שבועטוב

אני אוהב מסורת ולכן אני גם אוהב את טקס חג הסוכות. על פיו אפשר לעקוב אחרי צמיחתם של הילדים מגנון ועד סוף המוסד. מהברכה מהעגלות דרך "ההפתעה" שבריקוד ענפי התמר, ריקוד ארבעת המינים וכן הלאה וגם לשמוע את סיכומי רכזי הענפים השונים על הישגי השנה שחלפה. חג אסיף! המסורת הזו, הידיעה מראש "מה יהיה עכשיו" נותנת הרגשת יציבות, הרגשת קבע של מקום ועל יצירתו המקורית שאין כמוה. אבל הכי מרגש אותי מדי שנה הוא ריקוד כפות התמרים (שאנו בתוף) אותו רעיה רוקדת כבר כמעט 50 שנה. מ – 1964 – תשכ"ד – השנה בה חרמונה חיברה אותו כחלק ממסכת החג, שבשינויים מתבקשים אנו חוגגים עד היום. מלוא הערכתנו לך, מיה, על "לקיחת" החג לידיך.
אחד הנושאים אותם אני מנסה לשלב ב'שבוע טוב' סובבים סביב 'פרשת השבוע', המלווה את עם ישראל מדורי דורות. השבוע מתחילים לקרוא מחדש בפרשת השבוע את ספר בראשית ("בראשית ברא…") באחד השיעורים בבר אילן שאלתי את המרצה מה זה פרשת השבוע? מי צריך פרשת שבוע? מה חשיבותה ולמה עם ישראל קורא אותם הדברים מדי שנה בשנה.  תשובתו של המרצה מצאה חן בעיני וכה אמר: …"התורה עוסקת בדיאלוג בין האדם לאלוהים, ומקדישה מקום רב להתבוננות באדם עצמו. בחייו, במגבלותיו, באושרו וביגונו.  סיפורי התורה בוחנים את תמונת העולם הערכית  ואת משמעות החיים". והוסיף: "לוח השנה היחיד בעולם בו לכל שבוע יש שם (על שם פרשת השבוע) הוא הלוח היהודי. אנחנו יודעים שקריאת ספר התורה, לפי סדר ובזמן תחום ומוגבל של שנה (כמו היום), מופיעה לראשונה בגלות בבל (597 -586 לפה"ס ונמשכה 70 שנה). כי באותה תקופה בא"י קריאת התורה נמשכה 3 עד 3.5 שנים. אין להניח שעכשיו תתעמקו בכתוב, רק בקיצור אומר, שלתורה  פנים רבות והיא עוסקת בכל מכל יש בה גם סוציולוגיה וגם פסיכולוגיה, הרבה היסטוריה של צדק, מוסר, עוול וכאב, הרבה אהבה וגדלות נפש וגם הרבה רגשות סלידה, כשלונות ועיוותים קיצוניים.   אחרי סוכות, כבר אמרתי, מתחילה קריאה חדשה ב – 54 'פרשות השבוע' לשנת תשע"ד. ואנחנו… נחים מהשבתונים, נהנים מן ה"יש" שאספנו הגורנה, מעכלים את המזון הרב שאכלנו בחגים וחוזרים לחיי היומיום המבורכים שלנו.

שבוע טוב!

לחג הסוכות

בין החגים הגדולים ראש השנה, יום כיפור וסוכות התגנב לו השנה אירוע צנוע: יומולדת לג'ני. זה לא אירוע היסטורי לאומי אבל הוא קרוב ללבנו. קבלי את מיטב ברכותינו ואהבתנו.

על חג הסוכות. 1. סוכות הוא אחד משלושת החגים הקרואים "רגלים".          2. החג נחוג לזכר הימים שבני ישראל גרו בסוכות בדרכם לא"י בעת יציאת מצריים.     3. שמו של החג "סוכות", נקבע ע"פ המצווה העיקרית מצוות בסוכות אך נקרא גם "חג האסיף", "זמן שמחתנו" "חג ה'", "החג". 4. עד ימי בית שני היה חג הסוכות החג המרכזי בין החגים, מאז… פסח תפס את מקומו. מכאן נעבור לסיפור לחג:

שאלו פעם מגיד אחד – אם התורה ניתנה בחג השבועות מדוע עורכים את שמחת תורה בסוכות? אמשול לכם משל, אמר: היו מלך ומלכה שלא היו להם ילדים. הם הלכו לטובי הרופאים, לטובי הקוסמים למכשפות ודבר לא עזר להם. עד שיום אחד שמעו, שבמקום רחוק מאוד גרה קוסמת שאם היא תברך אותם, יוולד להם בן או בת. הקוסמת ברכה אותם שתיוולד להם בת והוסיפה: "אם אתם רוצים שהיא תחיה, מרגע לידתה ועד חתונתה אסור לה לראות גבר אפילו לא את אביה". בחודש השביעי להריונה לקחו את המלכה לאי בודד ושם ילדה בת יפהפיה. המלך שמע על בתו היפה, החכמה והמוצלחת אבל אסור היה לו לראותה. כשהגיעה לגיל 18 צריך היה לחתן אותה אבל הייתה בעיה, אסור  היה לראותה וכל אחד מהגברים המועמדים דרש לראותה לפני שיחליט לשאתה. יום אחד הגיע נסיך שאמר: "אם היא ממשפחה כל כך טובה, אני מוכן לקחת סיכון". וכשהתחתנו, בטקס החופה, הרים החתן את ההינומה מפניה ונגלתה לעיניו כלה יפהפיה. הוא נדהם וחשב לעצמו 'זה יותר מדי טוב'. אחרי כמה חודשים נוכח שאכן היא טובה בכל המעלות ובא לומר לאביה המלך תודה רבה על הבת ששודכה לו. והמגיד המשיך את סיפור המשל ואמר: למה הדבר דומה? לכך שהקב"ה חיזר עם התורה אחרי כל אומות עולם אך כולם שאלו מה כתוב בה? אפשר לראות? ובכל זאת היה עם אחד שאמר – אני מוכן לקחת את הסיכון ולקבל את התורה כפי שהיא. ובאמת, עם ישראל קיבל את התורה בחג השבועות ורק אחרי כמה חודשים משנוכח, שהתורה באמת טובה, בא להודות לקב"ה וזה קרה בשמחת תורה בחג בסוכות.                                         "שבוע טוב!"

1. רובנו מכירים את הפיוט, "מפי אל" (פיוט = שיר הלל לאלוהים) כשיר העידוד המושר בפי כל אוהדי בית"ר ירושלים במילים: "אין גדולה כמו בית"ר"! וגם אם אנחנו לא חושבים שאנחנו מכירים את הפיוט אנחנו יודעים לזמזם ולשיר אותו אולי לא במילות הפיוט המקוריות. את "מפי אל" שרים ב"שמחת תורה", בריקודים עם ספר התורה ביד, כשהפיוט והלחן פשוטים וקליטים עד שמישהו הגדיר אותו (אולי בזכות בית"ר) כפיוט- פופ. להלן קטע מהפיוט וראשית, הבית החוזר:
מפי אל, מפי אל, יבורך כל ישראל/ אין גדולה כתורה ואין קדושה כישראל אין הדור כאדוני/ ואין ברוך כבן עמרם ואין זכה כתורה/ ואין דגולים כישראל.
אבל אנחנו נשארים עם המנגינה וחושבים על המילים של אוהדי בית"ר.

2. היום כשאנו עוסקים כל כך הרבה במלחמת יום כיפור, אספר לכם איך "חגגנו" את חג הסוכות בעיצומה של המלחמה. חזרתי למאהל שלנו בצומת ווסט בסביבות שמונה בערב אחרי שכל היום נסעתי עם המתדלקים שלנו בין היחידות הלוחמות. אני זוכר את הירח העגול, הגדול, המאיר על רמת הגולן כאילו אור יום, מאז לא ראיתי את הירח זוהר כל כך, חטפתי משהו לאכול, אמרתי לאוחיון (מפקדי הישיר) שאני הולך לרכב של ממן אם הוא צריך אותי. הלכתי אליו כי היה לו ברכב רדיו. עד היום אני זוכר את המספר של הרכב צ- 69666. הוא מאוד שמח לבואי. באור הירח הבחנתי שהוא כיסה את קירות הקבינה בענפי אקליפטוס "מה זה?" שאלתי והוא ענה: "הערב, ערב סוכות אז בדרך למאהל אספתי כמה ענפים וקישטתי את הסוכה" שלי" וחייך. לא זכרתי כלל את חג הסוכות בעיצומה של המלחמה, אבל הוא, ה"מרוקאי" המסורתי, שעלה לארץ בגיל חמש, לא שכח את החג. אפילו עכשיו במלחמה, הרהר על החג והמסורת: "אני חושב על אבא שהוא לבד בבית הכנסת עומד ומתפלל, מתקרב לארון הקודש לגעת בספר התורה ועצוב לי שהוא לבדו שם כי כולנו, ארבעת בניו, גוייסנו. וחושב על אמא העומדת ומביטה בו מ'עזרת נשים' עם אחיותי ואשתי. כמה שאני מתגעגע. ספר לי מה עושים אצלכם בקיבוץ בחג סוכות?" "גם אצלנו", סיפרתי, "יחגגו את החג כמנהגנו – חג האסיף!" אני נשטף בסיפורי ורואה בעיני רוחי את רעיתי רוקדת את ריקוד כפות התמרים ואת בתי רוקדת את ריקוד ארבעת המינים, בני הראשון רוקד ורוקע עם ענפי הדקל, בני השני, זר לראשו ובידיו הקטנות אוחז בזר פרחים והתינוק, בטח יושב על ברכיה של סבתא. ממן, בארוך ממן, מקרית שמונה, אדם קטן גוף ורזה מאוד, ישב והקשיב כשמבטו נעוץ בי ושאל: "ומתי אתם הולכים לבית הכנסת?" חשבתי שאבלה אתו שעות אחדות אבל אוחיון בא וקרא לי לבוא אתו ל'קבוצת פקודות'. ממן עוד אמר: "כשתסיים שם תחזור" אבל לא חזרתי, הייתי מוכרח לישון. אני לא יכול לומר שחגגתי את חג הסוכות של שנת תשנ"ד אבל משהו קטן, סמלי היה הודות לבארוך ממן אפילו במהלך המלחמה הנוראה ההיא.

"שבוע טוב" 

נ.ב. עם מרבית חברי ליחידה אני לא בקשר. בשנה האחרונה יזמתי פגישה חודשית, לפעמים פעם בחודשיים של קבוצה המונה כ -20-25  חברים לנשק מאז, פגישת "וטרנים" אני קורא לה, ההשתתפות מדהימה  ועל ממן- הוא חש ברע ושוחרר בגל הראשון של השחרורים ואז התברר שיש לו סרטן בכל הגוף והוא נפטר כעבור חודשיים.

         יום כיפור תשי"ב (1951)                                   

יום כיפור הוא יום של חשבון נפש, הוא היום הקדוש ביהדות. מלחמת יום הכיפורים, בת זמננו, רק הוסיפה חוליה לחשבון הנפש הזה. אבל לכל אדם יש גם את היום כיפור האישי, הבלתי נשכח שלו ועליו אספר: אתמול לפני 62 שנים התגייסתי לצה"ל. כשהגענו לסרפנד התחלנו את תהליך הגיוס: קבלת המדים, מסדרים, בדיקות פסיכומטריות וכו" וכו". באותה שנה, כפי שזכור לי, יום כיפור היה באמצע ספטמבר.  ביום הכיפורים בצבא, למי שלא צם, חולקו מנות קרב לצריפי המגורים. הבסיס היה סגור ובטירונות, אין יציאות הבייתה, אין ביקורים, אווירה של סגר. מה עושים? היינו במחלקה כ – 50 חיילים וכולנו ישנו באותו צריף ארוך יחד. (מהם רק 6 שידעו קרוא וכתוב בעברית ) היה אתנו נתנייתי אחד שקראו לו איזידור, שהיה מבוגר מאתנו בכמה שנים, שמיד מצא נתיבים, אלינו, הקיבוצניקים. כששמע אותנו מדברים בינינו מה נעשה ביום כיפור הארוך והמשעמם הזה. ניגש אלינו בערב ואמר לנו: "אתם מחונכים טוב על ברכי מסורת הפלמ"ח בסחיבת תרנגולות מהלול, אז אני לא אקלקל אתכם, אתם תבואו אתי ותהיו האבטחה שלי" – וסתם. בערב יום כיפור כשהחשיך ורוב הטירונים והמפקדים הלכו לבית הכנסת, צעדנו בדממה אחריו. בצעדים מהוססים עברנו את גדר הבסיס. הוא הוביל אותנו, חמישה בני קיבוצים, בבטחה ללול קטן באחד המשקים ליד צומת דרכים בתוך אחד המושבים, הכי קרוב לדרך נסיגה והיה אם… הוא חילק אותנו להבטחה בכל הפינות מסביב ללול והורה לנו לשרוק רק אם מישהו ירחרח מסביב וייכנס ללול. נשכבנו איש במקום שסומן לו ע"י איזידור, את הרובה הצ'כי הנחנו לידינו ופחד תקף אותנו בעוצמה אדירה. הרי זו הייתה הפעולה הראשונה במסגרת הצבא שיצאנו אליה, "פעולה לא חוקית" אמר איזידור, "ואל תשתינו לי במכנסיים" צחק עלינו. למרות שספטמבר הוא חודש חם עד חם מאוד, רעדנו בכל הגוף כמו שרועדים מקור, בשכבנו איש איש דרוך במקומו. כעבור כמה דקות מתח, שנראו כמו נצח, איזידור יצא ותרנגולת בידו (שכבר לא יכלה לקרקר) ואמר בלי לסובב את הראש: "אחרי" וכך חזרנו לבסיס בשלום. ואז… אז היינו צריכים למצוא מקום איפה לבשל את העוף ואיפה נוכל לשבת ולאכול את סעודת ההבדלה שלנו, ושאף אחד לא יראה, את איזידור שוחט ומנקה את העוף ואיך מארגנים סיר   ומביאים את הקרשים שהכין מראש. כל הבעיות הטכניות נפתרו בנקל (אותי הוא שלח להיכנס למטבח דרך החלון האחורי שהוא ידע שהוא לא נעול, להביא סיר אבל שיהיה בשרי, אמר, אל תעשה פשלות ואל תסבך אותנו מחר, כשימצאו את הסיר המפויח). מי שהכיר את בה"ד 4 זוכר שאחרי מגרש המסדרים היה שטח מרוצף בתעלות אבן כמו כל הבסיס. בין הצריפים העזובים מימי הבריטים, נמצאה הפינה המתאימה, לשם הובא הציוד ולשם הגיעה התרנגולת המרוטה כ"שי לחג" ועד חצות חגגנו את סעודת המלכים של יום כיפור. במהלך אותו ערב חג למדנו איך הורגים תרנגולת ביד אחת (שוברים לה את המפרקת) ושהפעולה הזו מונעת רעשים מיותרים, איך מפגינים נגד הכפייה הדתית לא במילים כמו ב"השומר הצעיר" אלא במעשים ושמענו ממנו, שהערך הגדול של סרפנד טמון בבה"ד 12, בסיס הבנות, מקום אליו היה מגיח איזידור, לדבריו, מדי לילה אחר כיבוי האורות בצריף המחלקתי. כשעלינו למיטותינו אמר לי בורשטיין ממזרע: "תגיד, כשהדרכנו לפני חודשיים במחנה של התנועה בחדרה היית מעלה על דעתך מצב, שבערב אחד, ביום הכיפורים, נהיה שותפים גם לגניבה, גם לעשות שקר בנפשנו וגם ליהנות מזה?" עניתי לו שאני בטוח שאת יום הכיפורים הזה, של תשי"ב – 1951 נזכור שנים רבות!

                "שבוע טוב"

אנו רוצים לברך את ליאן, שהם, ספיר, מור, אן, אורי ומאי לתחילת שנת הלימודים החדשה. אנחנו מאחלים לכם/ן שתרבו דעת, שתרחיבו את אופקיכם, תמצאו עניין וסיפוק בלימודיכם בכיתות השונות, כי אתם כבר דור שיודע ומפנים שבלי השכלה, אי אפשר להגיע בעולמנו לשום מקום. וכאן נצרף גם את ניני, גלי, לי ורומי על התחלה חדשה במקום חדש.    

ראש השנה! מה זה החג הזה שאנו חוגגים ולא יום אחד, יומיים!? למה יומיים? זהו מנהג מהזמנים שבהם קידשו את החודש על פי דברם של עדים, שהעידו על מצב הירח שבשפה תנכית נקרא "מולד הלבנה". כדי להבטיח עדות נכונה, החלו לציין את ראש השנה במשך יומיים, בגלל האפשרות שהעדים לא יגיעו בזמן להעיד, לכן, חיברו יומיים ליום אחד בן 48 שעות וקראו לו "יומא אריכתא". זה נוהג מקומי ארצישראלי מימים ימימה שמנוגד לדעה הרווחת, שזו אחת מה"צרות" שהביאה על עם ישראל השהייה בגולה, כמו היום הנוסף בפסח או בסוכות. מסתבר, שהייתה זו בעיה מנהלית פשוטה שהביאה למנהג החריג הזה. וכמה עובדות על החג. א. עיקרו של ראש השנה הוא תקיעת השופר הקרויה היום תרועה (בגששית: תקיעה) ושברים בצורות שונות. כיון שהיה קשה לכתוב אותן בכתב נוצרה מסורת תרועות שונות לפי העדות. ב. ראש השנה הוא גם הראשון לימים נוראים בהם  – לפי המסורת היהודית – יושב אלוהים  כשספרי החיים והמתים לפניו והוא קובע מי נועד חיים ומי לא. על כך נכתב : בראש השנה נכתב דינו של אדם וביום כיפור נחתם. ג. בליל ראש השנה הנשים הן אלה שמברכות את ברכת "שהחיינו" בהדלקת נר. אומרים: "שהחיינו" וטובלים תפוח בדבש ומוסיפים: "יהי רצון שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה".  ד. עוד דבר שלא ידענו על ראש השנה , שביום החג הראשון קוראים בתורה את הסיפור "וה' פקד את שרה", כיום בו "נוצר" יצחק אבינו ובחג השני קוראים את סיפור "העקדה" המוכר, איך יצחק כמעט הוקרב. דבר לא נשכח. אלו כמה דברים "חדשים" על ראש השנה ומשהו כללי יותר הראוי למחשבה. אנו רגילים לראות בחגי תשרי בעיקר בראש השנה וביום כיפור, זמנים שהם הזדמנות לחשבון נפש וניסיון לשינוי. כאנשים מודרנים יש ביכולתנו לבדוק את תכני החגים ולבחור מה יכול לשרת אותנו בחיפושינו אחרי שינויים, מה ניתן לאמץ ומה להשמיט, מה לחדש ומה לשנות כדי שיתאים לנו. ואסיים בפיוט לחג שרעיה הביאה. (פיוט הוא שיר הלל לה') הפיוט האופטימי הזה נקרא בבית הכנסת ומתאים גם לנו: "היום תאמצנו – אמן, היום תברכנו – אמן, היום תגדלנו – אמן, היום תדרשנו לטובה – אמן, היום תישמע שוועתנו – אמן, היום תקבל ברחמים וברצון תפילתנו – אמן, היום תתמכנו בימין צדקך – אמן."

שתהיה לכולנו שנה טובה ומבורכת! שנת בריאות, אושר, שמחה ואהבה!!!

לא יאומן ממש, אבל תימור הגיע לגיל 45 וכל ברכה שנברך אותו מגדישה ומדגישה את גילי שלי, המתקדם, כי אני זוכר את הולדתו כאילו היה זה אתמול.     תימי! קבל את מיטב ברכותנו, איחולנו ואהבתנו!! אתה ומשפחתך!!!
השבוע ימלאו גם 110 שנים להולדתה של אמא שלי. נכון, יום הולדתה יחול רק ב – 6.9. אבל במשפחתנו ציינו תמיד את יום ההולדת לפי התאריך העברי ואצל אמא זה היה בערב "סליחות". (אבא בי"ב בשבט ואני בי"ב חשון). קראתי לפניכם (בהזדמנות) את הסיפור שלי על אמא  "שבע נפלה וקמה" אבל חשבתי שאין דבר מתאים יותר בהזדמנות זו, מאשר להשמיע לכם אותו שוב ולאפשר לכם לשמור אצלכם את הסיפור, כדי שתכירו, אתם וילדיכם ונכדיכם שיבואו, קצת יותר את האישה האמיצה הזו שהיא גם הסבתא והסבתא-רבתא שלכם.

"שבע נפלה וקמה"
אני לא מרבה לפקוד את קבר הורי, לעמוד ליד מיטתם הזוגית האחרונה שסידרתי להם. (הקבר המשותף הראשון בבית הקברות).  רוחב מיטתם הנוכחית כרוחב מיטתנו: 160 ס"מ. כשאנחנו מבקרים ליד קברם, אני שואל את עצמי האם אהבתם נמשכת גם תחת לאבן? האם אהבתם הייתה גדולה מזו שלנו? כמו שלנו? אבל ובעיקר איך זה לאהוב בתנאים כאלה תחת לבטון.
אני עוד זוכר אותם עומדים באמצע החדר הקטן בו גרו עומדים חבוקים. אנשים צעירים, שרגע קצר אחד מתעלמים ממני, הילד הקטן, המביט בהם בעיניים פעורות לרווחה ולא מבין מה קורה, מה פתאום ואיך שכחו אותי.
אני גם רוצה שיקברו אותי במיטה משותפת עם רעייתי, אהבתי הענקית כך שנוכל להמשיך במשחקי האהבה שלנו תחת לאבן הגדולה, גם לאחר שלא נחייה במקום הזה, בעולם הזה.
אבא היה דמות מופת עבורי והלכתי לאורו ובדרכו. הוא היה באמת מורי ורבי. אמא היא זו שנתנה לי את הפירוש הרגשי והנפשי לכל תורתו של אבי.
אמא הייתה לי האישה היפה, הטובה, העדינה, חכמת הלב, המבינה, המקשיבה, המקבלת.
אמא נולדה שבע פעמים וכמעט מתה שבע פעמים, עד שהשביעית הכריעה אותה. אימא נולדה  בפעם הראשונה, ב – 6.9.1903, כפרי אהבתם של הוריה, נולדה ומום בליבה. הרופאים לא נתנו להוריה תקוות גדולות שתחייה, אבל היא גדלה כבת לתפארת כמו כל הילדים על אף החשש התמידי לחייה.
אימא מתה ונולדה עם החלטתה לעלות לארץ ישראל, להצטרף לאבא בקיבוץ הצעיר, על אף איסורי הרופאים להימצא במציאות תנאי חיים קשים כל כך, אימא כמעט מתה כשיום אחד איבדה את הכרתה וגופה קרס בעבודה במשתלה. חודש ימים שכבה ללא תזוזה במיטתה ואז, נולדה מחדש. ביום בהיר אחד קמה, כאילו ליבה לא עבר אירוע והלכה לעבודתה. רק שגמלה בה ההחלטה כתוצאה  מהקריסה, להביא ילד לעולם. רופאיה ומשפחתה הסבירו לה חזור והסבר שליבה לא יעמוד בלידה, אבל אימא ידעה בדיוק מה נכון לה. בעקשנות ובנחישות עמדה על זכותה להיות אם ככל האמהות. הלידה הייתה קשה מנשוא ושוב כמעט מתה. בזכות אבא ואולי גם בזכות הבריאות הטובה בה ניחן הבן, עמדה מול המות וניצחה אותו גם הפעם.
במוות הרביעי מתה נפשה, לא גופה. ממנו, כבר לא יצאה אף לא לרגע אחד: כליון משפחתה הענפה, בפולין במלחמה הגדולה. תחילה רק שכבה על מיטתה ובכתה, אחר כך הילכה בחצר הקיבוץ ופניה באדמה, לא חייכה ולא צחקה ואפילו לא שמחה יותר, לא במשפחתה הקטנה  ולא במשפחת הקיבוץ הגדולה. ושוב נולדה מחדש כשקמה והחליטה שמהיום ואילך אני, האישה הקטנה , אעזור לכל מי שזקוק למעט תשומת לב, לשיחה משתפכת, לחום. כך הביאה לביתה חברים וחברות שאבא והבן היחיד לא סבלו להימצא בחברתם והייתה יושבת ומשוחחת איתם שעות ארוכות. בעבודה הייתה המחסנאית של יחידת הפלמ"ח שחיה בקיבוץ ושם לא רק דאגה למחסורם בציוד שוטף, אלא הייתה לאוזן קשבת להם. לאהבותיהם הנכזבות לדאגה להורים החולים ולגעגועיהם. באותה תקופה החלה להרגיש ביכולתה לתת לאנשים ולתרום לאלה שחיים קצת שלווה ורגעי בית. המוות הרביעי לא עזב אותה לרגע וכתשובה לו, בעוז רוחה החליטה להביא עוד ילד לעולם. "כולם מתו לי אולי הילד שייוולד לי, יביא לי פיצוי דל ומזור לפצע שלא מגליד ולא יגליד" הייתה אומרת. שוב הרופאים מזהירים אותה שליבה לא יעמוד בלידה, שאין לה כל סיכוי. היא לא ניסתה להסביר להם, שהילד, הוא התשובה היחידה שנותרה לה מול השמדת משפחתה ודבר לא ימנע ממנה להביאו לעולם. חודשי הריונה היו חודשי האושר הגדולים שלה, היא אהבה את כולם וכולם אהבו אותה, החודשים חלפו עליה בבריאות טובה והחיים השמחים כמו שבו לפקוד אותה, תקופה של חיבוקים ונשיקות, טיולים ביער ובחצר המשק. התעניינות בלי גבול בכל הנעשה בכל כך הרבה אהבה וגאווה.
באחד הימים, בזמן ההוא, באתי אליה בוכה ומיבב "כי מישהו הרביץ לי"
אחרי הליטופים המרגיעים אמרה לי את המשפט הבלתי נשכח שלה:
"בתורה כתוב ואהבת רעך כמוך, את המשפט הזה כמובן שאי אפשר לממש אבל חז"ל אמרו: אל תעשה לחברך מה שאינך רוצה שייעשה לך ואת המשפט זה אפשר וצריך לקיים".  לימים כשגדלתי קצת כתבתי את המשפט הזה במסגרת מאמר בעיתון בית הספר ואבא, שהיה מנהלו, היה מאוד גאה בי על כך.        בלידת אחי, אימא כמעט מתה הרופאים התרוצצו סביבה לייצב את דופק ליבה ואת יתר המערכות שכמעט קרסו והיצילו אותה. לא היה אדם מאושר ממנה על פני החלד בהחזיקה על ידיה, בקושי, את תינוקה החדש השמנמן. על פניו נראה כי שחור ליבה וכאביה חלפו ורק כשהייתה לבדה עמו הייתה מדברת אליו פולנית ומספרת לו על מי שלא יכיר לעולם על הסבים ועל הדודים ובני הדודים.
המוות השישי היה, גופנית, הקשה מכל וכמעט גרף אליו גם את אבא הפעם הלב חדל מפעום הוא נסתם וגרר אחריו סתימה במוח ושיתוק במחצית גופה הצנום.
לאמא עשו את ניתוח- לב- פתוח השביעי בארץ. הניתוח הצליח ואימא נולדה שוב. אחר הניתוח שכבה חודשים בבית החולים.  אט-אט החלה לחזור לעצמה, חזרה לדבר תחילה באידיש בלבד אחר כך גם פולנית ובסוף גם העברית חזרה להיות שגורה בפיה. חזרה להלך כשרגלה המשותקת החלה לתפקד ואפילו חזרה לעבוד ליד מכונת התפירה כשידה המשותקת משתפרת מיום ליום. ההחלמה הייתה איטית ביותר במשך שש עשרה שנה, כל יום חל שיפור קטן.
כבר אפשר היה לנהל שיחות קצרות וכבר הגישה לאורחיה כוס תה בעצמה. אבל מה שהחזיק אותה בקשיים הפיזיים היומיומיים יותר מכל, הייתה האהבה הגדולה בינה לבין אבא. לנו, אימא כבר הייתה דמות אחרת. קטנה, רזה מאוד, שבירה, קצת כפופה, הולכת לאיטה ורק בפניה ניכר כל סבלה ותסכוליה. החיוך הפך לחצי חיוך החיבוק היה הנחת יד בלבד והכי כואב שאתה רואה כמה היא רצתה להיות היא. בשיחות עם אבא על מצבה, שיחות בהן היה ממש בוכה לידי היה אומר: "צר לי, כל כך צר לי שהבן הצעיר שלנו לא יזכור ולא יכיר את אימא במיטבה כפי שהייתה לפני המחלה". אימא לא נשברה אף פעם כי הייתה אישה מאוד אופטימית והמשיכה לנהל את חייה הרגילים, כאילו לא היא זו שחזרה מהעולם הבא בו הייתה רק לא מזמן.
מהמוות השביעי כבר לא נולדה מחדש. מספר שנים לאחר שחזרה מהניתוח הופיעה בביתנו אישה. הסתבר, שהיא הייתה השריד האחרון של משפחתה שנותר מהמלחמה הגדולה. אימא נצמדה אליה, עטפה אותה באהבה, טיפלה בה ובבנה היחיד ודאגה לכל מחסורה. לשמחתה לא היה קץ כשהתקשרה לגבר ועוד קיבוצניק וכלל לא היה אכפת לה מיהו, העיקר שתהיה מסודרת בחיים ורק אבא היה אומר עליו כשהיא אינה שומעת: "הוא לא חכם גדול ולא טיפש קטן". הקשר ביניהן נשמר ברציפות ואחת לשבוע ואחר כך שבועיים הורי היו נוסעים לבקרם בקיבוצו. ב – 10.11.1972 בדרך הביתה כשפסעו בצומת המובילה לתחנת האוטובוס, ליבה קרס. אימא התמוטטה בזרועות אבא התומכות בה ונפטרה במקום.
מאז מותה הרבה מהטוב, היפה, הנעלה, האצילי, העדין והרך הלך מעולמנו עמה וכשאני מגיע למיטת הבטון המשותפת שלהם ורואה את עץ הפיקוס מצל עליהם ושיח הלילך צומח מאחורי המצבה, שני השרידים היחידים  שהעברנו מהעציצים במרפסת חדרם לאדמה העוטפת אותם, אני לא בוכה,    אני רק מאוד – מאוד מתגעגע.

שהיית אן ומאי אצלנו הייתה חוויה אמיתית עבורנו וכיון שאין זו הפעם הראשונה  אנחנו יכולים לראות איך הן גדלות לעינינו ואיזה שינויים חלים בהן. אי אפשר  שלא לציין את צעדי "הקליטה" שנעשו על ידי גלי, שאחרי משחקים משותפים, הביא אותן בלי הכנה מוקדמת להורים לארוחת ערב בביתו ואת ניני שחברה אתן ללילה להנאתן. הדבר השני שאני רוצה לציין במיוחד, שהבנות קוראות ספרים! ואני כמעט חשבתי שקריאת ספרים כבר פסה. מזמן לא ראיתי את חדוות הקריאה ברמה כזו כפי שפגשתי אצלן, כי היום יש מחשב, אייפד, סלולרי משוכלל מרתק וטלביזיה ואכן גאה ליבי בי. אני לא יודע אם קריאת ספרים היום זו ברירת מחדל אבל אני יודע שקריאת ספרים זה גם עניין של ההורים והסביבה המחנכת מול נוחות האמצעים הטכנולוגיים העומדים לרשות הילדים/נערים. אני גם יודע שאת מה שלא קראת בילדותך ונעוריך לא תקרא כבר בבגרותך ואני יודע שאין תחליף מעמיק, מרגש, מרתק, מסעיר, מפעיל דמיון ומלמד בכל תחומי החיים יותר מהספרים, שלא לדבר על הדירבון שבהם לכתיבה (יצירה) עצמית פשוטה, תמימה, ונקייה  שבאה בעקבות הקריאה וצר לי על עולם הילדות והנערות – והבגרות הנפלא הזה שהולך ונעלם. מה עושים? התשובות שלי כבר לא רלבנטיות. מכאן לעניין אחר לגמרי לתיאוריה כלכלית של מרק פבר (אנליסט ויזם אמריקאי) שהגיב על כך שביוני 2008, כשהממשל האמריקאי שקל לעודד את הכלכלה האמריקאית על ידי הזרמה ישירה של 600 דולר באופן ישיר לכל אזרח (בפועל נתנו רק 300). הוא כתב כך: הממשל הפדראלי שוקל לתת לכל אחד מאתנו סך של 600 דולר אם נוציא את הכסף   ב – walt mart הכסף יעבור לסין, אם נוציא את הכסף על דלק, הוא יעבור לערבים, אם נקנה מחשב, הכסף יעבור להודו, אם נקנה פירות, הכסף יעבור למקסיקו, להונדורס או גוואטמלה. אם נקנה רכב איכותי הכסף יעבור לגרמניה או ליפן, אם נקנה שטויות, הכסף יעבור לטאיוון. אם נוציא על סמים, הכסף יעבור לבוליביה, קולומביה או להודו ואפילו סנט אחד לא יעודד את הכלכלה האמריקאית. הדרך היחידה להשאיר את הכסף באמריקה ולעודד את הכלכלה היא על ידי הוצאתו על בירה וזונות, בהתחשב בעובדה שאלה הטובין היחידים שמיוצרים כאן "ואני את חלקי ממלא בקפידה". אמר מרק פדר.

השיב לו כלכלן ישראלי: מרק היקר! אתה צודק, המצב הכלכלי באמריקה רע מאוד ולא נראה שיפור באופק, לצערי אני חייב לידע אותך שמפעל הבירה  שלכם    Budweiser נרכש לאחרונה על ידי המיבשלות בברזיל am , לכן נשארו לכם רק … ובעקבות הכתוב האם באמת אנחנו חיים במשק "גלובלי" כזה, ש"המשאב העתיק" נשאר "ההון העצמי" היחידי שלו?     נושא למחשבה!         "שבוע טוב"!

חזרנו מטיול במונטנגרו, שבנו מבר המצווה של ספיר וחזרנו גם ל"שבוע טוב".

ועל אף שני האירועים היפים והמרגשים אותם ציינתי לעיל, אני רוצה לפתוח דווקא בציון יומולדתה של רעיתי רעיה ולאחל לה (גם בשמכם) הרבה בריאות, אושר והנאה מהמשפחה הגדולה שלנו, הצלחה בעבודה וניצחונות במחול.   (את ברכותי האישיות אמרתי לה ביחידות). והעיקר, להעניק לה המון אהבה!!  למרות שכמו שהיא מעניקה לנו אי אפשר.

לספיר חגגנו בר מצווה, לא אוסיף על ברכת ההורים, על ברכתה של שהם, של סבא אהוד ורעיה שסיימה את ברכתה הקצרה: ב"זה קטן גדול יהיה". וזו "פרשת השבוע" שלי: מה זה הבר- מצווה הזה, מה מיוחד בו, מה הוא אומר לנו ביהדות? ובכן, מקובל ביהדות שילד/נער מגיע לגיל 13 הוא יוצא מחזקת קטן לגדול,  הוא חייב לקיים את כל המצוות שבתורה והוא נענש כשהוא עובר עליהן (ספיר, זהירות!) וכל זאת, כמובן רק לאחר ש"הביא" 2 שערות שצימחו בלחייו. הקביעה על גיל 13 נחשבת ביהדות כ"הלכה למשה בסיני". ונזכרת לראשונה במשנה. המונח "בר מצווה" מוזכר לראשונה רק במאה ה – 15. הביטוי החיצוני  המאפיין אותו הוא הנחת תפילין שהנער מתחייב בה מדי יום. לכבוד חגיגת בר המצווה יש לקיים סעודת מצווה בטקס מיוחד.  במנהגי קהילות עתיקות אף קבעו מראש מה יאכלו, (שלא יבזבזו בסעודה) כמה אורחים מותר להזמין ומהו הכיבוד המותר. מנהג יפה שהיה קיים לצד החגיגה, שבו חויב הגבאי לערוך בו -זמנית חגיגה לילדי עניים. בשבת הראשונה שלאחר החגיגה, עולה הנער בבית הכנסת להפטרה ( ההפטרה קשורה בקשר ענייני לפרשת השבוע הצמודה לתאריך, או לאירוע סמוך, שבעל השמחה מתכבד בקריאתה.) לאחר סיומה עולה אביו ואומר: "ברוך שפטרני מעונשו של זה" הווה אומר "זה קטן כבר נהייה עצמאי (יעני, בגיר)". כמובן שהמנהגים שונים מעדה לעדה ומקהילה לקהילה, אבל המשותף לכולם זו השמחה של המצווה. את השמחה הזו חגגנו ברוב עם בהצלחה מרובה. סיפרתי לכם כל זאת כדי שנזכור, וספיר במיוחד, מי אנחנו ומאיפה אנחנו באים כשאנו מציינים אירועים שונים לפרט ולכלל. אגב, אני זוכר את בר המצווה שלי (בכל זאת במשפחת גורדון לא שוכחים מאיפה באנו) כשירדתי, במיוחד, לחדר ההורים מהמוסד, ציפתה לי מתנה ענקית מכל המשפחה האמידה שלי מתל-אביב, ירושלים ולונדון , המתנה שהכי רציתי. זה היה הספר בן ששה כרכים ששמו: "באש ובחרב" מאת הנריק סנקביץ' הסופר הפולני הידוע. לפני שחזרתי למוסד אמר לי אבא: "תכניס מחר את הספר לספריה, כבר דיברתי עם חיים הרט (הספרן של המוסד) וסיכמתי אתו שאתה תזכה להיות הראשון לקראו. ואני, הייתי מה זה מאושר

ברכות השבוע: לאן ליומולדתה העשירי, שפע ברכות ואיחולים למיצוי כל מה שאת, לספיר בר המצווה, עוד נקדיש ברכה מיוחדת וליהב בצאתו לדרך החיים, בצאתו לתור את העולם, לפגוש מקומות ואנשים, עצמאות ומימוש עצמי ולהתגעגע הביתה. אנחנו נלווה אותך באהבה באשר תהיה, נשתדל לא לדאוג יותר מדי ובקשתנו אליך: שמרו על עצמכם, אתנו – על קשר!.

אני לא יכול לדלג בכתיבתי על אירוע "השומריה" המתרחשת ביער שלנו, שנכדי משתתפים בה. לכאורה "דור לדור יביע אומר" אבל במציאות זה אירוע שכבר מאוד רחוק ממני, אבל כיון שאני רואה עצמי כחלק מתנועת "השומר הצעיר" (דור שני פעיל) ואיני יכול להתעלם מאירוע תנועתי שכזה, החלטתי לספר לכם על התנועה בצ'ילה אותה הדרכנו (היום אומרים ניהלנו) בין השנים 1958- 1961. ראשית, גילוי נאות על איך בכלל הגענו לשם: בשנות החמישים המאוחרות החלט בתנועה לשלוח לשליחות בחו"ל 3 שליחים "צברים" שאינם מכירים את השפה ואת המנטליות ולראות האם הם יכולים להצליח ב"עשייה התנועתית" על פי המודל של ארצישראלי. פנו אלי בזכות אבות, כי אבא היה דמות "שומרית" ידועה ומוכרת להנהגת הקבה"א  ואני, באותה תקופה (סיימתי קדנציה של 3 שנים בריכוז הרפת) ופניתי ליודקס (המזכיר) ללמוד וטרינריה. הוא הסביר לי שוטרינריה וחיי קיבוץ לא הולכים ביחד. ונולדה פשרה (יודקס) שאלמד לימודי "אח לבעלי חיים", קורס בן שנתיים ליד לונדון שמיקום ביה"ס ליד ההכשרה של התנועה באנגליה. יודקס סיכם עם התנועה שאני אהיה השליח בתנועה באנגליה, ש"ילמד בקורס האחים" וליד זה יעבוד בתנועה.    אני מאריך קצת אבל הפרטים בונים את הסיפור. יום אחד זומנתי לבית התנועה במרחביה לפגישה עם רכז התנועה העולמית ולפני שאני עולה לקומה השנייה אני שומע שמישהו צועק: "הבן של בן עמי גורדון לא יהיה באנגליה אביעזר יהיה שם השליח!" כשהגעתי למעלה עוצר אותי מאיר יערי (האבא של אביעזר הזה) ואומר לי: "יונגרמן, תלווה אותי לשירותים" כבר היה חצי עיוור) כשנכנסתי לחדר אומר לי רכז ההנהגה, פנחסי: "תראה, באנגליה כבר שיבצנו מישהו, נמצא לך מקום אחר" בדרך הביתה עשיתי 1+1 והלכתי ישר לחזן. סיפרתי לו מה היה היום והוא, בחיוך אבהי אומר: " עמרם, אתה עוד צעיר ואינך יכול להבין מהן בעיות במשפחה, צריך להציל את משפחת אביעזר והשליחות המידית היא הפתרון היחיד". והוסיף: "התנועה תדאג גם לך". אז התברר שגם בקצה העולם בצ'ילה, קיים בי"ס "לאחים לבעלי חיים" וגם שם יש תנועה ושובצנו לשם. היה בדרך עוד סיפור קצר על מעמדי המשפחתי, איך יכול להיות שדיברו אתי לראשונה הסטטוס שלי היה רווק ופתאום אני נשוי (ז.א. שני כרטיסים, לא אחד). אבל אחרי הסבר קצר  שרווק זה מצב זמני השלימו עם כך ובאוגוסט 1958 עלינו על האניה "ארצה" בהפלגתה האחרונה וא"כ באנייה ענקית בשם "פרובנס", חצינו את האוקיינוס האטלנטי, חופי ברזיל, ארגנטינה. כך הגענו לצ'ילה. היינו אנשים צעירים, לי עוד לא מלאו 25 ורעיה בת21, לרכז תנועת נוער ארצית. הקירבה בגיל בינינו לבין החניכים הבוגרים, שביניהם היו גם חניכים שהיו מבוגרים  מרעיה, יצרה בעיה בין קיום חברות במצבים מסויימים ובין הסמכות שעלינו להפעיל במקרים אחרים. בצ'ילה מצאנו תנועה של כ – 500 חניכים בשלוש ערים: סנטיאגו הבירה, בה היה גם מרכז התנועה, וולפראייסו (עיר הנמל) וקונספסיון (עיר בדרך לדרום). ליד סנטיאגו שכנה ה"הכשרה" של התנועה  (שריד מימי התנועה הגדולים בפולין לפני המלחמה) בהכשרה גרו ועבדו ה"בוגרים" לפני עלייתם ארצה. מעין משק חקלאי זעיר. שם גרנו בהתחלה. עיקר העבודה היה בסנטיאגו. עבדנו בתנועה, אחת מחמש תנועות נוער ציוניות: (השומר הצעיר, דרור, הנוער הציוני, בית"ר, ומכבי.) תנועה בריאה בה היה רצף גילים מגיל 11-12, ועד 21. סגל מדריכים יציב, מוסדות תנועה מסורתיים מתפקדים ואנחנו… לא מכירים אף אחד, לא יודעים את השפה ולא מכירים את מנהגי המקום. (לשם כך שלחו אותנו) ניסינו להנחיל להם מההווי הארצישראלי בהתנהלות חיי התנועה. כמרכז חיים לחניכים במשך השבוע. וכמובן במחנות. בעיקר עסקנו בהדרכת הבוגרים גרעין ח' (שעלה לגעש). דפוסי העבודה היו בקבוצות, בגדודים ובקן כולו. הפעולות היו במגמת צופיות מצד אחד ורעיוניות מצד שני. כל החוברות שנכתבו על המשטרים השונים בהיסטוריה, על המרקסיזם על הציונות בהן השתמשו בארץ, תורגמו לספרדית ועבדנו על פיהן. בנושאי התרבות שירים, ריקודים, קבלות שבת וחגים היו פרי עבודתה של רעיה. כדי לקיים תנועה צריך כסף והרבה, כסף שהיה אמור להתקבל מהסוכנות ומהקבה"א. מהסוכנות דווקא קיבלנו, מהתנועה- בעיקר הבטחות. אז רעיה התחילה לעבוד כגננת בגן הילדים היהודי, (תשאלו את לונה) לתת שיעורים בעברית כדי שנוכל להתקיים בכלל. אז גם עברנו להתגורר בסנטיאגו. כל שנת העבודה החינוכית התכוונה לאירוע המרכזי – מחנות הקיץ, שבחצי הכדור הדרומי זה בחודשים ינואר- מרץ. המחנות הצריכו הרבה כסף שרובו נאסף ב"מפעלי התנועה". החלק שלי בשנור היה בעיקר ביום כיפור בבית הכנסת, (שם גם לראשונה בחיי שמעתי את "כל נדרי")  הייתי נכנס לשם יושב מקשיב קצת, מדבר עם אנשים, ששמחו מאוד שאני מוציא אותם לבית הקפה הסמוך ומשנורר מהם כספים. אני שמחתי על הסכומים שקיבלתי והם על הקפה והעוגה שקיבלו. מחנות אלה נמשכו 6-7 שבועות במקום אחד, שבו חניכים באו לפי שכבותיהם לתקופה של שבועיים-שלושה. להתארגן למחנה כזה על ציודו ומאות משתתפיו היה דבר מאוד מורכב. מתורנות הורים על הבישול, להספקת המצרכים, לתנאים סניטריים הולמים, לשירותי עזרה ראשונה וכמובן הקושי של הכשרת שטח לפעילויות המחנה (צופיות, טיולים, שיחות רעיוניות וכד') ניהול מחנה כזה הצריך ריכוז מאמץ עצום. וכאן הערה: רעיה רכשה את השפה תוך חדשיים, לי זה לקח 6 חודשים ואני זוכר את הקושי העצום לארגן את המחנה הראשון ב"מרגה-מרגה" כשאין לי את רמת השפה הנדרשת. אחרי חיסול המחנות הגיע תור הטיול עם הבוגרים לפני העלייה לארץ, לדרום צ'ילה. טיול של כ – 20 יום בהחלט לא פשוטים. זה התחיל בנסיעה ברכבת במשך 24 שעות רצופות וא"כ קצת ברכב ובהליכות ברגל, שאנחנו הכנסנו לתכנית הטיול, אבל יופי הטבע והמראות והאנשים בהם נתקלנו כבשו את לבנו ולמרות שהיה זה טיול קשה אנחנו לא מתחרטים על אף יום. בנוסף כנציג השוה"צ/מפ"ם היה עלינו גם עול פעילות בפדרציה הציונית שהייתי חבר בהנהלתה וזה התבטא בעיקר בנוכחות בישיבות ארוכות ומשעממות ובפעילויות בקהילה היהודית. ניהלתי בישוב היהודי בסנטיאגו 2 מערכות בחירות עבור איינדה (בהן נכשל). מאוד האמנו בו ובהשקפותיו הסוציאליסטיות הכלכליות והחברתיות שלו. והיינו גם פעילים במסגרת השליחים הישראלים. אירחנו את המנהיגים הישראלים שהגיעו לצ'ילה, את גולדה ואת נמיר, קלטנו את השגריר הראשון שהגיע, ממש כך. ככה זה נמשך שנתיים ונכנסנו למעין שגרה, בשנה השלישית נולדה קרין ודברים רבים השתנו: קודם כל תינוקת בבית, המשכורת מהסוכנות החלה להגיע ומצבנו הכלכלי השתפר. רכשנו הרבה ידידי אמת בשנתיים הראשונות שהפכו  לחברים לכל מצב ויחד אתם החלו להגיע אלינו שפע הצעות לעסקים שונים ומשונים, רק שנישאר בצ'ילה. אבל אנחנו באמונתנו בדרך, חזרנו הביתה שמחים ומאושרים. יומיים אחר בואנו כבר קמתי לחליבת בוקר ורעיה, אחרי תקופת "ההסגר" של קרין התייצבה לעבודה. אבל כאן מתחיל סיפור אחר. אולי כל מה שכתבתי לא שייך לשומריה (שעוררה בי את הזיכרונות שהעליתי) כי זו כבר אינה אותה תנועה אבל מאשש את האמרה:  "פעם שומר תמיד שומר"                     "שבוע טוב"!

 "השבוע טוב" יוקדש ללירן במלאת לו 50. אבל אי אפשר שלא לפתוח בברכה חמה לגלי במלאת לו שלוש שנים: "גלי, אתה כבר ילד גדול, אך תמשיך לשמח אותנו להצחיק אותנו, להשתולל, ולשחק אתנו" וכמו שאומרים: "תהיה בן טוב להוריך ואח טוב לאחותך". ואי אפשר מבלי לחזור ולברך את מיה על קבלת תעודת המ.א.

 וללירן. כיון שהחגיגה שלו (ושל הדר)  כבר נחגגה ברוב חברים ומשפחה, אנחנו מרגישים שנוכל לכתוב בחופשיות ובשחרור, בהערכה ובאהבה גדולה.

אני לא מתיימר להיות הביוגרף של לירן ולא אסקור תולדות חייו. אספר לכם על ילד שגדל ככל הילדים של שנות ה – 60 וה – 70 בבתי ילדים, בחברה (כיתות יסוד) ובמוסד. הצעיר בכיתתו, אהוב על כל חבריו, נוח למטפלות ולמורים, מקובל בכל המסגרות. בקיצור – ילד מקסים שלא התאמץ כלל לזכות בתארים המצוינים לעיל. וכל זה עד ש… היה מתעצבן ומתרגז… את  בכיו וצרחותיו אי אפשר היה להרגיע ושום ניסיון מצדנו, מרך ועד קשה לא עזר:  הפרדה מאתנו בהשכבות בגיל הרך, התעקשות על איזה צעצוע (הרובה..) או ריב עם ילדים. לא קל היה להיות הקטן בקבוצה אבל לירן מצא ללא מאמץ את דרכו ומקומו. כשהגיע למוסד ראינו איך הוא צומח, מתבגר, נעשה עצמאי ומממש את כל החופש שהמוסד נתן לחוות נעורים "סוערים". שובב איפה שאפשר, פרחח איפה שלא "נתפס" וזה לא היה קל כששני ההורים נמצאים בשטח כל היום. היה לנו הסכם לא כתוב עם המחנכים שלו, שאנחנו נדע הכל, אבל לא נגיד לו מילה. כך התגלו לנו (לא מלירן)למשל גם  סיפורי השימוש במערה מול הכניסה לבית 12 ששימשה את ה"חבורה" להתחמקות מהשיעורים ולעישון. אהבנו את נחישותו ללכת לשייטת שהתחיל עוד בגדנ"ע-ים, בו זכה לתמונת שער בשבועון "מחנה גדנ"ע". ראינו אותו צובר עצמאות, שיקול דעת ויודע מה הוא באמת רוצה. ליווינו אותו בשרותו הצבאי בטירונות בסנור ובקורס מכי"ם ב– 906. זכורה לנו במיוחד תחושת המתח שלפני מלחמת לבנון הראשונה, כאשר במסגרת קורס מכי"ם הם (עם נחשון) היו בסדרה כאן על ידינו בהרי אפריים. נפגשנו ולמחרת באנו שוב עם אוכל ועוגות ולא היה איש בשטח, הסתבר לנו שהם הוקפצו לבסיס. כעבור כמה ימים פרצה המלחמה וכבר שמעתם ממני איך החמצתי את הפגישה אתו בהיפודרום לפני הפריצה הגדולה לביירות. אחרי המלחמה סיים את הקורס, ומשם לשייטת, ומשם למורן כשחזר הביתה אחרי הצבא השקיע עצמו בבקר לבשר. לאחר שנה נסע לאוסטרליה. שמחנו במימוש תכניתו, כיון שהוא רצה בה וראינו ביציאה הזמנית הזו עוד צעד לעצמאות ומימוש עצמי. הכל נראה נפלא עד סיפור הפציעה שלו, עד 3 חודשי ניתוק וחרדה, עד מכתבו של עופר שסיפר הכל, עד השיחה הטלפונית (ואז לא היו טלפונים בחצר קבוצנו). הפציעה הקשה גרמה לנו לדאגה נוראית, אבל כשחזר פגשנו איש, צעיר שמח בחלקו, גבר! בעקבות השתלבותו המהירה בבקר (כשבעקבותיו הלכו גם תימור, הדר ושיר) והמעמד שרכש בענף זכינו בגינו להרבה מחמאות. אבל התקופה הכי משמעותית ללא ספק הייתה, כמובן,  בתור חדר-אוכל, שם גילה את סיון!  והקמת המשפחה לשמחתנו הגדולה עם שהם וספיר…מאוד כיבדנו את החלטתו לעבור לתמה שם באו לביטוי כישוריו הטכניים (מגנייק?) ויותר מכך, התפעלנו משינוי בכיוון התפתחותו אחרי שנים רבות בתמה, לכיוון האימון וההדרכה בכושר גופני לאחר סיום השתלמותו בתחום. מי כמונו יודע כמה לא פשוט לשנות כיוון ואיזה מאמץ ורצון צריך להשקיע ביעד חדש כשאתה כבר לא נער. לירן עשה את זה למופת! על דוד המלך נאמר: "כל שפגשהו אהבו" כמה שהמשפט מתאים ללירן. הורים תמיד אוהבים את ילדיהם, אבל הורים גם, לעולם, דואגים לילדיהם וגיל ילדיהם כמעט שלא משחק ברמת הדאגה.

ועוד משפט אחד, לירן יודע לכתוב. סיפור ושיר. וכשאני חושב מה יעשה שיהיה בגילי (היום), וזה יקרה מתישהו, אני מדמיין אותו יושב ליד המחשב וכותב סיפור או שיר… באמת לא משנה. ואומרת לך אימא:" אהבתי את בחירותיך לאורך השנים וכשהן חולפות מול עיני אני רואה איך שילבת את רצונותיך האישיים יחד עם תרומה ונתינה איכותית למקום ולחברה בהם אתה חי. ואני גאה בך. ויותר מכל על השלב הנוכחי  בו גילית  וכמוך כמעט כולכם, את הטעם הנפלא שיש בפעילות הגופנית לגווניה ושאין כמוה לגוף ולנפש. הייתי רוצה שתתמידו כולכם בכך ונדמה לי שאני דוגמה אישית הולמת". אני רוצה לסיים בשיר שלירן כתב ולברך אותו ואת סיון: באושר, בשמחה, בנחת ובאהבה בהמשך הדרך, כי היום, ציון "יובל" הוא רק ההתחלה.

לבד, לחשוב, לראות, לשמוע.

בית ארבל עומד במרומים/ ברוח הסתיו העצים מתנדנדים

שקט מסביב, החל להחשיך/ רק הפטפון לנגן ממשיך,

אני לבד בכיתה יושב/ וחושב וחושב וחושב…

"שבוע טוב"  ומבורך!