל כיון שלהגיע לגבורות זה לא כזה "מצב" חגיגי, אציין בפניכם רק שנולדתי ב-י"ב חשוון תרצ"ד (וכבר סיפרתי לכם פעם, שעד שעליתי למוסד חגגו לי את ימי ההולדת לפי תאריך עברי) ורצה הגורל שב-י"ב חשוון תשע"ד נולד נכדינו תום, ובינינו… בדיוק 80 שנה. זו מתנה!

בסיפורי המקרא 3 פעמים הוקמו משפחות בעקבות בגין פגישה ליד באר. הראשונה, כאשר אברהם שלח את עבדו להביא אישה לבנו יצחק וכשהעבד בא לבאר, הוא פגש ברבקה שהשקתה את גמליו במהירות ויעילות כזו, שלקחה לכנען לבית אדונו אברהם למען תהא לאשתו של יצחק. פגישה שנייה מפורסמת לא פחות היא הפגישה בין  יעקב ורחל, ושם כתוב במפורש שראה אותה ומיד אהבה. הפגישה השלישית הייתה הפגישה של משה בבנות יתרו. משלוש הפגישות האלו אנו למדים 1. הבאר הייתה הכיכר המרכזית של הישובים, הפאב המקומי, אצטדיון הכדורגל, שם כולם פגשו את כולם ושם התרחשו חיי החברה. 2. הבאר הייתה מקור החיים הפיזיים לבעלי החיים, לצומח ולבני האדם. 3. הבאר כמקור מים חיים, במשמעות רחבה, סימלה את כל מה שאנחנו מכנים תרבות-עם. שם פרחה האהבה, שם התקיימו החגיגות, שם שרו ורקדו, שם נאמרו המילים היפות והיומיומיות. הבאר הייתה מרכז החיים!

אני יודע (אני חושב) היכן הייתה "הבאר" שסיון פגשה את לירן, אני יודע היכן הייתה "הבאר" שמיה פגשה את הדר ואני יודע היכן הייתה "הבאר" בה אנחנו נפגשנו וזה לא היה בוורשה. מפגישות מהסוג הזה נוצרות משפחות גדולות ויפות כמו שלנו!  ואירוע משפחתי נוסף. ביום רביעי שעבר התקיימה ה"ברית" של תום. כיון שראיתם את התמונות שתימור שלח, אתם מבינים פחות או יותר מה התרחש, אז אספר על אירוע סנדקות שלי מלפני שנים. באחת מנסיעותי ליריד הספרים במוסקבה היכרתי את סרגיי, סרגי כאהן אם איני טועה וכעבור כמה שנים הוא הזמין אותי להיות סנדק לבנו שנולד בירושלים, והטקס יהיה במעלה אדומים. לא רציתי לאכזבו, לבשתי חולצה לבנה ומכנסיים שחורים ובאתי. האולם היה מפוצץ ב"רוסים" מאוד רעבים, שאת רובם פגשתי במוסקבה ושמחתי לפגשם בישראל. כשהגיע המוהל ושאל מי הסנדק קראו לי, הראו לי את כסא הסנדק, כסא גבוה עשוי מעץ מגולף להפליא. התיישבתי עליו בחיוך רחב, השרוולים מופשלים על השלושת-רבעי, הכיפה הלבנה במקומה, הצלם ניצב ממול ואז הניחו את התינוק על ברכי ו…טרח…הכיסא נשבר, נפלתי ארצה אוחז בתינוק בזרועותי שלא ייפגע. סרגי הסתער אלי ולקח את התינוק ומסביב שקט, דממה. "מה עושים עכשיו?" אני שואל "מחליפים כיסא?" "לא", אני שומע, "כיסא סנדק לא מחליפים, כסא סנדק מתקנים!". וכך חלפו עוד שעתיים עד שהגיע הנגר המקומי שתיקן ושיפץ ובסוף הביט בי ואמר: "על הכיסא הזה ישבו אנשים ששקלו 100 קילו, אני לא מבין איך הוא נשבר דווקא אצלך שאין לך משקל בכלל?" בקיצור, חזרתי למרומי הכיסא , החזקתי שוב את התינוק ותהליך המילה היה קצר ביותר, בלי יותר מדי אמירות, וכשתם, כולם הסתערו על האוכל ואני חמקתי אל החושך לנסוע הביתה כשסרגיי רץ אחרי ומודה לי על השתתפותי הפעילה בטקס.

 "שבוע טוב" שמח לכולנו!

הדיון על סילוק הרפת מחצר משמר העמק והפיכתה לחשבון בנק בלבד, עורר בי הרבה מחשבות, רגשות וזיכרונות. חשבתי, שאם אספר על האנשים שעבדו בה, שרובם כבר אינם בינינו, אבל חששתי פן יישכח מי מהם, או לספר על הפרות שהיו, היכן עמדה כל פרה (צריך רק לגרד את הצבע בכלבו ולקרוא את שמה), או על האווירה המיוחדת ששרתה ב"ענף" באותם הימים. אך בחרתי  בסיפור המתאר חוויה אופיינית מהימים ההם:

"מכת בוקר"
בדרך לרפת בשלוש לפנות בוקר, שולט החושך. קרן האור היחידה הנראית ממרחקים, היא זו שבאה מהמחלבה של רפת ב', מקום בו דולק האור כל שעות היממה.
בדרך לרפת בשלוש לפנות בוקר, שולט הקור. קרן האור הבוקעת מהמחלבה היא גם קרן החום, המזרזת את צעדיה של מניה בפתחו של יום חדש.
מניה תמיד מגיעה ראשונה לעבודה וכשאנחנו נכנסים למחלבה , קפואים מהקור השורר בחוץ ולפעמים רטובים מהגשם, אנחנו מקבלים בהשתאות, תמיד בהשתאות, את גלי החום עם תערובת הריחות  המאפיינים את המחלבה: ריח הקפה השחור החריף (הציקוריה) אפוף אד הריח המתקתק, שמקורו הוא סיר החלב הרותח כששניהם מתערבבים בריח הלחם הלבן הטרי שהובא זה עתה מהמאפיה, לחם שעומד בו עוד ריחה של חלה לשבת. זוהי קבלת הפנים לה אנו זוכים מדי בוקר. כשכולנו עומדים עם ספל הקפה ביד אחת ופרוסת הלחם שבצענו בידנו השניה וממלמלים: "תודה" למניה, אנו שומעים  את הכרזתו היומית של יוחנן: "ריחות באים מרגשות" ורחל שואלת : "מרגשות או הרגשות"?. אנחנו הרפתנים, מתפלאים כל בוקר מחדש איך אפשר בשעה כזו כבר לומר משהו ערכי פרט לזריקת "בוקר טוב" כפוי. כל אחד מאתנו נתון עדיין בעולמו שלו. אלה שהיה להם לילה מאושר נראים מאושרים, על פניהם חיוך דק ואלה שעבר עליהם לילה קשה, מסתובבים חמורי סבר ודעתם אינה פנויה להערות הבוקר המתחכמות של יוחנן ורחל. יוסף העומד ליד הדלת חסר סבלנות ומאיץ בכולם להתחיל בחליבה.  בעת הזו, כל אחד לוקח את השרפרף בידו האחת, את דלי הפח והווזלין בידו השנייה, המגבת לניקוי העטינים על כתפו ויוצאים איש בעקבות חבריו להתחיל בחליבת הבוקר.
פתיחת הדלת האטומה שבין המחלבה למקום בו עומדות הפרות הקשורות בעולים זו בצד זו, משנה באחת את עולם הריחות. ריחות המחלבה נסוגים מפני גל הריחות המכה בנו. ריח גוף הפרות החם שהוא תערובת של כלל הריחות: ריחו החריף החמצמץ של  התחמיץ באבוסים, ריח חריף הצורב בעיניים ומביאן עד דמעות המתערבב בריח העובש המדגדג באף, ריח הבא משרידי החציר המונח באבוס, שלא יבש דיו, בטרם כבשוהו לחבילות מרובעות. אבל הריח השולט באוויר הרפת, הוא ריח הזבל, ריח שאין בו מן החמצמצות ולא מן המתיקות, לא הצריבות ולא החריפות. זה מין ריח רע, ריח דוחה, ריח מלווה. ריח הנדבק לבגדים ואינו פג, נצמד למגפיים, שכמה שתרחצם תמיד יישאר בהם, חודר לנחיריים ולשיער, נספג בידיים, במיוחד תחת הציפורניים וכמה שלא תקרצפן, אחרי השימוש בסבון פעם ראשונה ובמברשת מיוחדת בפעם השנייה, אחרי שניגבת את ידיך ושבת והרחת אותן…  הריח המיוחד מלווה אותך, אפילו כשחבריך או אפילו בת זוגך כבר אינם חשים בו, הריח שריר וקיים ושייך לך, חלק ממך.
כל רפתן ניגש לקצה שורת הפרות, מניח את שרפרפו על רצפת הבטון ליד הפרה הראשונה בשורה,  מנקה את העטין הגדוש בחלב, מתיישב על השרפרף, הדלי בין רגליו, מניח את ראשו על ירכי פרתו ומתחיל בחליבה. יד שמאל, יד ימין, שמאל, ימין וקילוחי החלב על דפנות הדלי יוצרים מין מוזיקת בוקר השמורה רק לרפתנים. עיניים עצומות לוקחות את המחשבות והרגשות אל המשפט של יוחנן הפותח את הבוקר: "הריח הוא עניין של רגשות". כשמתעוררים בבוקר בתחושת אושר, הריחות כה ערבים וכשקמים אחרי לילה רע, אותם הריחות בדיוק, הם בלתי נסבלים.
פילוסופית חיים, שהיא מנת חלקם של רפתנים בלבד ב- 3.00 לפנות בוקר.
"שבוע טוב"!

איחולי מזל טוב ענק לג'ני ותימור להולדת הבן שיצמח ויגדל בשמחה ובאושר וגם לנו, להולדת הנכד ה- 14, ולכווולנו המתברכים במזל טוב. אושר זה דבר מאוד אינטימי ולכן קשה להגדירו האם אלו הן פעימות הלב המואצות? האם זה החיוך שאינו יורד מהפנים? הלבביות המוקרנת? האם זה החיבוק החם העוטף? ואולי הכל ביחד! אנחנו מאושרים אתכם עם תום הנכדון החדש שלנו.

השבוע עלינו לבית הקברות לזכור את שי. 38 שנים בלעדיו, לא יכולים לשכוח  ומשתדלים להנחיל את הזיכרון הזה. היום יומולדתו של שיר, וכל שנה אחזור על כך, שהולדתו הביאה לנו אור, שיר חדש בתוך העצב והכאב על שי. יום הולדתו תמיד היה ויהיה לנו משהו מיוחד של שמחת התחדשות מתוך האבדן. איחולי שמחה ואושר לך, שיר לקרן ולילדים. ובתפנית חדה, השבוע נפתחה גם שנת הלימודים האקדמאית ואנחנו מאחלים לנואי, לקרן ולי הצלחה והנאה.

ביום שישי שעבר נסענו עם ספיר ומשפחתו לטיול בר מצווה ב"מנהרות הכותל" וב"שרשרת הדורות". כבר בתחילת הסיור ניגשים ל"מפה בולטת" המתארת את הרי ירושלים החשופים (לפני 5000 שנה) כשהדגש בהסבר, היא אבן השתייה שבמרכז הר המוריה המקום אליו לקח אברהם אבינו את בנו יחידו באירוע הנקרא "עקדת יצחק". התבוננתי במקט ונזכרתי שב'פרשות השבוע' הבעל"ט, אברהם הוא גיבורן. השבוע, סיפור עקדת יצחק הדרמטי עומד במרכז הפרשה. אבל בחרתי להתייחס דווקא לשתי מצוות אחרות, המצויות בפרשה, שאנו נתקלים בהן בחיי היומיום שלנו והן: מצוות ביקור חולים ומצוות הכנסת אורחים וכל אחד מאתנו מתייחס אליהן כרצונו, כנדיבות ליבו ובמידת יכולתו. אז מה כתוב בפרשה?.  המושג 'ביקור חולים' הראשון בתנ"ך, אירע, כששלושת המלאכים באו לבקר את אברהם החולה, הסובל מכאבים נוראים זה שלושה ימים, אחרי שקיים את מצוות ברית המילה שלו. תארו לעצמכם אדם לא צעיר מל את עצמו, וכי לא יסבול כאבים? כשלא עומדות לרשותו לא תרופות ולא משכחים אחרים. המורה שלי אומר: "אלוהים בא לראות מה שלומו של אברהם באמצעות המלאכים" ומוסיף "כל המבקר חולה גורם לו שיחיה". לי, אישית קשה לקיים את מצוות ביקור חולים (במיוחד בבית גלעד) למרות  שהייתי, אולי, המזכיר היחיד, שבערב ראש השנה, ערך "סיבוב" ביקורים בבתי החולים בהם היו מאושפזים חברינו כדי לברכם. אולי כש"אתבגר" עוד קצת הקושי האישי יפוג. ואז…אברהם גמל למלאכים בהכנסת אורחים  בסעודה (סטייק בקר) כל כך מוצלחת שהביאה לו את הבשורה שבן יוולד לו ולשרה. המונח אש"ל (אכילה שתייה, לינה) שאול מהימים ההם. בדרך כלל מערכת היחסים בין המארח לאורח, במקרא, מתרכזת בשני דברים גשמיים מאוד: באכילה ובלינה. לא נאמר שהאירוח צריך לכלול גם משהו רוחני או בידורי, לא מדובר בשעשועים או שיחה משותפת. המצווה מחייבת מזון ומקום לינה. ראו מה שפר עלינו גורלנו שלנו, שאין לנו כבר בעיות לארח את אורחנו בדירותינו הגדולות, וגם מזון לא חסר לנו, לא בבית ולא בחדר האוכל (אפילו שיש כאלה המבקשים להפריטו) ואנו ממלאים מצוות אלו באהבה ובנוחות.
"שבת שלום"!

חלפו שנתיים מאז התחלתי לכתוב את "שבוע טוב"  ואני חושב שראוי לציין זאת. (מתוך סך של 104 סעודות שבת – כתבתי ל – 93 מהן, 6 שבתות בילינו בחו"ל ו – 5 פעמים נעדרנו מהבית). התחלתי לכתוב לכם, משפחתי הגדולה והיפה, כניסיון להעביר ידע ומסרים בדרך שונה מהמקובל במקומותינו, בדרך משלי. בחרתי בכתיבת "פרשת השבוע שלי" שקראתי לה "שבוע טוב". המועד בו בחרתי להתחיל היה פרשת השבוע הראשונה של תשע"ב (2111). ראוי, חשבתי, לציין את השנתיים שחלפו ביעף ולהעלות מחדש את הפירוש שלי לפרשה השנייה בסדר הפרשות, "פרשת נח"! אני משער שאינכם זוכרים אותה (מלבד, אולי, ספיר) לכן, אני מרשה לעצמי לחזור עליה, בעיקר, כי היא מתייחסת למשפחה הנורמלית הראשונה בתנ"ך. ועוד הערה מחייבת. לצד הקלסר בו אני שומר (פרט למחשב) את גיליונות 'שבוע טוב', נשמר גם תיק ובו כל התיקונים שרעיתי מכניסה בהם בכתב ידה. והיה אם מישהו, ביום מן הימים, "יחקור" פעם בכתוב, הוא יזכה להבין מה גדול חלקה ומה גדולה תודתי, כך שבעצם זו כבר "יצירתנו" המשותפת. ואחרי הקדמה זו נעלה שוב את "שבוע טוב" מס' (2) מיום א' חשון תשע"ב:

                                 אהבת נח 
כשמלאו לנח 500 שנה הוליד את בניו: את שם, את חם ואת יפת. פנה נח אל אביו למך, שהיה כבר בן 770  שנה, ושאלו: "אבא, הנה, בני יפים וטובים,  איך אנהג עמם למען יהיו בני אדם טובי לב, חרוצים, נאמנים ומאמינים בדרכי?". חשב למך חמש שנים (שלושה ימים) קרא לנח ואמר לו: ראה בני, הסכת לדברי, דברי אב זקן לאב צעיר: סוד חינוך ילדיך הוא הענקת אהבה ובחירת  דרך האמת שלך. אם תמצא את שביל הזהב לאחדם, ישכילו לחיות חיי תורה ומעש, למצוא נשים טובות, יפות, רחמניות וצדקניות ואם גם בת תיוולד לך, היא תזכה בחתן שהוא איש דעת ועבודה. בהגיעך לפרשת דרכים היוועץ תמיד באשתך, היא כבר תתווה אותך לדרך הישר, הלך נח לסבא מתושלח שכעת חיה מלאו לו כבר 960 שנה ושאלו: "סבא, בנים לי, איך אנהג עימם שיגדלו אנשים טובי לב, חרוצים, נאמנים ומאמינים בדרכי?" אמר לו בקול ניחר ובקושי רב בשל גילו: "את אביך לימדתי את סוד הענקת אהבה ודרך האמת " והוסיף : "תרעיף עליהם אהבתך ואל תחסוך" וחזור והזכר להם : "משפחה יש רק אחת. ייתכן ויכוח אך הימנע מריב. כי במשפחה אין עושין חשבונות, זה הפירוש הנכון לסוד הענקת אהבה ודרך האמת". קולו השתנק מהתרגשות. סבא מתושלח מת בגיל 969 ואבא למך מת צעיר בגיל 777. כשהגיע נח לגיל מכובד של 550 שנה, בעת שישב בבר ושתה את כוס יינו השביעית, הרהר בדברי אביו וסבו וחשב: האם נהגתי כעצתם עם ילדי? ההלכתי בדרכיהם? ואמר לעצמו: עוד כמה שנים אהיה בן 580 ואז אעשה דבר ואומר לילדי כמה שאני אוהב אותם, כמה שאני רוצה לחבקם כל אימת שאני פוגש בהם. כמה אני מרגיש שהם שלי/שלנו, הם וכל באי ביתם. לא שאני מטיל ספק בכך שהם יודעים ומרגישים באהבתי, אך יש דברים שצריכים גם להיאמר. כינס את שלושת בניו, נשותיהם ונכדיו ואמר להם כשכוס יין בידו : "משפחתי האהובה! אני אעשה הכל כדי לשמור על שלמותנו ואתם, שמרו על אחדות ואחווה והעבירו חובה זו מדור לדור". כשהניח את כוסו כדי למלאה שנית נשמע קול האלוהים האומר: "נח, איש צדיק ותמים אתה, מבול אני עומד להוריד על הארץ, קום ועשה לך תיבה 300 אמה אורכה ו30 אמה גובהה. קח אתך את אשתך ואת משפחתך ואת כל מיני החיות זוגות-זוגות לתיבה ושמור עליהם כבבת עינך, בדרך האהבה והאמת שלך.  והשאר היסטוריה!

                                "שבוע טוב"!

ב – 1954 השתתפתי בהקפת התבור הראשונה וזו הייתה הריצה הארוכה ביותר שהתקיימה בזמנו בארץ. (לזכרו של יצחק שדה שהיה מפקד הפלמ"ח ובתמונה של המפקדה בקרבות משמר העמק יושב על יד גניק). ריצה של 10 ק"מ תמימים וקשים. על ריצת המרתון שמענו לראשונה בשיעור הסטוריה על יוון העתיקה. והנה, מיה והדר רצו את המרתון המלא ואנו כל כך שמחים מכך, שהנה, יוצא חלצינו מגשים משאת נפש כמוסה שלי.  ראשית, אספר מניין באה הריצה הזו. "מקורות" הריצה (כפי שכתוב אצל היוונים) הם בשנת ה – 490 לפנה"ס. על פי האגדה, המסופרת מדור לדור, היה זה פידיפידס, שליח מיוחד של צבא אתונה, שרץ מהעיירה מרתון עד אתונה ( המרחק הוא רק 34.5 ק"מ) כדי להביא את בשורת הניצחון היווני על הפולש הפרסי. האגדה ממשיכה ומספרת שמיד אחר שמסר את ההודעה המשמחת לב יווני, נפל ומת. כך נוצר סמל וכך התחיל הויכוח האם זה בריא. ולא נתייחס לכך.

חלפו מספר שנים וב – 1896 חודשה האולימפיאדה באתונה וכמובן שהמרתון הפך למקצוע "חובה" והוכר כאירוע הנועל את האולימפיאדה. עד 1920 המרחק היה שונה מאולימפיאדה לאולימפיאדה אבל… במשחקי לונדון ב – 1908 המסלול הוארך כדי שנכדי המלך יוכלו לחזות בהזנקה מחלונות טירת וינדזור ואורך המסלול מהטירה עד לאצטדיון בלונדון היה 42.195 ק"מ. רק ב – 1921 נקבע על ידי התאחדות האתלטיקה הבין לאומית, שזה יהיה המרחק הרשמי של ריצת המרתון. (את כל זאת אני זוכר מסיפוריו של אבא בלוותו אותי לישון בדרך לבית הילדים.) מאז ומתמיד הריצה הזו הייתה לחיבור וגשר בספורט בין העבר להווה. הצבתם בפניכם מטרה – והשגתם אותה. אנחנו גאים בכם. מאוד.

כמוכם קראתי וראיתי במגזין, את הצגת תיאומי המבנה הארגוני החדשים. האמת, כיון ש"פרשתי" מכל פעילות, אעלה בפניכם כמה ממחשבותי ואתם מוזמנים להתייחס אליהן: כגון חוסר מקום לנושא: כלי התקשורת (היום אלף-בית של ניהול והתאמה לתקופה), כמו הימנעות "מלציין" על הכתובת האחראית לשקיפות לציבור או לרעיון "הדמוקרטי" ההזוי של הרכבת המזכירות מ10 פונקציונרים ורק 5 אזרחים. אין הגדרות ופירוט ל"שיחה", ל"רוטציה" ועוד. אבל מה שעלה במוחי כשקראתי וצפיתי בהצגת התכנית היה השיח רב השנים בין ה"חכמים", על מה בין תורה ומורשת, ומה בין תורה למורשה? תורה היא מה שקיבלנו בהר סיני ומורשה היא המסורת והמנהגים שעברו במשפחה, בקהילה, מאב לבן. תורה היא "הוראה" מפורשת שיש לקיימה, מורשה היא, שאדם מורשה לעשותה אך אינו חייב. ושתי דוגמאות קטנות: מזוזה היא תורה, לנשקה היא מורשה. ברית מילה היא תורה, המציצה היא מורשה. מכאן אחזור לעניינינו הרגשתי מתוך "ההתאמות" שהוצגו, שאין התייחסות ל"תורת" הקיבוץ, ההתייחסות היא למה שמכונה היום "נורמות". אנחנו חוששים לגעת בנושא, פן יסתבר לנו שלדורות הממשיכים אין "תורה" קרי: אידיאולוגיה והמורשה שאנחנו מורישים להם בצל הנוחות שבחיים- ה"נורמות", מאפשרות את ה"כיסוי" לשימוש בסיסמאות כמו "התייעלות" "מיצוי" "שיתופיות" "מקצועיות" וכיו"ב . מזל שבתחום התרבות והחינוך נוצרה מורשת (מסורת) שכדאי עדיין לשמור עליה. חיי קיבוץ דומים למרתון  (אם להתייחס לראשית הדף) ולא לריצות קצרות לכל הכיוונים. בלי שילוב של תורה ומורשת, הקיבוץ לא יהיה אלא מקום לחיות בו בלבד.

 "שבוע טוב"