שבועטוב

אני רוצה לשלוח בשם כולנו איחולי החלמה והתאוששות לאחי שמואל ולבנותיו-משפחתו שלו. סיפור לא פשוט , נשתדל לעזור כמה שנוכל.

שמו של דובי ידוע ומוכר לכם מימים ימימה ואני מקווה שאתם עוד זוכרים את קבלת השבת שעשינו בבית המשפחה. (כתוצאה מהביקור, יהב הסתובב שלושה ימים עם כיפה לבנה על ראשו ויש לנו צילום המעיד על כך). בסוף השבוע שעבר דובי פירסם בידיעות וב ynet את סיפור "אסון צור" וכולכם, כל אחד לחוד,  מצאתם לנכון לעדכן אותנו על כך, למרות שאתם יודעים שהיום אין בינינו קשר. אחרי שקראתי את סיפורו, אני רוצה לספר על האיש הנהדר הזה. גם חכם, גם משכיל בהתנהלותו, רחב לב וכיס, גם אנושי וחם, איש מחבק ביחסיו עם אנשים, למרות שהוא איש עסקים די קשוח. איש משפחה אוהב ודואג. בקיצור, אדם שכולם אוהבים. אדם שבייחוד נשים אהבו. כזה גבוה , זרועות ארוכות (לחיבוקים), צחוק מתגלגל, אופן- דיבור, השפה העברית שלו, לכאורה פשוטה, מאוד עניינית, אבל מהמקורות. חבר משותף אמר לי פעם עליו: כשהוא מדבר עם נשים אפילו שואל רק "מה השעה"? כבר יש בשאלתו הפשוטה טון של פיתוי. לא רק נשים מתאהבות בו גם הוא אהב אותן. דובי הוא אדם דתי, רחוק מפנטיות. הוריו, כפי שהכרתי, אנשים דתיים, צנועים והגונים. האב פליט שואה, האם, נצר לדורות רבים מירושלים. הם זוכים מילדיהם ליחס חם יוצא דופן. למשל, פעמיים בשבוע לפני העבודה דובי נוסע לביקור בביתם. אמנם, לא ראיתי אצלו דקדוק בתרי"ג מצוות אבל יש לו משהו קדוש – השבת! (בדרך כלל הוא שילם עבור נסיעותינו, אני שילמתי רק בשבתות). בלימה, למשל, הלכנו ברגל 18 בלוקים כדי להגיע לבית כנסת, סגור. יש לי אלפי שעות אתו ואין ספור שעות שיחות. (הוא היה הראשון שממש קרב אותי ליהדות, לדפוסי החיים היהודיים והוא זה שעורר את סקרנותי ללמוד עוד ועוד בתחום זה. היינו שנינו יחד ברחבי- עולם: ממוסקבה עד מצ'ופיצ'ו (ישבנו ודיברנו על משטח אבן מעל לשעון השמש, היה מקסים. ובמקסיקו וארה"ב, בלונדון ושוב ניו יורק מדריד ומוסקבה וטנריף. במהלך הנסיעות שמעתי ממנו "כמעט" הכל ולא קשה להעריך, שסיפר גם על מה שמכונה "אסון צור". בכתבה לא היה שום דבר שלא שמעתי מפיו וכבר אמרתי לכם שלספר סיפור/חוויה/אירוע הוא יודע נפלא (גם לכתוב).  חסר לי בכתבה דבר אחד, (ואני יודע שהזיכרונות נשארים לרוב עם הדברים הטובים), דבר אותו היה מדגיש מדי פעם בפעם בעת ספרו את סיפור שהותו בבית החולים ובשיקומו: הסיוע, העזרה הרגשית והחוסן הנפשי שקיבל מאריאלה (אשתו דאז) עד כדי כך שדימיתי אותה, כשסיפר עליה בהקשר הזה, לאותה "מלאך בלבן" בקרבות ירושלים במלחמת השחרור. הקטע הזה חסר לי, קשה לי להאמין שהייתה לו כוונה להעלימה, אבל אני (ורעיה מסיפורי) לא מבין איך אין איזכור לכך בכתבה, כאשר אתה כבר חושף הכול. ואם כבר הזכרתי את רעיה , אז שני דברים: כשהיה מספר לי על נשים תמיד אמר : "מה שאני לא מבין, שאתה מדבר תמיד כמעט רק על רעיה, רעיה וקיבוץ, והיה מוסיף: "בעצם, אני מקנא בך". השני, שעם השנים, אני חושב, הוא כבר אהב את רעיה יותר משאותי.  ביום הולדתו החמישים, כבר אחרי שהתרחקנו זה מזה, הוציאה משפחתו (מו"לים) ספר וביקשו שאכתוב משהו. כתבתי. מאז לא נפגשתי עם האיש שאהבתי כאח, שאף פעם לא יכולתי לומר עליו מילה רעה והאמת היא, שאני לפעמים מתגעגע אליו, מתגעגע לטובו, לחברות שהייתה לנו ואיננה עוד.                                            "שבוע טוב"!

אתמול חגגנו למיה יומולדת. מכל הלב אנחנו מאחלים לה אושר ושמחה, נחת, הצלחה, אהבה וריצה עד כלות. ברכה ללירן על תחילת הגשמת חלומו עם חנוכת היכל הספורט. ולא נשכח שהדר החל במלאכה ולירן השלימה, ממש כמו משה רבנו ויהושע.     וגם אני חגגתי ע"ט שנים ובגילוי לב אתייחס למצבי:           שני אירועים הבהירו לי את התמונה באופן סופי: 1. קיבלתי מליאן ברכה ליום הולדתי האומרת שלא אשכח שהגיל זה רק מספר, ו – 2. ערכתי סרט בוידאו ולפתע צץ פרצופי על המסך. כן, רבותי, אני מודה, אני כבר לא צעיר. מעניין שאני לא רואה כך בהביטי במראה מדי בוקר, ואפילו לא מבחין בכך כשליד המראה מונחת קופסת כדורים צבעוניים. אני זוכר שהורינו בגיל 40 כבר לא היו צעירים אבל אני? אנחנו?. לובשים ג'ינס וחולצות טי-שרט, נועלים סניקרס, מסרקים את מה שנשאר, שמים אפטר- שייב והבנות עוד מוצאות חן בעינינו, אז אני לא צעיר? כן, אני מדחיק כמה עובדות מהחיים שהעמידו אותי במקום: בשירות מילואים ב71' או 72' הובלתי שיירה של אספקה להר דב. השיירה התפרסה ליד תל דן בדרכה ליעד והמתינה בטור ארוך: משאיות דלק, מזון ותחמושת. הנהגים כבר עמדו ליד המכוניות ומפקד ההר דיבר על כללי הנסיעה, על רווחים בין המכוניות, על נסיעה עם אורות וכד'. אני המתנתי ליד הנ.נ. שלי כשאני שומע אותו אומר: "תגידו למבוגר ההוא שיבוא הנה" ואף אחד לא מגיב ואז הוא אומר בהביטו אלי: "אתה, אתה!". חייכתי והשבתי לו: "אתה  מתכוון אלי?" "כן, בוא כבר". במעלה ההר חשבתי לעצמי: אני המבוגר? זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי שאמרו עלי את הבטוי מבוגר וכולי בן 38 או 9. אני לא שוכח גם את האירוע שיהב הזמין אותי לתחרות ריצה על המגרש הלבן שהיה בן 10 או 11 וניצח אותי, את זה עוד יכולתי לעכל אבל בסוף אמר לי בחן הטבעי שלו משהו כמו: "לגילך אתה רץ מצויין". עם חלוף השנים לא הרגשתי במדד הגיל גם לא בכנסי הקבוצה השנתיים. אין שינוי, כולנו צעירים! למרות שמדי פעם מראים בגאווה תמונות של הנכדים (בצבא). אבל כשישבתי עם במבו באחת הפגישות במעלה הדשא וראיתי את בני קבוצתי למטה על הכורסאות אמרתי לו : "תראה איך אריק נראה ודיזי ותמר ופנחס איזה זקנים נהיו". לא צעירים, לא מבוגרים, זקנים אמרתי, אבל אני? במראה נראה אותו דבר. (קצת, אולי, בגוון השיער). מודה, לא שמתי לב איך התרבו, בתא הדואר, דפי הזמנה לימי עיון על נושאים כמו "הגיל השלישי", "בעיות שמיעה של גימלאים", "בעיות בפרוסטטה", "השתלות שיניים" וכד' וכן, שפע הזמנות לימי עיון להעשרה: בהיסטוריה, תנ"ך, אמנות, צילום, ציור, כתיבת זיכרונות, והצעות נפלאות להרצאות על גדולי הפילוסופים של המאה ה – 19, תרבות האינקה, טיולים למיטיבי לכת (ז.א. תחליט למי אתה שייך) וטיולים מאורגנים לחו"ל. יום אחד שאלו: "אם אני צריך איזושהי עזרה, רק תגיד" והוסיפו: "כדאי שתבקר בבית היוצר ותתרשם מה עושים שם (רמז דק)  ותציץ לבית גלעד (רמז עבה יותר). היום אני יודע שאני כבר לא צעיר, אני נוכח בזאת בהביטי על בני גילי (שיחד היינו בני תשחורת): אחד בקושי הולך, לשני, באוזנו נח מכשיר שמיעה, (משקפיים יש לכולם) השלישי כבר לוקח את האוכל בעגלה מיוחדת, הרביעי צועק (ועדיין תמיד צודק) וכולנו מרבים לנסוע לקופ"ח, לקחת תור לרופא ולבקש מהבנים שיסיעו. אז אתה שואל את עצמך אתה באמת חושב שאתה עוד צעיר? ואני משיב לעצמי: גיל זה באמת רק מספר (ליאן) אבל כל עוד אכפת לך ממשהו, כל עוד משהו נוגע לך ללב שאתה מסוגל להתרגז ממנו או לאהוב אותו, זה סימן שנשאר בך ניצוץ צעיר.      הבוקר, כשדמותי השתקפה במראה חשבתי: היום אני בן 79, בשנה הבאה, כיאה לגיל!, אני מניח שאראה בעיני שלי גם צעיר, אבל פחות.  שבוע טוב!

היום, יום הולדתה של סיון ואנחנו מברכים אותה בחום מכל הלב. מוקדם לאחל לך בריאות טובה אך תענוג לברכך ב"רק אושר" ושמחה ולאחל לך רק טוב!!!

אני רוצה לספר לכם הפעם על חיים חפר. הפגישה הראשונה הייתה (והיא מונצחת בסרט טלביזיוני בערוץ הראשון) באירוע, שערכו לו חברי-פלמ"ח ביום הולדתו  ה – 70. נתן הזמין אותי לבא איתו למסיבה שהייתה בנויה סביב שיריו, בהשתתפות אמנים מהדור של אריק לביא ועד יודית רביץ הצעירה. ישבנו סביב שולחנות קטנים עגולים עליהם חיכו לנו בקבוקי יין וקצת מלוחים. הייתי לא רק הצעיר שבחבורה אלא גם היחידי שלא ענד את סמל הפלמ"ח. ההפתעה הראשונה הייתה לבביותו של חתן השמחה ("אם אתה חבר של נתן, אתה חבר של כולנו"). ההפתעה השנייה הייתה כמה החברה האלה שותים, כשהמלצרים מתרוצצים ומגישים רק בקבוקים מלאי משקה אלכוהולי. ההפתעה השלישית: איך זה עשה אותם, אנשים לא צעירים שמחים ועליזים, כך שהרגעים בהם האמנים שרו היו בסה"כ אתנחתות בין שתיה וצחוק. בשבילי אנשי דור הפלמ"ח היו כמעט אלילים בשר ודם. זכרתי אותם כילד מתאמנים בקפא"פ על מגרש הספורט, זכיתי לרכב על חמוריהם כדי להביא מים ליער, ואפילו להביט והאזין להם סביב מערת הפלמח. כנראה, והיום אני יודע, שבגיל 70 לא נראים כמו בגיל 20 כל פעם שמישהו אמר משהו שאלתי את נתן מי זה? והוא אמר את שמו ולא האמנתי שכך ה"שם" נראה בחיים. (כאן המקום לציין שאת הספר "ילקוט הכזבים" של חפר ובן אמוץ ואת "תחמושת קלה" של חיים פיינר שלפני החפר, ידענו בעל פה) כל פעם שמישהו מהם דיבר למיקרופון נתן היה מעיר:   "איך הוא היה רץ פעם על הג'בלאות והיום בקושי נגרר לשירותים". זה היה ערב מהנה ולו מהבחינה של הרעות והחברות ביניהם. הרגשתי לא שייך, נטע זר, אבל אהבתי את אווירת האירוע. כעבור כמה חודשים חיים טלפן אלי וביקש שאבוא לביתו , שהוא רוצה לשוחח אתי, ביקשתי מנתן שיבוא גם הוא. נסענו לרחוב ארלוזורוב מס' 153 או 7 עלינו לקומה השמינית, חיים חיכה לנו בחיוך רחב וכוסית ויסקי בידו ליד דלת דירתו. ממש מימוש המושג "איש רעים". אני לא אתאר לכם את דירתו הצפופה  שכמעט בלתי אפשרי לעבור בה ממקום למקום. נושא ההזמנה היה הוצאת ספר מקאמות שני. "הגיע הזמן" אמר (אגב, לא יצא מזה כלום). הגיש לי את הקלסרים כדי שנוכל להחליט ומיד עבר לשיחת זיכרונות עם נתן, מלאת הומור וחיבה, עקיצות ורמזים לכל הכיוונים מתקופת הפלמ"ח. איזה זיכרון! השתוממתי. היו צחוקים על הצלחות וכישלונות כשנתן הזכיר את פרס ראיתי במו עיני מהי שנאה יוקדת (כשיצאנו נתן אמר לי "חבל שהזכרתי את פרס ראית כמה כעס יש בליבו"?) הם שתו פשוט לא יאומן כמה. זו היתה פגישה של "מה נשמע, איך הולך אהלן"! ככתוב בשיר. כעבור שבועיים באתי להחזיר את הקלסרים חשבתי אקפוץ לרגע נשארתי שעתיים כשהוא חוקר אותי מה נתן סיפר לי על הפלמ"ח, (מורשת) האם סיפר לי על חלקו בקרב על צפת? האם סיפר לי על הלילה האחד, שהיה מפקד הפלמ"ח בפועל? ומה קורה עם מערת הפלמ"ח. וכל פעם נדהם מכך שאני מסרב לשתות ויסקי. אחרי שתי הפגישות בביתו, הרגשתי שהוא יכול להיות בקלות גם חבר שלי. הן היו רוויות בידור +חכמה+ מין שירת יחיד, חדוות יצירה והסתכלות בגובה העיניים. רציתי לספר לכם על ההיכרות הקצרה שלי אתו ולהמליץ לכם להרים כוסית לזכרו כי הוא ראוי לכך.                             "שבוע טוב"!